שיעור המוסר של שילוח הקן

נאמר בפרשה: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

אף שלמראית עין נראית מצוות שילוח הקן תמוהה, בעיון מעמיק יותר נמצא בה הדרכה מוסרית נפלאה. הזוהר הקדוש כבר העיד על מצווה זו שיש בה סודות גדולים, אמנם אנו נראה, כאמור, שגם בדרך הפשט יש כאן נקודה עמוקה ביותר.

אדם ההולך בדרך כשהוא רעב, אוכל מכל מאכל כשר של הפקר הנקרה בדרכו, בין מן הצומח ובין מן החי. מדוע אם כן, כאשר הוא מבחין בקן עם ציפור ואפרוחים אינו יכול ליטול אותם למחייתו, אלא מוטל עליו לשלח את האם? במה שונה אותה האם מכל בעל חיים אחר?

אולם התורה מחנכת כאן את האדם להיזהר ממידת האכזריות ולפתח רגישות למתרחש בלב הזולת. ציפור הרובצת על ביציה או על גוזליה גם כאשר מתקרב אדם, נשארת עמם בעת צרה משום דאגתה להם. אדם הצד ציפור במצב זה, מנצל למעשה את רחמנותה ואת רגש אחריותה כלפי צאצאיה, וצד אותה בשל כך. מעשה כזה מרגיל את האדם לאכזריות – ואת זאת התורה מבקשת למנוע. שהרי מצד עצמה הציפור הייתה מצליחה להימלט ממנו, ועתה, על אף פחדה הגדול אין היא עוזבת את הקן למען ילדיה. במצב כזה אסור לו לאדם לקחתה, אלא לשלחה. נמצא שלא מדובר בדאגה חריגה לציפור כל שהיא שלא תיאכל, שהרי היא בעל חיים המתוקן ומותר למאכלו של האדם, אלא חינוך יש כאן לאדם עצמו, לבל יהיה אכזרי.

כך ניתן להבין גם את דברי המשנה בנדון, האומרת: "על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו". מדוע אדם האומר משפט זה זוכה לגערה? מבארת הגמרא: "מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות" (ברכות לג). פירוש הדבר הוא, כי אין כאן רחמנות על הציפור – שכן היא הותרה לאכילה; אלא הוראה לאדם ככל מצוות התורה שנועדו לבניית עולמו הרוחני של האדם.

העיקרון האמור נלמד מהמעשה המסופר בספר מלכים, במלך ישראל ששבה שבויים מן האויב ושאל את אלישע הנביא האם יהרגם, וכך מסופר: "הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי? וַיֹּאמֶר: לֹא תַכֶּם. הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם". ואכן, המלך שמע לעצתו: "וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם".

מדוע היה עליו לרחם על השבויים, הרי אויבים הם? אלא, גם כאן מחנך הנביא את המלך לבל ירגיל עצמו באכזריות. ידע הנביא שאין בהם סכנה לישראל לא בהווה ולא בעתיד. והרי מי שפוגע ללא תועלת באדם חסר הגנה הנתון לחסדיו, מרגיל את עצמו למידה לא טובה, בעוד כל דרכה של תורה לחנך את האדם ללכת בדרכי ה' הטובים והישרים. ויהי רצון שנזכה לדבוק במידות אלו תמיד. שבת שלום.