כשהחמור מקנא בשור

אחת המצוות המובאות בפרשתנו היא "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" -שלא לרתום למחרשה אחת שני בעלי חיים שאינם בני אותו המין, למשל שור וחמור.

ציווי זה נכתב בסמוך לשתי מצוות נוספות בעלי עקרון זהה – "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט) – לא לזרוע באדמה שני גידולים שונים בזריעה אחת, למשל חיטה וגפן. וכן "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו" (יא) – לא ללבוש בגד אחד המורכב מצמר ופשתן יחדיו.

שלוש מצוות אלו הן בעלי עיקרון זהה – שמירה על ייחודיותו של כל דבר והימנעות מחיבור. ניתן לעיין בפרשני התורה אשר מרחיבים רבות בהבנת מצוות אלו.

נתמקד בציווי "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו".

ראשית, חשוב להביא את דברי הרמב"ם (כלאים פרק ח), שהשור והחמור הנזכרים בפסוק, הם לאו דווקא שור וחמור, אלא הם שם כולל לשני בעלי חיים שונים בתכלית – בעל חיים טהור ובעל חיים טמא, שתכונותיהם שונות זו מזו. וכשם שאסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו, כך אסור לחרוש עם שני בעלי חיים אחרים – כשאחד מהם הוא טהור והשני טמא, למשל - פיל ופרה, או כבש וקרנף.

לא רק חרישה משותפת נאסרה, אלא גם שאר מלאכות, למשל דישה, סחיבת עגלה וכדומה.

ישנם כמה טעמים לאיסור זה. נביא חלק מהם ונראה מה עלינו – בני האדם ללמוד מהם. נצטט את דבריו של ספר החינוך (מצווה תקנ): "מטעמי המצווה, עניין צער בעליחיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עימהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם". זאת אומרת, בעלי חיים אוהבים להיות בחברת בני מינם, וכשמחברים בין המינים השונים, בפרט עבור מלאכה משותפת, הדבר גורם להם צער גדול.

בעל ספר החינוך מוסיף הערה מאוד חשובה: "וכל חכםלב מזה ייקח מוסר, שלא למנות שני אנשים לעולם, בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם- כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעליחיים שאינם בנישכל, כל שכן בבניאדם, אשר להם נפש משכלת". זוהי הערה חשובה...

ה'אבן עזרא' בביאורו לפסוק זה כותב טעם נוסף – "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור". כלומר, כיוון שהחמור פחות חזק מהשור, אם הם יחרשו יחד, החמור יצטרך להתאמץ יתר על המידה כדי להשתוות לכוח השור, ומאמץ היתר הזה יגרום לו צער.

אם כך בבעלי חיים – בבני אדם על אחת כמה וכמה שעלינו להתאים את האנשים זה לזה ולא ליצור מצב של חבירה הגורמת צער ועוגמת נפש.

ישנו הסבר נוסף(מובא ב'בעל הטורים' וכן בספר 'משך חכמה'):

ננסה להיכנס לסיטואציה. השור והחמור חורשים ומתאמצים יחדיו. השור הרי מעלה גרה, בקיבתו יש  אוכל רב שאינו לעוס,והוא כל הזמן לועס ו"ממחזר" את האוכל שאכל קודם. החמור מסתכל עליו, מתוסכל כולו, כביכול אומר החמור לעצמו, לשור יש קשרים עם בעל הבית, הוא כל הזמן מקבל אוכל, אני, עובד כמו חמור, ולא מקבל בונוסים. רוצה התורה למנוע את הקנאה הזו של החמור ולכן ציוותה שבהמה מעלת גרה לא תחרוש עם חיה שאינה מעלה גרה.

ומכאן אלינו – אם התורה דואגת שלא תשרור קנאה בין בעלי חיים, כמה עלינו לדאוג שלא להוביל למצב של קנאה בין שני אחים, שני תלמידים וכדומה.

מעניין שהתורה דואגת גם שלא תשרור קנאה בין שני דוממים. היכן? בפרשת בריאת האדם נכתב "וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). רש"י מביא את דברי המדרש (בראשית רבה יב, ח), שאחת מהסיבות שהאדם מורכב משני ממדים – גוף ונשמה/ שמים וארץ, היא כדי לאזן את הבריאה ולא להטיל קנאה במעשה בראשית.

זאת אומרת.הבריאה הרי מורכבת משמים עליונים ומארץ תחתונה. ביום הראשון לבריאת העולם נבראו שמים וארץ, יש איזון. ביום השני ברא אלוקים רקיע לעליונים, ביום השלישי אמר 'תיראה היבשה' לתחתונים, ושוב יש איזון. ביום הרביעיאלוקים ברא את המאורות לעליונים, ביום החמישי אלוקים ציווה 'ישרצו המים' לתחתונים, ושוב יש איזון. אם כן, בינתיים המצב מאוזן, אלוקים ברא שמים ופרטיהם וארץ ופרטיה באופן שווה.

ביום השישי כשנברא אדם – ברא אלוקים את האדם גם מ'שמים' וגם מ'ארץ' כדי לאזן את הבריאה ולא לגרום קנאה במעשה בראשית.

אלוקים מאותת לנו. לא רק שהוא דואג לא להטיל קנאה בין בעלי חיים, אלא אפילו בין דוממים הוא עושה שוויון ומונע קנאה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בבני אדם, כמה עלינו לדאוג שלא לגרום לקנאה בין ילדים/חברים/תלמידים.

נקודה למחשבה.