שירת העולם

זה זמן רב שטובי החוקרים מאמצים את מוחם ומנסים למצוא פתרון לבעיה המאיימת על הישרדותם של חיות הבר. מדובר על אחת משמורות הטבע היפהפיות הניצבת מול נתון מדאיג. והוא: בעלי חיים טורפים וביניהם נמרים ואריות, תוקפים את חיות הבר והן מתמעטות והולכות... חיות הבר נמצאות בסכנת הכחדה... לאחר תקופה החליטו החוקרים, שהפתרון היחיד למנוע את היכחדותם הוא לתחם ולגדר שטח גדול ולסלק משם את חיות הטרף וכך יוכלו חיות הבר לחיות בשלווה ולהתרבות. עברה תקופה והחוקרים הוכו בתדהמה, לא רק שאחוזי המוות של חיות הבר אינם פחתו, אלא להפך – הלכו וגדלו... לאחר בירור מתמשך, הם הגיעו למסקנה הבאה: חיות הטרף, הם אלו שגרמו לאחוזי מוות סבירים בקרב חיות הבר. למה? כשנמר רוצה לטרוף חית בר, מה הוא עושה? הוא רץ לכיוון העדר, העדר נס על נפשו. החיות החלשות, החולות והזקנות אין בכוחם לנוס ולברוח, הם מדדים מאחוריהם ואותם הנמר טורף. כעת, כשאין חיות טרף, החיות החולות והחלשות נשארות לחיות יחד עם שאר העדר וגורמות להדביק את השאר במחלתם... התברר לחוקרים, שאחוזי המוות כתוצאה מהמחלות גדולה הרבה יותר מאחוזי המוות מחמת טרף. במילים אחרות: החיות הטורפות לא רק שאינן גורמות להכחדתם של חיות הבר אלא להפך – מגנות עליהם...

אותה תופעה ארעה גם בסין. לפני חמישים שנה, התלוננו תושבים באחד האזורים על כך שהציפורים מחסלות חלק ניכר מהתבואה. הממשל הקומוניסטי דאז הוציא הוראה, שכל תושב סיני חייב להביא סל עם כמה ציפורים מתות, במטרה להרחיק את בעלי הכנף מהאזור. התושבים פעלו כפי ההוראות ואכן תוך זמן קצר לא היה באזור שום בעל כנף... לסינים באה רווחה... כעבור תקופה הרווחה התחלפה שוב בדאגה - כמעט כל התבואה חוסלה על ידי חרקים ותולעים... התברר, אמנם הציפורים חיסלו חלק ניכר מהתבואה, אולם יותר ממה שהזיקו, הם הועילו - הם גם הגנו עליה מפני התולעים...

אינני מתעסק כאן בתורת הזואולוגיה. הבאתי את שתי הדוגמאות הללו בכדי שנראה כמה "קטנים" אנו מול שרשרת המזון המדהימה שאלוקים ברא בעולם, ומכאן נצעד היישר לפרשתנו, פרשת וארא.

התלמוד כותב, אלמלא נתנה תורה לישראל, היינו לומדים הליכות ונימוסים מבעלי החיים. גזל מנמלה, צניעות מחתול וכן הלאה. זאת אומרת, לכל בעל חי יש תכונה ייחודית משלו ועל האדם להפיק ממנה לקחים לחייו... אם נמצא נתון זהה כמעט בכול סוגי בעלי החיים נגיע למסקנה שכנראה נתון זה חיוני לאין ערוך... מהו הנתון שנמצא כמעט אצל כולם? – הנתון הינו שבעלי החיים נבראו לצורך זולתם... זה נכון לא רק בבעלי החיים אלא גם בשאר היקום, אין שום בריאה בעולם שקיימת עבור עצמה. לכול נברא יש תכלית מעבר לעובדת קיומו – השמש מאירה לאחרים וכן הירח והכוכבים. העשב גדל באדמה עבור הפרה שאוכלת אותו, הפרה משמשת ארוחה לנמר, ונבלת הנמר משמשת מזון לנשר, הנשר מת ונופל לים היישר לזרועות הלוויתן... כל הנבראים בעולם יש בהם צורך עבור מישהו אחר... ברור שלכול בעל חי יש צורך בסיסי להתקיים ולשרוד, אבל בסופו של דבר הוא מועיל גם לאחרים.

אלוקים ברא כך את העולם כדי לאותת לאדם – אדם יקר, נבראת כדי להועיל לאחרים, להעניק ולתת! וכך כותב רבי חיים מוואלוזין: "האדם לא לצורך עצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכול מה שיוכל".

נח התחיל מחדש את האנושות רק לאחר ששירת ועשה חסד במשך שנה שלמה עם חיות התיבה, כי "עולם חסד יבנה", העולם מושתת על חסד ונתינה...

כל אדם נמצא בעצם בעמדת חסד, השאלה על מה הוא חושב. גם בעל צרכניה, נכון שהוא מרוויח את לחמו מהחנות, אבל סוף סוף הוא עושה חסד עם הקונים – הוא מספק להם מזון... באותה פעולה שהאדם בין כך עושה, הוא יכול לשנות את דפוס החשיבה ולהצטרף למעגל הנתינה העולמי... הכול תלוי בראש של האדם, במחשבתו.

פרעה מתעקש ולא מוכן לשחרר את בני ישראל. המכה הראשונה שהוא ספג הייתה מכת דם ואחריה מכת צפרדע. המעיין בפסוקים יראה שהמצרים עצמם גם הצליחו להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים... רק במכה השלישית, מכת כינים, אמרו המצרים: "אצבע אלוקים היא". אם כן, נשאלת השאלה, מדוע אלוקים לא התחיל עם מכת כינים? הרי כשאדם רוצה להרשים בכול תחום שהוא, בפעם הראשונה הוא עושה את מיטב הביצועים... מדוע משה ואהרון התחילו עם מכת דם וצפרדע ונתנו פתח למצרים לחשוב שזה סתם כישוף?  

כנראה זה לא סתם, טמון פה מסר...

מים ודם אלו שני הפכים. מים מסמלים חסד ונתינה בעוד שדם מסמל הרג ואכזריות. רבי חיים ויטאל [תלמידו המובהק של האר"

במכת הדם אלוקים העביר מסר לעולם: תכלית הבריאה והאדם הוא להיטיב לזולת, ולכן באה אחרי מכת דם – צפרדע. למה?

אצטט לכם קטע מפרק שירה, ונראה לבד את התשובה:

"אמרו חז"ל על דוד מלך ישראל, בשעה שסיים ספר תהילים זחה דעתו עליו ואמר לפני הקדוש ברוך הוא, יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו, דוד אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד אלא שאני עוסקת במצווה גדולה, וזו היא המצווה שאני עוסקת בה, יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני. זו היא המצווה".

הצפרדע אומרת שירות ותשבחות לאלוקים יותר מדוד, נפלא! אבל יש מצווה גדולה מזו – אני משמשת כמזון עבור עוף אחר... כן, עזרה לזולת, חסד ונתינה היא השירה היפה ביותר...

אם כן, הצפרדע מסמלת את ההקרבה למען הזולת, דבר שהמצרים לא עשו, או יותר נכון – עשו את ההפך... ולכן אך טבעי הוא שאחרי מכת דם תבוא מכת צפרדע... שתיהן מלמדות אותנו מהי תכלית הבריאה והאנושות.

הוא אשר אמרנו – "עולם חסד ייבנה".

(איור: עופר יום טוב)

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת וארא – כל הסרטים ב-VOD הידברות