אביתר בנאי: "היום אני הולך ברחוב בגאווה"

אביתר בנאי משיק בימים אלה את אלבומו החדש, "יפה כלבנה", ולרגל צאת האלבום העניק ראיון ל"ידיעות אחרונות", שבו התייחס כמובן גם אל הסטטוס הנוכחי שלו כיהודי שומר תורה ומצוות. ריכזנו עבורכם את עיקרי התשובות לשאלות, שנשאלו ברובן על ידי קוראי העיתון.

האם אתה רואה הבדל מהותי בין המוזיקה שלך בעבר לזו שלאחר החזרה בתשובה? אם כן, במה?

"היצירה שלי לפני החזרה בתשובה צפה בתוך חלל. היא לא הופנתה למקום מסוים. זו הייתה צעקה, ´חבקו אותי´, מתוך חוסר ביטחון. ואני לא יודע אם באמת היה לי מה להגיד, או איך ´להוביל´ את הקהל... בחיי יצירה יש הרבה יצרים, הרבה אגו, וניסיתי לדחות את המקומות האלה בעצמי, במיוחד בתחילת החזרה בתשובה. ניסיתי ליצור דמות טהורה, מקודשת. האלבום ´לילה כיום יאיר´ מיצה את המקום הזה, את הרצון להתקדשות.
יש משהו שבאמת יגרום לך להרגיש מאושר?

"אושר הוא כהרף עין. רוב החיים הם הרגשת חיסרון. רגעי האושר שלי קשורים ליצירה, לתורה או לזוגיות. יש משהו בלימוד התורה שנותן לי, לא שמחה או צהלה, אלא את מנוחת הנפש. חוויה שבה אני מטפס מעל חיסרון, סוג של שלמות. כך גם ברגעים נפלאים של כתיבה ושל זוגיות - סוג של שלמות. גם בשבת יש רגעים כאלה. המשפחה מתכנסת יחד, כולם לבושים יפה ונקיים ורחוצים ליד השולחן".
אתה זוכר את היום שבו החלטת לשים לראשונה כיפה על הראש?

"לא את היום, כן את החוויה: מגיעים חברים והם פתאום קולטים שאני מסתובב בבית עם כיפה. וזה היה מוזר. אנשים חושבים שהתחרפנת. בתחילת החזרה בתשובה יש תהליך קשה של לשחות נגד הזרם, ולקח לי זמן להגיד, ´בסדר, זו הבחירה שלי ואני הולך עם זה´. היום אני כבר הולך ברחוב בגאווה. זה מוזר: אני מסתובב עכשיו בתל־אביב בלי להתבייש - בזמן שאפילו עם הלוק הישן, ה´חילוני´, הייתי מפוחד עד העצם".
איך נראה סדר היום שלך?

"קם מוקדם לתפילה. שש בבוקר. סנוז, ועוד סנוז, ועוד אחד. קם לאט־לאט. לוקח לי עשר דקות לעשות שני מטר. בית כנסת, תפילה, חוזר לאשתי לפזר את החבר´ה, אני חברת הסעות של הילדים. משם הולך ללמוד בכולל בגבעת זאב, עם חבורה מקסימה של אנשים. בלימודים אני יודע לשתוק טוב. פחות מעניין אותי מה אני חושב. התורה זה מקום שאני יכול להרגיע מוטיבציות. אני יכול ללמוד עד 3־4 אחר הצהריים, בהתאם לעיסוקי המוזיקה. אחר כך הולך לנגן או לכתוב, יש לי סטודיו קטן. ומשם לבית ולמשפחה. בערב מאוחר, אם כולם נרדמים, יש לי חדר קטן שלי, ואלה השעות הכי מדהימות לכתיבה. חוץ מזה תמיד יש מחברת בתיק, פנקס ועט, גיטרה באוטו, וטייפ קטן להקליט. עוצר את האוטו בצד ומהמהם משהו".
הזמן שחולף מתחיל להלחיץ? המוות שנמצא שם בסוף?"בוודאי. אבל הוא תמיד נמצא שם בסוף. אני רוצה לספר לך משהו שקרה לאחרונה בבית הכנסת שלנו.נכנס אדם כחוש ואמר, ´הייתי השבוע בהדסה. הרופא אמר שנשאר לי עוד שבוע לחיות. אז אם אפשר, שהחזן יברך אותי ברפואה שלמה וכולכם תגידו אמן´. זה מה שהוא ביקש. וזה קרע לי את הלב. פעמיים: פעם אחת הדבר עצמו - והפעם השנייה, שאחרי שתי דקות אתה יוצא לרחוב ושוכח. אז אני משתדל לדעת כל הזמן שהחיים הם כזה דבר פלאי, שחבל לעבור אותם בריצת מרתון מתישה. תמצא רגעים בזמן שאתה נזכר: פלא".