אתם לא נותנים מספיק חום ואהבה!(?)

אסתר, בת ה-8, היא ילדה שמצליחה להתיש את אמה בנושא הממתקים (ולא רק בנושא זה). האם, איילה, משתדלת לדבוק בקו הבריא, אבל אסתר, אחרי תחנונים ובקשות חוזרות ונשנות, מקבלת באופן בלעדי כסף לקנות ממתקים במכולת.

שוחחתי עם איילה, ויחד ראינו שלא מדובר רק בממתקים. אסתר, בשונה משאר האחים, למעשה מקבלת כל הזמן מה שהיא רוצה: חוגים, בגדים, ממתקים, משחקים, ובעיקר "הנחות" בעזרה בבית או בעמידה בכללים הנהוגים, כמו שעת השכבה וכו´.

"איך את מסבירה את ההתנהגות הזו?", שאלתי את איילה.

"כנראה שהיא לא מקבלת ממני מספיק חום ואהבה...", השיבה. "היא לא מקבלת מספיק תשומת לב, אז היא מחפשת פיצויים במקום אחר".

חום ואהבה

חום ואהבה הוא מושג שגור ונפוץ, שתמיד מצליח להעמיד אותנו דום על דוכן הנאשמים. בכל מקום ובכל אשר נפנה, מאיימים עלינו, מתריעים בנו, מפחידים אותנו, מספרים סיפוריי נשירה מזעזעים, ומתארים צרורות של בעיות נוראיות שמשתוללות בחוץ. הכל בגלל סיבה אחת ויחידה: אתם אשמים! לא נתתם מספיק חום ואהבה לילדים! אם הייתם משכילים לתת חום ואהבה – לא היו בעיות בבית ולא הייתם מגיעים למצבכם העגום והבלתי הפיך. אתם פשוט לא יודעים לתת מספיק חום ואהבה!

אם יורשה לי, בתוך הקביעה הנחרצת הזו, לשאול מספר שאלות: סליחה, מה זה בדיוק חום ואהבה? כמה? מתי? למה בדיוק מתכוונים? כיצד מעניקים חום ואהבה?

הרב פינקוס זצ"ל מביא משל: בישיבה כלשהי לומד בנו של ראש הישיבה. הוא מהתלמידים הבינוניים, מאחר לסדרים, חורג מהכללים ובכלל – מצליח להכעיס ולאכזב את אביו שוב ושוב. באותה ישיבה, ישנו תלמיד מתמיד, חרוץ ורציני, בעל מידות טובות, שראש הישיבה מאד אוהב ומרגיש אליו כמו אבא.

יום אחד פרצה בישיבה שריפה גדולה. לראש הישיבה, הנמלט מהלהבות, הייתה אפשרות להציל רק תלמיד אחד. את מי הוא יציל? בוודאי שאת בנו. נכון שהתלמיד המתמיד אהוב עליו ביותר, אבל, אף על פי כן, ברגע האמת – אהבת האב לבנו תנצח. מדוע?

כי היא אהבה נצחית ומהותית. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר ובלי תנאים. אם התלמיד המתמיד, נניח, היה מתחיל להפריע ולהתחצף – מיד הייתה האהבה של ראש הישיבה מתעמעמת באופן משמעותי. גם אם אותו תלמיד היה שב וחוזר להתנהג כשורה – עדיין האהבה שהייתה לראש הישיבה אליו לא הייתה חוזרת במלוא תוקפה.

לא כן אהבת הורים לילדיהם. ייתכן שיש לנו קושי עם אחד הילדים והוא מצליח להוציא אותנו מדעתנו. ייתכן והאהבה הזו כרגע מכוסה ומוסתרת, אבל באמת באמת, "בשוך הסערה" תפרוץ מחדש אהבה גדולה, בד"כ אף גדולה ועמוקה מהאהבה הקודמת.

גם שלמה המלך, במשפטו המפורסם, הציע "לחתוך את הילד לשניים", כי ידע בוודאות שהאמא האמיתית תתנגד, גם במחיר הכבד של ויתור על גידולו.

השם יתברך טבע בנו, כהורים, אהבה טבעית, חזקה ואמיתית לילדינו. אין לאף אחד זכות ללמד אותנו מה זה לאהוב, כמה ואיך, כי אנחנו פשוט אוהבים...

האם יש נוסחא לאהבה? האם יש מודל ל"איך לתת אהבה?", האם אהבה היא ביטוי חיצוני? מדיד? האם יש בה תנאים וכללים?

לא! אהבה של אמא היא לא משהו חיצוני, שאפשר למדוד בו את הטמפרטורה והמשקל, ולתת לו ציון - זהו מכלול הדינאמיקה בין אמא לילד, ומשכנו הוא בראש ובראשונה בלב ובמחשבה.

אז איך הצליחו לערער את המקום הכי אינטימי - האהבה האינסופית שלי לילדיי - ולמכור לי נוסחאות של "מה זה אהבה ואיך עושים אותה"?

כשאיילה, מתחילת המאמר, העלתה את הבעיה שלה עם בתה, היא סיפרה על מחקר חדש ששמעה, שעוסק בכמות החיבוקים הנחוצים לכל ילד בכל יום (שהיא, למגינת ליבה, כמובן לא הצליחה לעמוד בו...). תוצאות המחקר הן, שכל אמא חייבת לתת לכל ילד, בכל יום: 4 חיבוקי "הישרדות", 7 חיבוקי "תחזוקה" ו-12 חיבוקי "צמיחה", אחרת – אל תתפלאו שיהיו בעיות...

"אם את מחבקת את הילד שלך", הציעה משתתפת, "כי ככה כתוב במחקר ולא כי את פשוט שמחה לעשות את זה – את בעצם לא מחבקת באמת...".

"כמה נחשב חיבוק אחד ארוך?", השתעשע בעלי כששמע את תיאוריית החיבוקים החדשנית, "ארבעה, שבעה חיבוקים או יותר? מה לגבי חיבוקים שלא הספקנו לתת באותו יום, חלילה? האם אפשר להשלים אותם ביום הבא?... ואם שמעתי לראשונה על התיאוריה הזאת בזמן שהבן שלי כבר היה בן 10, האם הכל אבוד, או שאפשר לחבק כל יום 423 חיבוקים כנגד כל אותם חיבוקים אבודים-לנצח?...".

כשאני מוצאת את עצמי מאוימת מכך שאולי אני לא באמת אוהבת ולא באמת חמה – אני הופכת להיות קשה ומלאכותית. אני מחבקת, יוצאת לגינה או מספרת סיפור, כי "ככה צריך", או כי "אחרת הוא ינשור מהדרך"... ולא כי אני פשוט שמחה לעשות את זה.

בדורות קודמים, למדו תלמידי ישיבות, מהם גדולי ישראל, בישיבה מרוחקת מן הבית. מפאת מחיר הנסיעה או ביטול תורה, קרה שרבים לא ראו את הוריהם שנים אחדות. האם הם היו במחסור של "חום ואהבה"? לא! הם ודאי התגעגעו לאמא, לאוכל או לחיבוק שלה – אבל אף אחד לא טען שחסרה להם אהבת-אם...

המרנו את האהבה הטבעית, היקרה מפז, ששוכנת תדיר בלב כל אימא – ב"פרוטות זולות" של אהבה שתלויה בזמן ובמקום. אהבה שבין אמא לילד אינה מדידה. אין לה נוסחאות. היא לא קשורה למרחק, לא קשורה לנתינה חומרית כלשהי ולא למספר הנשיקות והחיבוקים. לאהבת אם אין כללים ומודלים, ואין צורך ללמוד אותה ממישהו אחר - היא אהבה טבעית מהותית, והיא פשוט קיימת ללא תנאי... זה כוחה.

כן, אני אמא אוהבת!

אז מה את מציעה?

קודם כל תקשיבי לליבך! תאמיני שאת אמא טובה ואוהבת כי ככה השם ברא אותך. בשלב השני - תחשפי אט אט את האהבה שאת רוצה לאהוב, ואת הדרך שלך להביע אותה. אל תחששי שאולי את לא מספיק יודעת איך ומתי. "רחם" הוא מלשון "רחמים" – השם יתברך טבע בכל אמא רחמים אינסופיים ומעיין נובע של נתינה, אחרת לא הייתה יכולה לגדל את ילדיה.

אני זוכרת את הרגע בו שמעתי לראשונה, שאני, למעשה, כן יודעת איך להעניק אהבה, ושאין לי צורך להשתלם או ללמוד את זה באוניברסיטה... זה היה בשבילי חידוש עצום. עד אז חשבתי, שרק השכנה מלמעלה או האשה המושלמת שכתובה בעיתון – רק הן יודעות "לתת חום ואהבה" לילדים – אבל אצלי, הילדים ייצאו בטראומות ובנזקים...

מאותו רגע התחלתי להתבונן על מהלך היום עם הילדים, והבנתי עד כמה אני פועלת מתוך ה"צריך – אחרת אוי ואבוי...". התחושה שהייתה לי היא, שיש על הקיר בבית מצלמה עם שוטר קטן שיושב בפנים, ואומר לי "נו, נו, נו" מלמעלה. בסוף היום הוא היה נותן לי ציון (בלתי מספיק, כמובן) על כמות וחוזק האהבה שלי...

החלטתי לשנות גישה. התחלתי, קודם כל, בלהוציא את המצלמה הוירטואלית הזו אחת ולתמיד מהבית, ולעמעם את בליל הקולות החיצוניים ש"יודעים" מהי אהבה.

הבנתי שהאהבה שלי כאמא כבר קיימת בכל תוקפה, והיא מתבטאת דווקא בקשר הבלתי-אמצעי שלי עם הילדים - ללא מילים ומעשים.

אח"כ התחלתי לברר עם עצמי מה הביטוי החיצוני שלה - מה אני מעוניינת לעשות עם הילדים ומה לא? כמה סיפורים, אם בכלל, אני מעוניינת לקרוא? כמה חיבוקים ונשיקות, ומתי? האם לרדת לגינה או לא? האם להכין ארוחת שלוש מנות או לא? האם וכמה לשבת על הדבקות וציורים? כמה חוגים לדעתי הבנות צריכות? כמה ממתקים אני מרשה לקנות לשבת ואיזה?

ואז מה קרה?

אודה שחששתי שתחול ירידה באהבה בלי ה"מצלמה המשטרתית" ובאין "פיקוח נאות בשטח", ואולי אף אתפס לשאננות, ריחוק או אדישות מהילדים...

אבל במקום זאת, מצאתי את עצמי לאט לאט מתחילה לאהוב אותם יותר ברגש ויותר בעוצמה - אהבה אמיתית ומתוקה מדבש! אהבה בלי תנאים או איומים, סתם אהבה פשוטה וחסרת תחליף מלב של אמא.

הייתי מוצאת את עצמי עושה דברים כי אני רוצה ולא כי הסבירו לי שאני צריכה. יש דברים שחדלתי לעשות בשביל או עם ילדיי, כי הבנתי שאני פועלת מהמקום האשם והמאוים ולא באמת מהמקום האוהב והשמח.

מה שכן בחרתי לעשות – עשיתי ממקום חדש. חיבקתי, כי פשוט כיף לי, ולא כי אחרת הוא יתדרדר ו"יחפש בשדות זרים"... התחלתי להקשיב לסיפורים המתוקים שלהם, כי זה נעים לי, ולא כי זה "זמן איכות"... רציתי לצאת איתם לטיול כי הם פשוט היצורים הכי חמודים שאני מכירה, ולא כי אחרת תהיה להם בעיה רגשית, חסך-ילדות וטראומה בלתי הפיכה... הכנתי להם את האוכל שהם הכי אוהבים, כי אני רוצה לשמח אותם, ולא כי "ככה אימא יהודיה כשרה צריכה לעשות"... אמרתי איתם "קריאת שמע על המיטה", כי רציתי להמשיך להריח את ריח הווניל-תינוקי המתוק שלהם, ולא כי אחרת "איזה זיכרונות יחרטו בליבם מבית-אבא"...

והילדים - כמעט תמיד הם מגיבים מיידית לשינוי אמיתי אצל אמא, ומרגישים "טלפתית" מתי אני פועלת כי אני מרגישה אשמה או "לא מספיק", ומתי אני פועלת מתוך שלמות פנימית.

הילדים שלי התרפקו עליי יותר מאי-פעם. הם נהיו ממושמעים ורגועים יותר, ביקשו את קרבתי, רצו לשמח אותי, והחזירו לי אלפי-מונים אהבה, אכפתיות וכבוד.

* * *

"מה את אומרת?", חזרתי לבעיה של אילה, "האם את רואה את הבעיה עם אסתר באור שונה?".

"הבנתי שההתנהגות המתישה הזו שלה התאפשרה עקב הבלבול שלי עם עצמי, אם אני מעניקה מספיק חום ואהבה או לא... חוצמזה, כשאני חושבת על כך, אני שמה לב, שלמעשה, כל מה שאסתר רוצה – אני כן נותנת לה, אז איך הצלחתי להשתכנע שהיא לא מקבלת מספיק? אני ממש סביבה, ורק סביבה, כל היום...".

"בדרך כלל הילד הזה, שנדמה לנו שלא מקבל מספיק", הוספתי, "זה הילד שמקבל הכי הרבה מכולם. הוא רק משכנע אותנו שעדיין חסר לו... כל עוד את חוששת, שאסתר לא מקבלת מספיק חום ואהבה, היא מרגישה את זה, ומצליחה ´לנגן´ על ההיסוס והספק הזה, ולקבל לבסוף את מבוקשה. זה הקשר שנוצר ביניכן - היא ה´לא מקבלת´ ואת ה´לא נותנת´.

"מה את מעוניינת לעשות עם ההבנה החדשה הזו?", שאלתי.

"קודם כל – להירגע! ואז לסמוך על עצמי שאני אוהבת במידה ובמקום הנכון. שנית, להחליט בלבשלם וללא היסוס כמה ואיזה ממתקים או שאר מותרות אני מוכנה לתת לאסתר. מעבר לכך, הכי חשוב - להפנים שהקשר האמיתי בינינו לא זקוק לשום תנאי...".

בתפילה שנאמין באהבה הפשוטה והטבעית שהשם יתברך הטביע בנו לילדים.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.