חודש אלול סימפטי מכפי שחשבתם

לפני שבוע שוחחתי בטלפון עם יעל, חברה קרובה שלי. אחרי הלהג הרגיל וחסר התוכן, ניסינו להתעלות קצת מעל לנעליים, הבגדים, והילדים המבלגנים, והגענו לדבר על חודש אלול וראש השנה. תוך כדי פטפוט אומרת לי יעל "החודש הזה מכניס אותי ללחץ. כל הדיבורים האלה על ימי הדין והמשפט, לא עושים לי טוב, מה גם שאני יודעת שאני לא מככבת בשורה הראשונה או השנייה. שיגיעו כבר הימים השמחים של סוכות...".

אחרי שסיימנו את השיחה, חשבתי קצת על חודש אלול, על החזרה בתשובה, ועל ימי הדין, שזקוקים, לצערנו, לכמה קופירייטרים מבריקים, ולמסע יחצו"ן אגרסיבי, כדי לשפר את התדמית הגרועה שיש להם בציבור. מין ימים כאלו שכולנו חייבים לעבור אותם, אבל עדיף אולי לעבור אותם בריצה, בשפיפות קומה, לתקוע את הראש באדמה, ולהרים אותו עם תקיעת המסמר הראשון בסוכה, במוצאי יום הכיפורים.

אנחנו הרי יודעים שאנחנו לא בסדר. שאנחנו לא כל כך ראויים לספר של ה"צדיקים", וכמה הימים שנותרו עד ראש השנה לא כל כך יעזרו לנו כדי להיכנס לתוך הספר הזה, הלוואי שלקטגוריה של "בינוניים" נתאים. אנחנו יודעים שגם אם נחליט החלטות גרנדיוזיות, ונקבל מיליון "קבלות" לשיפור עצמי, במקרה הטוב נתמיד בהם שבוע, במקרה הפחות טוב נתמיד בהם יומיים. וזהו פחות או יותר.

האם מה שנותר לנו זה לחכות, שהימים הללו יעברו, בליווי המון מחשבות דיכאוניות בנוגע לעצמנו, שלא מביאות אותנו לשום מקום?!

הרב יצחק פנגר בתובנה מפתיעה שתעורר אותנו היטב לקראת ראש השנה:

 הזמנה לנופש 

לפני כחודש פגשתי את השכנה שלי יוצאת מהמונית בכניסה לבניין. היא ובעלה ירדו עמוסי מזוודות וורודי לחיים אחרי שבוע נופש.

"היה מדהים!", היא סיפרה לי, "אפילו שבקושי טיילנו – רק ישבנו ונחנו. לא עשינו כמעט שום דבר אטרקטיבי, אבל המנוחה הזו הייתה כל כך במקום...".

היא נכנסה לבניין, ואחרי דקה שמעתי אותה נאנחת לכיוון בעלה – "אוף! שוב חוזרים לבניין המלוכלך הזה. איזה אנשים חסרי ההתחשבות, למה אי אפשר לזרוק את הפלאיירים בתוך הפח? למה על הרצפה? למה אף אחד לא משקה את העציצים אם אני לא נמצאת שבוע?...".

זו תמיד הבעיה החמורה של הנופש - 'מנקים את הראש', 'שוטפים את העיניים', 'רואים עולם', ואפילו – מתאווררים, נחים, מתבטלים – עד שחוזרים הביתה. עד שחוזרים לחיים עם הילדים הקופצניים, הבוס בעבודה, החמות, השכנים, האוברדראפט בבנק, ואל הסיבה האמיתית לכל הבעיות שלנו – המידות האישיות שלנו. הכעסים שאוכלים אותנו, חוסר האמונה שמוביל לדאגה ולמתח, הקנאה שגורמת לנו לא ליהנות מכל השפע והטוב שיש לנו, וכל שאר ההרגלים הרעים שמעכירים את החיים היפים שהיינו יכולים לחיות.

אני תמיד מחכה לחברת התיירות שתפרסם סוג חדש של נופש:

"חלומי, מרגיע, מלא בריגושים ומאתגר - כזה שיעזור לכם לחיות טוב יותר גם אחר כך...".

בינתיים לא נתקלתי במודעה כזו, אבל בחודש אלול בורא עולם מזמין אותנו לנופש כזה. נופש שלא מתפוגג ונעלם ברגע שחוזרים לבית הרגיל.

זהו נופש לא רק לגוף, אלא גם, ובעיקר, לנשמה. מהנופש הזה אפשר לחזור לחיים אחרים ושונים! רישומי הנופש הזה לא נעלמים כל כך מהר, כי אנחנו משתנים בו – כי אנחנו יכולים לחזור ממנו פחות דאוגים, לחוצים, עצבניים או בעלי קנאה.

אם רק נהיה קרובים יותר לאלוקים, החיים יהיו יפים יותר. ידוע שאצל גדולי ישראל מהדורות הקודמים חודש אלול היה נקרא "דאצ´ה"- והתרגום: ימי נופש. ימים של רענון, שיפור אישי, אוורור וניקיון – בתוכנו. ימים שמסוגלים להביא אותנו לשינוי אמיתי, וממילא לחיים טובים יותר.

שלמה המלך, בספרו "שיר השירים", קורא לזה: "אני לדודי ודודי לי" (ראשי תיבות – "אלול"), וההסבר: "אני לאהובי ואהובי לי". אנחנו נפגשים סוף סוף אחרי שנה של געגועים.

בורא עולם בא אלינו כדאי לעזור לנו, הקטנים, לנקות את עצמנו, לחטא את הפצעים של השנה שעברה, להוציא אותנו מהבוץ של כל המעשים הלא טובים והמידות הרעות שכל כך מקשות לנו על החיים. הוא מגיע כדי לעזור לנו לחיות חיים טובים יותר.

ואנחנו צריכים להאמין שלאלוקים אכפת מאיתנו. חשוב לו שאנחנו, הקטנים וה"מלוכלכים", נשוב אליו והוא יעשה מאיתנו בריה חדשה.

למה לא ישנים בראש השנה? למה התורה כל כך מלחיצה אותנו? ואיך אפשר לשלוט על מזלנו בשנה הבאה? הרב פנגר בהרצאה חדשנית ואקטואלית מתמיד:

 אני לדודי     

למעשה, צריך רק לקיים את החלק הראשון של הפסוק: "אני לדודי"- לפנות לאלוקים ולקרוא לו.

הרב פינקוס זצ"ל, באחת מהרצאותיו, הביא בנושא זה את המשל הבא: הוא סיפר על רופא שהגיע למשמרת לילה בבית חולים בו עבד. המחלקה הייתה שקטה ורגועה, אבל בשל שביתת רופאים, נאלץ להישאר במחלקה לבדו.

לפני שמנהל המחלקה עזב את בית החולים הוא אמר לו: "עכשיו המחלקה שקטה, אבל יכול להיות שעוד מעט יתחיל "שמח", כל חולה ידרוש את שלו, ויהיה לך קשה להסתדר לבד. לכן - ברגע שמתחיל להיות קשה מידי, תתקשר אלי ואני אדאג לשלוח אליך רופאים לתגבורת. אל תנסה להיות גיבור ולהסתדר לבד".

בתחילת המשמרת היה באמת שקט, הרופא ישב וקרא עיתון בנחת, אבל פתאום התחילה מהומה. חולה אחד החל לגנוח מחדר אחד, לחולה השני צפצף המוניטור בקול תובעני, והחולה השלישי החל לסבול מכאבים איומים. הרופא התרוצץ מחדר לחדר בקדחתנות ובמסירות, אבל הוא לא עמד בעומס. כשעלה אור ראשון של בוקר - החולה עם המוניטור המצפצף נפטר.

כמובן שהעמידו אותו למשפט על רשלנות רפואית - החולה מת מחוסר יחס!

הרופא הצטדק: "רצתי מחולה לחולה במסירות, עבדתי בלי הפסקה, לא יכולתי להגיע לכל החולים - הייתי לבד!".

"מי ביקש ממך להסתדר לבד?", השיב לו השופט, "אמרו לך, שאם קשה לך, תזעיק תגבורת. למה לא בקשת עזרה?!".

  ודודי לי   

סיים הרב פנקוס: "גם אנחנו צריכים לדעת, שבאמת אין לנו סיכוי להסתדר לבד. אנחנו כל כך קטנים, וחיים חיי הישרדות בעולם כל כך טרוד, והדרישות מאיתנו הן כל כך גבוהות, אבל אלוקים אומר לנו – אם קשה לכם תזעיקו תגבורת, תקראו לי. ברגע של קושי אני אתייצב לידכם, לעזור לכם. אל תנסו להסתדר לבד, תקראו לי – ואני אבוא!".

המשל הזה תקף לכל ימות השנה, אבל בימים שלפני ראש השנה הוא מתאים פי כמה.

"שובו אלי ואשובה אליכם".

ה´ מחכה שנפנה אליו, שנראה לו את הנכונות שלנו לשוב אליו, ואז הוא ישוב אלינו.אנחנו צריכים רק לקרוא לו באמת. לרצות ולהאמין – שהוא יכול לעשות מאיתנו אנשים חדשים. לא משנה כמה התרחקנו ממנו – הוא רק צריך לראות את הנכונות שלנו, את הרצון שלנו. לראות את ה-"אני לדודי", ואז ממילא הוא יקיים את ה"דודי לי".

מהי המשמעות הייחודית של חלוקת התקיעות לתקיעה, שברים ותרועה? וכיצד אנו רואים את חסד ה' בתהליך התשובה? הרב זמיר כהן בסרטון קצר וייחודי: