המפתח לניצחון במלחמה: שלום

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר, שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ,  לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח)

משה רבנו מייחד בנאומו מספר משפטים, עבור אותם אנשים אשר "שמעו את דברי האלה" – שהם מודעים היטב למערכת הברכות והקללות שיבואו בעקבות מעשיהם, הם יודעים את האפקט שעלול להיגרם כתוצאה מחטאם, ובכל זאת הם שלווים ורגועים ואומרים לעצמם "שלום יהיה לי" – יהיה בסדר, אני מוגן, "כי בשרירות ליבי אלך". אומר משה לאנשים אלו – "לא יאבה השם סלוח לו, כי אז יעשן אף השם וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה... והבדילו השם לרעה מכל שבטי ישראל וגו'" (דברים כט, יט-כ).

עיון נוסף מגלה, שבינות לדברי התוכחה הקשים שמשמיע משה, מונח גם 'קרש הצלה' מאוד מעניין, אם יודעים כיצד לאחוז בו. נבאר את הדברים.

נתבונן שוב בפסוק. כיצד ניתן להבין, שאדם מכיר ויודע "את דברי האלה", ובכל זאת הוא "מתברך בלבבו" ואומר לעצמו "שלום יהיה לי"? וכי הוא חושב שהעולם הפקר? וכי הוא חושב שהבורא יעלים את עיניו ממנו?

אם האדם היה 'לא מאמין' כלל ועיקר – ניתן איכשהו להבין שהוא לא חושש, משום שהוא לא מאמין,  אולם כאן הפסוק מדגיש – שייתכן מצב של אדם אשר מודע היטב לחומרת מעשיו, ובכל זאת מרגיש בטוח ואומר לעצמו "שלום יהיה לי". כיצד ניתן להבין זאת?

ה'ספורנו' בביאורו לפסוק זה כותב במילים ספורות את התשובה, והרחיב בעניין האדמו"ר מאוז'ורוב בספרו "באר משה" על פסוק זה.

האדם מרגיש בטוח למרות חטאיו, בגלל "שלום יהיה לי". כלומר, חז"ל מדברים פעמים רבות בשבח מידת השלום. חכמים כותבים כך: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר המקום, כביכול איני יכול לשלוט בהם, כיוון ששלום ביניהם, שנאמר "חבור אפרים עצבים, הנח לו" (הושע ד, יז). אבל משנחלקו מה הוא אומר – "חלק לבם, עתה יאשמו" (הושע י, ב)... אבל דורו של אחאב, כולן עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דלטורין (בעלי לשון הרע והולכי רכיל) היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (בראשית רבה לח, ו).

לא יאומן. גם כשעם ישראל עבד עבודה זרה – מה שמר עליהם? השלום הפנימי. לא זו בלבד שהשלום שומר, אלא הוא גם גורם להם לניצחון במלחמה...

כעת אנו מבינים היטב את הפסוק. אותו חוטא, מתברך בלבבו ומשלה את עצמו ש"שלום יהיה לי", בגלל שהוא מכיר ויודע את גודל מעלת השלום, ולכן, הוא ישתדל להתנהג עם כולם בשלום ואחדות, כדי שמידת הדין לא תוכל לשלוט עליו, ועל סמך ה"שלום" הוא ימשיך לחטוא וללכת בשרירות ליבו.

אומר הבורא – אדם כזה, "לא יאבה השם סלוח לו", והוא יגרום ל"והבדילו השם לרעה מכל שבטי ישראל", הבורא יבודד אותו, וכך מידת הדין תוכל לפגוע בו.

השאלה שנשאלת היא כמובן, מדוע באמת השלום לא יועיל לו, וכי הוא שונה מדורו של אחאב או מעבודה זרה?

התשובה פשוטה. השלום, האחדות והלכידות מגנים, רק כשהשלום הוא שלום אמיתי. אולם כאן, שכל מטרת השלום היא לא למען השלום עצמו, אלא על מנת להכעיס ו"לעקוף" את הבורא, ולעשות "טריק" שהבורא כביכול לא יוכל לפגוע בהם, שלום מן הסוג הזה אינו מגן, והבורא ידאג לבודד את אותו חוטא ולהיפרע ממנו על חטאיו.

וכך כותב ה'ספורנו' - "ועניין ההתברך בלבו הוא, שיאמר גם שאני מקבל האַלה בפי,  אני מבטלה בלבי ואומר שלום יהיה לי. והטעם שיקבל האלה בפיו הוא, כדי להוסיף את נפשו הרווה ושבעה בכל תאוותיה, עם עדת א-ל, הצמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיות, כדי לשמוח עימהם בברכותם". הרשע הזה כלל את עצמו כדי "לשמוח עימהם בברכותם", והקדוש ברוך הוא מבדילו מן הכלל כדי שלא ישמח עימהם בשמחתם.   

מדהים לראות כמה גדול כוח השלום – שאפילו שלום "מזויף" יכול להגן, והבורא "צריך" להבדיל ולבודד אותו, כדי להיפרע ממנו.

תובנה זו רמוזה גם בתחילת פרשתנו – "אתם ניצבים היום כולכם" – כותב המדרש "בנוהג שבעולם, אגודה של קנים אין אדם יכול לשוברה, ואילו אחת אחת אפילו תינוק משברה". כשיש את "כולכם", אזי ניתן להגיע ל"ניצבים", זאת בתנאי שה"כולכם" הוא "לפני השם אלוקיכם".