"לא האמנתי שהתאומים נפלו"

12 שנים חלפו מאז פיגוע הטרור האכזרי שהפיל את התאומים בחסות אל קעידה. 12 שנים בהן נלקטים סיפורים הירואיים ועצובים כמו גם כאלו מלאי השגחה גלויה, המעידים יותר מכל כי לכל כדור יש כתובת, ומסבב ומנהיג לבירה.

את פרד (אפרים) שולמן, יהודי אורתודוקסי מניו גרזי, פגשנו חודש לפני יום הזיכרון האמריקני הדרמטי, ה-9/11. יצאנו לסיור תיירותי באתר ההנצחה של "Nine Eleven" כדי לחוות ולשמוע מכלי ראשון על מה שהיה שם. אם לא היו שלטים המציינים את הלוגו החדש של המקום, ע"ש התאריך הטעון - 9/11. אפשר היה לחשוב שמדובר באזור פסטורלי ויפה באמצע העיר. העצים שצמחו בשנית, ביניהם העץ היחיד ששרד את התופת, מפלי המים העוצמתיים ואף תנופת הבנייה המחודשת שמציגה מגדל אחד בנוי ומרשים, כמעט - מעמעמת את ימי הזוועה, אבל רק כמעט.

זהו ביקורו הראשון של פרד במקום מאז עזב את בניין המשרדים ביום המר והנמהר. החוויה אינה קלה לו ומציפה באחת את מה שניסה להדחיק בעשור האחרון. כעת, יחד עם בני משפחתו הוא מבקש לנסות לשחזר את רגעי האימה.

"זה היה קרוב לשעה תשע בבוקר", נזכר פרד. "ישבתי במשרד (מקום עבודתו בחברת סיטי בנק, ת"ס), בדיוק נטלתי ידיים כדי לאכול את הסנדביץ שלי, כשלפתע מערכת הכריזה הודיעה שעל כולם להתפנות מהבניין במהירות. חשבתי שמדובר בתרגיל שהנוהל פשוט מחייב את הפינוי שלנו". זה היה המקסימום שהיה אפשר לדמיין. פרד לא חשב על יותר מכך, הוא הותיר את הניירות שלו על המכתבייה, כמו גם הסנדביץ והתיק, בטוח שיחזור אליהם בעוד רגעים מספר.

"פסעתי לכיוון יציאת החירום שמובילה אל רחוב 42. אף שבנוהל חירום יש להשתמש במדרגות חיצוניות, עברתי ליד המעלית וראיתי שהיא עובדת, אז פשוט נכנסתי אליה, במקום לרדת 20 קומות רגלית... הגעתי למפלס השני של הלובי והבחנתי באנשים שנכנסו כעת לבניין, לבוקר שגרתי של עבודה, אבל לא הורשו לעלות למשרדים. שאלתי את עובדי הבטחון מה בדיוק אמורים לעשות, אבל הם עצמם לא ידעו. החלטתי לא להמתין ויצאתי באקזיט של רחוב ווסי, רחוב שנחשב כמסוכן בדרך כלל, אבל לא כעת... המשכתי ללכת ברחוב ולפתע אני רואה באמצע הכביש חתיכת מתכת ענקית. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא למה מישהו השאיר את הדבר הזה פה? אנשים יכולים להתקל בזה וליפול".

מספר דקות חלפו עד שפרד החליט להבין שמשהו באמת קורה. ריצת האמוק שאחזה באנשים שנמלטו, והעשן הסמיך והשחור שהיתמר מאחור, גרם לו לחשוב שאולי אכן פרצה דליקה. הוא קבל על זהירות היתר של האמריקאים שמבלבלת לו את סדר היום. "לפתע ראיתי מישהו לידי צועק המגדלים נפלו, ואני גיחכתי לעצמי באי אמון. אין מצב. מגדלים לא יכולים ליפול".

רגע לאחר הגיחוך הזה שמע פרד את הבום הגדול. היה זה המטוס שהתנגש במגדל השני. עכשיו הוא כבר הרים את העיניים לשמים והבחין ב"הרבה אפור נופל" לדבריו. היו אלו המגדלים הקורסים, מותירים אבק והפיכה. "אלפי אנשים התחילו לרוץ בבהלה", הוא מתאר. "סוף סוף האמת חלחלה אל התודעה שלנו. היינו היסטריים. כשהבנתי מה קורה ביקשתי רק לברוח ולהתרחק מהזירה המפחידה. הדבר הכי טראומטי היה כשהתרחקתי מעט מהאזור ויכולתי להסתכל על המכלול. פתאום הבחנתי באנשים קופצים אל מותם מקומה 50, 90, זה היה מחזה מחריד. הם ידעו שכך או כך ימותו, ולא רצו לסבול". בעוד פרד נס על נפשו, הוא ניסה ליצור קשר עם אשתו ללא הצלחה. התברר שהאנטנות הסלולריות היו ממוקמות מעל המגדלים שקרסו, וכעת שובשה הקליטה.

ברגעים אלו היתה רעייתו מרשה (מרים), בקצה השני של מנהטן. דאוגה ומפוחדת, ולא מצליחה ליצור קשר עם בעלה.

מרשה, מתי שמעת על מה שמתרחש?

"הלכתי ברחוב אל מקום העבודה שלי, כשלפתע שמעתי אנשים מדברים: מרכז הסחר העולמי נפל. שטויות, אמרתי לעצמי ולאנשים שסבבו אותי באי אמון. דברים כאלו לא קורים. לכי לקפיטריה, יש טלוויזיה קראו לעברי, כמנסים לשכנע. נכנסתי באותו הרגע לסניף מקומי של בית המרקחת CVS, ופתאום, כשעמדתי מול המרקע וראיתי את הסצנה הנוראה הזו רצה על המסך - ההקרנה של שחזור נפילת המגדלים - התחלתי לבכות. פתאום הבנתי על מה מדובר. ידעתי שבעלי עובד שם והייתי היסטרית. באיזה בניין עובד בעלך? אנשים ניסו לקרקע אותי. אני לא יודעת, אמרתי להם, אני  נשואה הרבה זמן אבל תמיד הספיק לי לדעת שהוא עובד במרכז הסחר העולמי. לא את מס הבנין. אחרי שהתעשתי התקשרתי לבעלה של חברתי שמכיר את פרד, הוא אמר לי שהוא עובד בבניין 7 והבריחו את כולם משם. נרגעתי קצת אבל ידעתי שגם למטה ברחוב אפשר להינזק...".

באותה העת, פרד הלך במהירות, בורח מענני העשן הרודפים. הוא החליט לעשות את דרכו לכיוון מקום עבודתה של אשתו. בחסות הכאוס, שותקה התחבורה כליל, כמו גם הסאבוויי - הרכבת התחתית בה נתקעו אלפי אנשים. פרד החל צועד עשרות מיילים ברגל, פוסע בתוך ערפל מסייט. מבקש רק לברוח מהמקום הנורא הזה ולהתאחד עם משפחתו.

פרד, לא הצלחת ליצור קשר טלפוני עם אשתך?

"לא. אף שבחלקים של מנהטן היה אפשר להשיג תקשורת, בבניין שבו עבדתי שכנו משרדים של הסי.איי.איי. התברר שבשל כך קווי הטלפון הושתקו, מסיבות בטחוניות. עוד התברר שהיו גם צינורות גז של ה-CIA ומיקומם שם הגדיל את ממדי האסון".

מרשה, אלו מחשבות עוברות במוחך ברגעים אלו?

"זה היה חוסר אונים עצום, אבל לא יכולתי להתרכז, התחלתי לחשוב על כל החיים המשותפים שלנו, בכיתי. אנשים סביבי גם היו הלומי רעם, היתה תחושה כאילו האי כולו בוער, והיתה אי וודאות עצומה. ארצות הברית אינה רגילה בדברים כאלה". הדבר הבא שמרשה עשתה היה להתקשר לחמיה וחמותה - הוריו של פרד, בניסיון לבדוק האם הם מעודכנים ושמא יצרו קשר עם בעלה. את מקומן של הדמעות של אז תופס כעת חיוך, שעה שהיא נזכרת בסיטואציה האבסורדית; "אביו של פרד ענה לטלפון. בדי אמרתי לו אתה יודע מה קרה עכשיו בוורלד טרייד סנטר?, אני לא יכול לדבר עכשיו הוא ענה. אני מתפלל. אבל בדי הוספתי, שמעת מה קרה?. אדבר איתך אחר כך הוא השיב, כלא מבין את ממדי האסון".

בעודה מתוסכלת מחוסר שיתוף הפעולה, הופיעה שיחה ממתינה על הצג של מרשה. היה זה פרד, סוף סוף! היא מיהרה לענות ולבכות בהקלה, תוך שהם קובעים היכן להפגש.

"היתה לנו מטרה אחת לברוח". "רצינו פשוט לצאת ממנהטן, לא משנה לאן". "הרגשנו  כאילו עוד רגע גם פצצה אטומית תמחק את האי", הם מתארים. התחושה הזו היתה משותפת לכל האזרחים במנהטן, וכתוצאה מכך פקקים איומים הצטברו במשך שעות במנהרות היציאה ובכל הכבישים. ערוץ נהר ההדסון היה אפיק מילוט נוסף שבעזרת אניות הפרי הצליח להבריח מאות נוספות של אנשים לרחבי ניו יורק.

במחשבה לאחור, גם מרשה וגם פרד מזכירים את ההיבט הפסיכולוגי הבלתי יאומן של אלמנט ההכחשה. "ההכחשה היתה מטורפת, היו רגעים ארוכים שלא האמנו למה שקרה, גם כשהיינו בתוך הסרט הזה. אפילו כשהתקרבנו לבית, פרד לא נרגע מסנדביץ הטונה המושלם שלו שנשאר מאחור", נזכרת מרשה, "כשנמצאים בפנים לא רוצים להאמין, רק מאוחר יותר הבנו את ההיקף הנורא של האסון".

מה עבר על הילדים עד שהגעתם?

"הם הספיקו לשמוע על מה שקרה בבית הספר. בינתיים שכנה שלנו אספה אותם אליה. לקח זמן עד שהצלחנו ליצור איתם קשר, אחרי שעות של כאוס במנהטן".

פרד מבקש דווקא להפנות את תשומת הלב לתרחיש אקטואלי לימים אלו, ערב ראש השנה: "כשהגענו סוף סוף הביתה והתאחדנו עם הילדים בהתרגשות, נזכרתי בעוד משהו שהשארתי מאחור, ובפגישה שאמורה היתה להתקיים בערב, והתבטלה בעל כרחה".

מילותיו של פרד נקטעות בשתיקות קלות והתלעלעות בגרון, לא קל לו לעמוד באתר הזה. תיירים עוברים וחולפים, רוכשים מזכרות בחנות המתנות ומצטלמים על רקע האפס. יש מי שרואה במפלים רבי העוצמה שהוקמו כגל-עד על חורבות המגדלים - מחזה עוצר נשימה, אבל רק שמות הנספים החרוטים על האדנים ממחישות את ממדי האסון שגבה את חייהם של אזרחים תמימים וכוחות הביטחון וההצלה, וכמעט את חייו.

"הפריט הסימבולי שנשכח במגדלים הצונחים, היה מחזור תפילה לראש השנה שהיה בתיק העבודה שלו" מסייעת אשתו, והוא ממשיך: "מכיון שאני משמש חזן בבית הכנסת האזורי בימים הנוראים, קבעתי פגישה עם רב בית הכנסת לאותו הערב, כדי שנעבור ביחד על קטעי התפילה ונקבע לו"ז וניגונים מסוימים המוסכמים על כולם. ערב קודם, סימנתי לעצמי קטעים שונים בתפילה בתוך המחזור. היו לי שם פתקיות והדגשות שביקשתי להעלות לפני הרב בפגישתנו למחרת, אבל התיק נשאר שם...

"בערב המר והנמהר, ממשיך פרד, "כשסוף סוף הגעתי הביתה והרגשתי בטוח. כמו צפו ועלו לפניי אותן המילים המרטיטות מתפילת ונתנה תוקף של ר אמנון ממגנצא, אותן הדגשתי בערב הקודם בטוש זרחן: כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי ברעש. המילים העצומות האלו קיבלו משנה תוקף אחרי החוויה הטראגית הזו שגבתה כל כך הרבה קרבנות. מחזור התפילה הסנטמנטלי כל כך מעולם לא שבאלי. הוא מן הסתם עלה באש עם אותם שרידים איומים, אבל בכל שנה מאז אסון התאומים, הציבור בבית הכנסת מבין מדוע גווי רוטט בקטע הזה, אותו עברתי על בשרי לפני שתים עשרה שנה".