תכתבו ותחתמו

בכסה ליום חגנו

החגים והמועדים – כולם קדושים, ולכולם זוהר מיוחד. איזהו מהם הוא הגורלי והחשוב ביותר לחיינו ולגורלנו? ודאי, ראש השנה! "בראש השנה יכתבון.... מי יחיה, ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי באש ומי במים, מי בחרב ומי ברעב, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ייטרף ומי ישלו, מי ייעני ומי יעשיר, מי יישפל ומי ירום –

ותפילה, ותשובה, וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה!".

זו הסיבה לכך שלמרות שראש השנה הוא יום טוב, אין אומרים בו הלל: "אמר הקדוש ברוך הוא: ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, ואתם אומרים שירה?!". לפיכך, מפליא להיווכח: התורה הקדושה מגלה לנו מפני מה נקבע כל חג ומועד. חג הפסח – "מועד צאתך ממצריים". חג הסוכות – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". יום הכיפורים – "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה תטהרו". והנה, דווקא באשר לראש השנה לא נאמר בתורה מדוע ועל מה. לא נאמר שזה יום הדין, לא נאמר שזהו יום המשפט הקובע גורלות לחיים ולמוות, אושר או אומללות. לא נאמרה הסיבה למצווה של קביעת המועד.

אם כן, מניין אנו יודעים זאת? ובכן, בראש ובראשונה מהתורה שבעל פה, שניתנה למשה רבינו בהר סיני ביחד עם התורה שבכתב. בנוסף, יש לנו גם פסוק. לא בתורה, אלא בספר תהילים: "תקעו בחודש שופר, בכסה (יום שהלבנה מכוסה בו, היינו, בראש חודש) ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב". מפורש כאן שבראש החודש שתוקעים בו בשופר – בחג שחל במועד שהלבנה מתכסה בו ואינה נראית, נקצבת הפרנסה לעם ישראל ("חוק" הוא הקצבת המזונות, ככתוב: הטריפני לחם חוקי"). כל זאת על פי תוצאות המשפט שהבורא יתברך שופט את עמו. כשנתבונן בדבר נראה, שהכוונה היא לראש השנה, משום שזהו המועד היחיד שזמנו בראש חודש, שהלבנה אינה נראית בו, ושתוקעים בו בשופר, כמו שנאמר: "ובחודש השביעי, באחד לחודש, מקרא קודש... יום תרועה יהיה לכם". כאן עומדים אנו בפני תופעה מופלאה: בתורה לא מוזכר עניין יום הדין שבראש השנה, אף לא ברמז. בספר תהילים הוא מוזכר, אך ברמז: "בחודש, בכסה". בתורה שבעל פה הוא מפורט, כמו שכתוב במשנה: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפני כבני מרון" (כחיילים במסדר), ובתורת הנסתר, תורת הקבלה, הורחבו הדברים עד מאור על כל התיקונים הנעשים ביום זה על ידי תקיעת השופר וכוונותיה.

כיצד ניתן להבין זאת?

בספר תהילים מושם דגש על פרט הנראה כשולי ומקרי: "בכסה"... ביום שהלבנה אינה נראית בו, מתכסה ומסתתרת. משמע שנקודה זו היא כתמרור ואיתות להבנת העניין. היא מסמלת דבר עיקרי ויסודי במהותו של ראש השנה, יום הדין. מה רומז לנו עניין ה"כסה"? מה מסמלת הסתתרות הלבנה?

כדי לענות על כך יש להבין את סדרי המשפט האלוקי. זה לשון רבינו הרמב"ם זצ"ל: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות. מי שזכויותיו יתירות על עוונותיו, צדיק. מי שעוונותיו יתירות על זכויותיו, רשע. שיקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות. ואין שוקלין דבר זה אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע איך עורכין הזכויות כנגד העוונות".

שני יסודות משריש הרמב"ם: הראשון: אין המצוות והעבירות נמדדות בכמות, אלא באיכות. לא זו בלבד שעוון חילול שבת או אכילה ביום הכיפורים חמורים לאין ערוך מאכילה מחוץ לסוכה, למשל, אלא שעבירה נמדדת גם לפי צורת עשייתה. אם נעשתה מתוך תחושת הנאה או פריקת עול היא חמורה יותר, וההנאה והעונג בעבירה נחשבים כעבירה בפני עצמה. כן גם מצווה חשובה יותר ושכרה רב יותר אם נעשתה בהתלהבות וברגש, נחשבת כמצווה כפני עצמה, ומזכה את העושה אותה בשכר גדול לאין ערוך, כדברי חכמים: "אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה", היינו, לפי הרגש והארת הפנים. "וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא".

הואיל ורק "ה יראה ללבב", לכן רק הבורא יתברך יכול לשפוט משפט צדק ולדעת איזה משקל יש לכל מצווה ועבירה. כמה שווה כל תפילה, כל נתינת צדקה, וכל שמירת שבת. יצויין שמהבחינה הזו גדולה זכותם של בעלי תשובה. רוב מצוותיהם נעשות ביתר רגש, ביתר התפעמות, ביתר שימת לב, ומקנות לעושיהן זכויות רבות וכבדות יותר במשקל האמת של שופט כל הארץ.

בנוסף, הרמב"ם, שכל מילה בספרו שקולה ומדודה, מסיים דבריו במשפט נוסף: "והוא היודע איך עורכין הזכויות כנגד העוונות". משפט זה נראה כמיותר, הן די בקביעה הקודמת, שמשקלן הסגולי של המצוות והעבירות ידוע לה לבדו. האדם נידון על רוב מעשיו, ואם כף המצוות תכריע, יהיה נידון לחיים ולשלום, אך לאחר שהחליט איזה משקל יינתן לכל מצווה ועבירה, נעשית השקילה מאליה, הלא כן?

ובכן, נראה שלא... נראה שבנוסף לכך שה הוא היודע וקובע איזה משקל לתת לכל מעשה, הוא גם קובע איך עורכים את זה לעומת זה, כיצד מציבים את המצוות כנגד העבירות.

מהי הצבה זו?

בראש השנה, ביום הדין, מתייצב כל אדם למשפט. לא בכדי מזלו של החודש הוא מזל מאזניים. על כף המאזניים האחת נערמות מצוותיו כפי משקלן הסגולי, ועל הכף השנייה, עוונותיו, שאין הם מועטים:

הכף מכבידה, וליבנו צונח מטה. הפסד במשפט זה, יגבה מחיר כבד, חלילה.

ואז מתערב הבורא יתברך. כי "רק הוא היודע איך עורכין הזכויות כנגד העוונות". הוא אומר: אמת שלאחר כל השיקולים והחישובים, ממבט שטחי, נראה שהעוונות מכריעים, אך ראו נא מצווה זו והנהגה טובה זו. אמת שהן נראות קטנות וזעירות, אורן עמום, משקלן קליל, אך צעד ראשון הן, כסנונית מבשרת אביב, תחילתה של תפנית, ראשיתו של מהפך, ואשר על כן, יכריעו את הכף לטובה!

זהו הרמז בהיות ראש השנה בראשיתו של החודש, "בכסה", שהלבנה בראשיתו של מולד, כחרמש דק מן הדק. הוא מבשר אך ראשיתה של צמיחה!

זו גם התשובה לשאלה שהוצגה בתחילת הדברים, מדוע אין יום הדין מוזכר בתורה. רמוז הוא בכתובים, מפורש בתורה שבעל פה, ומפורט רק בתורת הקבלה. כלל מסור בידינו: התורה היא "מפת העולם", וכל דבר המפורש בה, משתקף גם בעולם. כל דבר הרמוז בה, מופיע גם בבריאה ברמז. דוגמה לדבר: העולם הבא לא נכתב בתורה אלא ברמז, מכיוון שאינו עולם גשמי ונראה לעין, אלא עולם רוחני ונעלם.

המשפט בראש השנה אינו בחינת המעשים הגילויים בלבד, אלא כפי "משקלם הסגולי", ויותר מכך: לפי הכיוון שהם מייצגים, ולפי המסלול שהם מורים עליו. משפט עמוק שכזה יכול לערוך רק הבוחן נסתרות, והגולה עמוקות. לפיכך, נושא המשפט גלוי ומדובר יותר היכן שהעיון מעמיק יותר: בכתובים, בתורה שבעל פה, וכמובן בתורת הקבלה ובחכמת הנסתר!

העולה מדברינו, שההכנה הנאותה ליום הדין, מלבד התשובה על מעשי העבר, המוחקת את העוונות מהכף השמאלית, וריבוי המצוות המוסיף משקל לכף הימנית – הרי היא ההתייצבות על הדרך החדשה ופתיחת

מדוע חל ראש השנה לפני יום הכיפורים?

בראש השנה כל באי עולם נכתבים, מה יהיה עימם בשנה הבאה. נכתבים – אבל לא נחתמים, אלא אם כן היו צדיקים גמורים או רשעים גמורים. רוב רובם של הבריות לא ייחתמו אלא ביום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה, יום כפרת העוונות. הכל צמים בו, מתוודים, מתפללים, וגזר דינם מומתק.

שאל הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, מייסד תנועת המוסר: מדוע סידר הקדוש ברוך הוא כך, שראש השנה יהיה בתחילה, ניכתב בו למה שניכתב, ואז נקבל ארכה עד ליום הכיפורים, בו תינתן לנו הזדמנות לשנות את גזר הדין? האם לא היה מן הראוי שבתחילה יחול יום הכיפורים, שנשוב בתשובה, נתוודה על עוונותינו, נצום, נתפלל ונזכה לסליחה ולמחילה, ואז יחול ראש השנה, בו ניכתב מיד לשנה טובה?

התשובה לכך קשורה ביסודות הווייתנו, ובהכרת שורש נפשנו. שונה הוא הלב מהמוח. שונה היא ההכרה מהידיעה. המוח הוא מחשב, קולט ידיעות, מבין ומסיק מסקנות. הלב הוא שמרן, איטי, וכמעט מאובן. ידיעות השכל מחלחלות אליו לאיטן, אם בכלל. אם נרצה הוכחה לכך, נתבונן בנפשנו ונראה כמה נשאר בנו מן הילד. המוח התבגר, והלב עודנו משחק בבוץ.

האדם מסרב להכיר במגבלותיו, כחולה החפץ לקום ממיטתו. רוצה, אך אינו יכול. הוא חושב שהשכל שולט בו, ולא היא. חושב שידיעותיו בונות את אישיותו, וזו מחמאה כוזבת. הרי: "אילו היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני האדם, לא היו חוטאים לעולם!".

לא זו בלבד שהמוח אינו שולט על הלב, גם הלב אינו שליט על עצמו. הן זהו סוד אחוז הגירושין הגבוה כל כך. האהבה פרחה, הרגשות גאו, הלבבות להטו כמדורת ענק, וכבו. כזיקוקי די-נור הותירו שובל עשן נמוג.

מה קרה? כיצד זה קרה? הלוא הרגשות היו רגשות אמת. אך, לא הייתה כאן בנייה וחדירה לעומק. הלב המאובן נותר אטום לסערת הרגשות. שנים ארוכות של עבודה דרושות עד שחשים בתחושתו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שליוה את רעייתו אל הרופא ואמר לו: "הרגל של אשתי כואבת לנו".

זו היתה תשובתו של רבי ישראל מסלאנט זצ"ל: לו היה חל יום הכיפורים בתחילה, לא היינו מתעוררים אליו כדבעי. לב האדם אינו נפתח בבת אחת, בפתע פתאום. זהו תהליך, ויש לפתחו ולעוררו. לפיכך, חל ראש השנה לראשונה, ואנו מתכוננים אליו בימי הסליחות. הלב נרעש בתקיעת השופר, ואנו מתפללים על בריאות ופרנסה, על חיים ורווחה. חודש אלול מכין את הקרקע, ראש השנה פותח את סגור ליבנו, ועשרת ימי התשובה מעניקים לו את השהות ואת הזמן הנחוץ להסתגל למורא הדין. כך, בבוא יום הכיפורים, מוכן הלב להיכנע, לבקש באמת סליחה ומחילה, ולזכות לה.

נפלאה התשובה, אמת לאמיתה.

יחד עם זאת, המגיד מראצקי זצ"ל תמה על הדברים: האמנם תספיק לנו ההתעוררות של ראש השנה, על מנת שליבנו ייפתח ביום הכיפורים?

את תמיהתו הסביר במשל. אדם ראה רכבת משא ובה קרונות רבים מספור, וקטר אחד בראשם. תמה: "קטר בודד, לקרונות כה רבים?", אמרו לו: "כשהקרונות ריקים, בכוחו להסיעם, אך כשהם טעונים, מצרפים אליו קטר נוסף בסוף השיירה, שידחוף מאחור". שמע, ונחה דעתו. לענייננו: ראש השנה והתעוררותו הוא "הקטר", שמכוחו "נוסע" יום הכיפורים שלנו למחוז חפצו, ומכוחו הלב מתעורר כדבעי. אבל, כל זה הספיק לאבותינו, שקרונות העוונות שלהם היו ריקים. לא היה עליהם לשוב אלא על רסיסי תביעות, וליבם היה פתוח לרווחה. די היה ב"קטר" של ראש השנה להסיע אותם לתשובה שלימה, אך אנו – עוונותינו כה רבים, וליבנו אטום. כלום די בהתעוררות של ראש השנה כדי "להזיז" את הקרונות העמוסים כל כך?

נכון הדבר, ש"קרונות יום הכיפורים" שלנו כבדים פי כמה משל אבותינו, אך גם "קטר ראש השנה" שלנו בעל נפח-מנוע כפול ומכופל הוא! כי אבותינו, כשהתעוררו בראש השנה לבקש שנה טובה, מה היו מושגיהם בחיי רווחה? על מה ביקשו? על לחם לאכול, כפשוטו. לחם ובצל ופינכת מרק. על בגד פשוט ללבוש, וקורת גג מינימאלית. כשזכו לכך שמחו בחלקם ולא היו מאושרים מהם בתבלי. אנו, הן מגישים בראש השנה רשימה כה ארוכה... לא לחם בלבד אנו רוצים, אלא מטעמים ומעדנים אין ספור. לא בגד פשוט אנו מבקשים, אלא מלתחה שלימה ומגוונת. מלבושי חול ושבת, עבודה ובילוי, לקיץ, לחורף ולעונות המעבר. עניבה תואמת לכל חליפה, ונעליים תואמות לכל שמלה. משכורת גבוהה, רכבים לכל בני המשפחה, ומוצרי מותרות לאין שיעור. אם נתבונן ברשימה ונשאל עצמנו באיזו זכות אנו מבקשים כל זאת, נגיע להתעוררות שתגרור בנקל את כל קרונות הוידוי שלנו לתשובה, לסליחה ומחילה!

כשמתבוננים בדבר, מוצאים כאן סיבה נוספת להקדמת ראש השנה ליום הכיפורים. אם אדם יעצור אותנו ברחוב ויבקש מאיתנו טובה, לדוגמא, ישאל מה השעה, נענה לו ברצון. אך, אם יבקש מאיתנו שנישא את המזוודות שלו – והוא אדם צעיר ובריא כמונו, הרי נמשוך בכתפינו ונמשיך בדרכנו. ברם, אם נראה שאותו אדם צעיר ובריא הוא המעביד שלנו, מיד ניחלץ להציע את עזרתנו ונסחב עבורו את המזוודה, שכן אנו תלויים בו, זקוקים לו, ומבקשים לשאת חן בעיניו.

יום הכיפורים הוא היום בו אנו מבקשים סליחה על שלא קיימנו כראוי את צו הבורא: על שלא נשאנו את המזוודה. אבל, בינינו לבין עצמנו, הרי הייתה לנו סיבה מספקת: המזוודה הייתה כבידה.

מי שמורגל בלימוד התורה, הרי היא עבורו משמחת לב ומאירת עיניים. אך, מי שלא – עלול לראות בה עול משמים. אז לשיעור תורה אחד הוא הולך, ומהשני מדיר רגליו. יש גבול למה שאפשר לדרוש מהאדם... מי שמורגל בתפילה, היא עבורו שעה של התעלות וקירבה לבורא. מי שלא מורגל בה, רואה בה טורח. אז הוא מתפלל, ודאי, אך אינו מגיע ראשון, ואינו נשאר עד הסוף, וגם באמצע הוא לא בדיוק שם... כשיעמוד בהרגשה זו, בתחושה זו, ביום הכיפורים, עלול יהיה לחשוב: על מה הבכי, על מה החרטה? הלא קיימתי מעט מצוות, סחבתי מעט את המזוודה, אז מה אם לא כל הדרך, אז מה אם איבדתי את אחת המזוודות, מגיעה לי "תודה" על המעט שעשיתי.

לפיכך, מקדימים את ראש השנה. היום שאנו מבקשים בו שנה טובה, ומודעים לכך שהכול ביד הבורא, מלך על כל הארץ. החיים והבריאות, הפרנסה והנחת, הכול בכול. ואז, מתוך ההכרה של ראש השנה, מקבל יום הכיפורים את משקלו הנכון, משום שאם המעביד מבקש לשאת את המזוודה, עושים זאת בנכונות ובלהיטות, כי תלויים בו וברצונו.

אם לא נשאנו אותה אלא כברת דרך, הנחנו אותה ברחוב, הפקרנו והזנחנו אותה, והיא נעלמה, נתייצב לפניו יתברך אחרת...

אשרי מי שמשתדל עבור המעביד שלו, והלה משיב לו בסבר פנים יפות, טוב, סלחן, אינו מתרעם ואינו מפטר, אלא אומר: טוב, מה שהיה, היה, הנה כאן עוד מזוודה.

אגב, יש כאן גם הפתעה. אם נושאים את המזוודה בנאמנות, מגלים לפתע שאינה כבידה! מגלים שיש בה אוצרות, ושלנו הם!

זהירות, מצלמים!

ביום הדין עוברים כולם כבני מרון, עומדים למשפט על העבר ודינם נחתך לעתיד. כל אשר יקרה בשנה הבאה נקצב ונגזר ביום זה: חיים, בריאות, אושר, פרנסה, משפחה, נחת, הכל!

"דע מה למעלה ממך", אמרו חז"ל, "עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". לפני כמה עשרות שנים, כשהמציאו את המצלמה הראשונה – קופסה כבידה שעמדה על חצובה של שלוש רגליים, הצלם היה מתכסה במעטה שחור כדי למנוע חדירת אור, והתשליל היה מצטייר על לוח זכוכית. באותה עת, לערך, הומצא גם הגרמופון. פטיפון פרימיטיבי בעל מנואלה ואפרכסת ענק. באו וסיפרו ל"חפץ חיים" זצ"ל שהעולם מתקדם. אלו המצאות גאוניות! אמר ה"חפץ חיים": "לא! העולם אינו מתקדם, אלא נסוג אחורנית, לפיכך באו ההמצאות!"

השואלים לא הבינו את תשובתו, וה"חפץ חיים" הסביר: בדורות שעברו, היו האנשים מאמינים בני מאמינים. הם למדו במשנה שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת, וידעו שאמנם כן הוא. אבל בזמנינו, נהיו האנשים קרי מזג, כהי אמונה וספקנים: מה פירוש "עין רואה"? אתמול עברתי עבירה, ומחר אעמוד למשפט? מי יזכיר לי את חטאי? ומה פירוש "אוזן שומעת": אתמול דיברתי שלא כהוגן, מה יראו לי מחר? "וכל מעשיך בספר נכתבים", איזה ספר, ואיך הם