כיצד נעבור את הצום בקלות?

אחודה נא חידה: מתי מצינו שמצוה וחובה להתענות בשבת, ואדרבה מי שאוכל יתחייב כרת, וכן מתי חייבים להתוודות וידוי בשבת?

אכן, מדי כמה שנים זה קורה, כאשר חל יום הכפורים ביום שבת, כמו השנה (תשע"ד). למרות שקיים איסור להתענות בשבת (כמבואר בשלחן ערוך סימן רפ"ח), אנו צמים בו כבכל שנה, וזאת לפי הכלל ששבת נדחית מפני יום הכפורים.

בהקשר זה מסופר על מגיד אחד שהיה דורש במרה שחורה, ופעם הגיע לקהילתו של רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל, וביקש לדרוש בשבת. דחהו רבי מאיר ואמר לו "תבוא ביום ראשון". תמה המגיד "ומדוע למגיד פלוני כן נתת לדרוש בשבת?!". ענה לו ר´ מאיר´ל בשנינות: "שבת היא מכניסת אורחים גדולה, שהרי מגיע יום טוב והשבת נותנת לו את תפלותיה, מגיע יום כפור והיא נותנת לו גם את הסעודות, ואילו כשמגיע תשעה באב, היא אומרת לו תבוא ביום ראשון...".

ויש להבין מדוע באמת, מה נשתנה צום כפור מתשעה באב ושאר תעניות שאינן דוחות את השבת?

לפני שנענה על שאלה זו, עלינו להבין: מה מהותו של יום הכפורים? למביט מהצד, הדבר מאוד מבלבל. מצד אחד היום מבהיל, מצד שני, בחז"ל מבואר כי "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים".

אולם, אפשר להניח יסוד שישנה בתכלית את הסתכלותנו על יום הקדוש יום הכפורים, ויהפוך אותו מיום שאנשים מעדיפים להירדם בו ולקום במוצאי הצום לבניית הסוכה, ליום שמחכים לו בכליון עינים.

יום קדוש זה שונה במהותו מכל שאר התעניות. הם, תכליתם ומטרתם לעינוי גרידא, שהאדם יחוש מעונה, ויזכור החורבן וכדומה, ואילו יום הכפורים הרבה מעבר לכך. העינוי בו אינו משמש כמטרה, אלא אמצעי כדי לכפר על החטאים של השנה כולה.

כדי להסביר זאת, אמשיל משל:

גנב גדול נתפס וגזר עליו המלך גזר דין מות. כשהוא כבול בנחושתיים, העלוהו לגרדום והתליין החל לכרוך החבל סביב צווארו. והנה רגע לפני ששמט התליין את הקרש שתחת רגליו, נשמעו קריאות ´עצרו! עצרו!´. למקום נכנס בשעטה רץ רוכב על סוס עם אגרת דחופה מאת המלך.

התליין הרים את הכיסוי השחור מעל ראשו, קרא את דבר האגרת, ופנה אל הנדון הרועד: "הרצונך לצאת לחפשי?". הגנב הנהן נמרצות כלא מאמין. הוא לא ידע אם מתכוון הוא ברצינות, או שחפץ הוא להתל בו ברגעיו האחרונים.

"המלך מסכים לחון אותך, בתנאי שתצום יום אחד ותבקש סליחה", הורה התליין בפקודת המלך. הגנב כמובן נאות בשמחה רבה להסדר הקל, והרצועה הותרה מעל צווארו, כשהוא שב לביתו בגילה ובריקוד.

יום הצום שצם הגנב כדי לכפר על חטאו, היה עבורו יום שמחה ועונג, שהרי ביום זה העניק לו המלך אפשרות לכפר על עונש מות בצום של יום אחד! צער הצום, התגמד לעומת המוות המרקד מול עיניו. כל רגע באותו יום צום, היה לו למשיב נפש, ביודעו שבכך הוא מציל ופודה ממות נפשו.

כן, גם אנו לפעמים חוטאים בעוונות שהעונש עליהם הוא מיתה או חולי, והקב"ה מעניק לנו הזדמנות פז ומתנת חנם נפלאה, ששמה ´יום הכפורים´. כל תיאור יחוויר מול עצמת המתנה המדהימה הזו.אם היינו מכירים בגיהנם הגלום בכל חטא, היינו מעריכים מעט את שוויה האדיר של תשורה זו. ואמרו חז"ל שאפילו אם היה יום כיפור פעם בשבעים שנה, היינו צריכים לרקוד משמחה. אומר לנו הקב"ה צומו לפני יום אחד בשנה ועשו תשובה, ואני אמחק ואעביר חטאתכם, שלא תסבלו לאחר מיתה מעינוי הגיהנם הקשה.

אם כן, צום זה עבורנו הוא עונג או עינוי? עונג! ואדם שהנאה היא לו לצום בשבת, כגון שהאכילה מזיקה לו, הלכה היא שלא יאכל, כמבואר בשלחן ערוך (סימן רפ"ח סעיף ב´).

כאשר נבוא ליום כיפור בהכרה ובתחושה כי יום זה הינו צ´אנס עבורנו, כי אז הצום יעבור בקלות, גם בלי ´קלי צום´!