טעימות ספרים: פרשה ואישה

אישה תמיד מחכה לתורה: להיות אחת – מהנערות, אחת מהמתגברות, מהמתחברות, מהמתמסרות, מהמשתחררות, מההרות, מהמורות, מהמתבגרות, ובעיקר מהמאושרות. התור הזה מופלא, מפני שתמיד היא תפגוש שם אישה כמותה, מחפשת בתור הארוך עצמו נחמה, לימוד ואהבה.

ואולי הלימוד החשוב ביותר הוא שגם לתור הזה צריך לזכות להגיע: הפסוק וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָהמלמד, שמה שמגיע בסוף הוא... התור! גם ההמתנה היא יעד, יעד יהודי.

בדרך הארוכה אפשר לשמוע מדי שבוע אישה שקוראת לך מתוך פרשת השבוע, איזושהי תובנה נשית שמבקשת לתת לך קריאת כיוון. זו למעשה "קריאת התורה", היא מכוונת כלפייך אצבע וקוראת: "את! בואי רגע, אני רוצה לקרוא לך משהו..."

אני רוצה להודות לקב"ה שזיכה אותי לעמוד בתור הארוך הזה, לצדה, מאחוריה ומלפניה של אישה כזו, ועוד אחת, מנסה לגלות לה את שמחת תורה ואת שמחת הלימוד המתוק, המתגלה רק למחכות - וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי...

נשים שמחכות בתור ייראו אחרת מגברים. הן ידברו, יביטו זו בזו, לפעמים יחליפו מתכונים, יאספו מידע לתחנה הבאה ומתוך אחוות ממתינות, הן יחזקו אישה את רעותה. וכשם שקול התור הנשי שונה לחלוטין מהמקבילה הגברית, כך גם הלימוד הנשי, הבוקע מחדרי הלב והבית, שונה מהמיית הלימוד העולה מספסלי הישיבות. נשים פשוט לומדות אחרת.

האם יש בכלל לימוד תורה נשי? האם אין בביטוי הזה כדי להפוך תורה לשתי תורות?

התורה - אחת היא, אבל אופן מסירתה משתנה: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב (אלה הנשים), וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (הזכרים). באותה תורה עצמה מצטווה משה רבנו על מסירה שונה ונפרדת. בעוד שלאיש מיוחסת תכונת החוכמה, מייחסת התורה לאישה את תכונת הבינה – וַיִּבֶן ה אֱלֹקים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה. בעוד שהחוכמה היא לעומק, הרי שהבינה – היא בנייה לגובה... לימוד תורה נשי לא יכול להתחפר עמוק באדמה ולהישאר בשלב הבירור הפנימי של העובדות. הוא חייב לתרגם את עצמו למשהו נראה לעין. החוכמה היא פוטנציאל הגלום במעמקים (חוכמה – מהשורש "בכוח"), ואילו אישה, היא ה"בפועל". היא פועלת בניין, בנייה ובנים. היא אחראית לכך שיהיה עולם של גובה, של יופי ושל נוף. על המילים יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ אומרים חז"ל: במערבא (בארץ ישראל), היו קורין לכלה "נינפי". כאשר כלה בונה את ביתה, היא בעצם מעצבת נוף חדש בעולם.

אישה בונה עולם נראה לעין, עולם של גדילה וגדוּלה - וזכּני לגדל! לימוד נשי, אסור לו שיישאר לא-מחובר לסביבה, לא-חברתי. לימוד תורה נשי בהכרח ישפיע חסד לעולם - תוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ(משלי לא, כו). ולכן, את תובנותיה, האישה לא משאירה אצלה: כַּפָּהּ – פָּרְשָׂה. יָדֶיהָ – שִׁלְּחָה. התורה רומזת לך: את משפיעה. באת לחולל מפעלות בעולם.

למעשה, מאז ומעולם לימדו נשים תורה נשית, וגברים – תורה גברית. אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. אין כאן אמירה של הדרה או של צניעות גרידא, אלא מסר עמוק הנוגע להגדרה. בהתחלה - זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם. האיש והאישה נבראו דומים ומחוברים, ותורה אחת לשניהם. אולם הקב"ה מוצא לנכון לנסר אותם זה מזה – מדוע? מפני שתורת החסד שלה מחייבת אדם נוסף בעולם כדי להתקיים. תורה "נשית" היא חברתית, מחוברת, בונה דברים על פני השטח ולא רק במעמקים, ולכן, מחייבת הנסירה, שינוי באופן המסירה.

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר, והיה קורא אותה "בתי". לא זז מחבבה עד שקראה "אחותי" ועד שקראה "אמי".

כך הקב"ה. בתחילה קרא לישראל "בת", שנאמר "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ". לא זז מחבבן עד שקראן "אחותי", שנאמר "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה". לא זז מחבבן עד שקראן "אמי", שנאמר "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי, אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ".עמד רשב"י ונשקוֹ על ראשו.

רבי שמעון בר יוחאי מתרגש כל כך מהכינויים שמכנה בהם הקב"ה את כנסת ישראל! הוא מבין, שאנחנו לעיתים כבתו של הקב"ה, דהיינו מקבלים ממנו. הוא גם מבין, שקשר הנתינה והקבלה הפך אותנו אוהבים, מאוּחים, כאחים. אך הוא לא מבין בשום פנים כיצד אפשר לכנות אותנו, את כנסת ישראל, ביחס לקב"ה בתואר "אם". וכי יש לנו איזושהי השפעה, איזושהי הולדה לגבי האלוקות האינסופית?

וזהו, אכן, גילוי מופלא. יש כאן הגדרה נשית לשליחות, אותה יש למלא בעולם: הבאת תובנות אלוקיות גבוהות אל תוך העולם הזה, מעין הבאת חיים לעולם. ובמילים אחרות, הולדה. כביכול, אומר הקב"ה, את מביאה אותי לעולם. בלעדייך יכול הייתי להישאר במישור מרוחק מאוד.

אני רואה שליחות נעלה בלימוד תורה נשי, דווקא עכשיו, במציאות הישראלית, מפני שאם יש משהו שעם ישראל צועק לו, שהמשפחה הישראלית צועקת לו, שהורים וילדים צועקים לו – הרי הוא חיבור ותקשורת, תורת חסד. כל אחד הוא אוצר של חוכמה, אבל אסור שיישאר אצוּר. על מנת שהחוכמה תושפע ותשפיע נדרש לימוד נשי מחבר.

כך, אם יש לך תובנות שאת רוצה לשתף בהן אחרים, טוּב שאת יכולה להשפיע, אור מדהים שאת מבקשת שייראה, קריאה שאת חפצה שתישמע - או אז, את מבקשת בדיוק מה שמבקשת התורה: לבנות משהו עבור הנוף הכללי בעולם, ולא למנף את עצמך בלבד...

לצערי הגדול, בדורות האחרונים חל פיחות במעמדה של התורה הנשית. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, חשוב לי לציין שההדרה שיש כיום כלפי לימוד תורה בזווית נשית, אין מקורה בחינוך "בית יעקב" שקיבלתי. להפך – דווקא שם עמדו בתוקף על האמירה הנשית הייחודית בנוסח כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב. ההדרה הזו הוכתבה דווקא על ידי הפמיניזם, שעם כל הישגיו הבלתי ניתנים להכחשה, הוא חייב אותנו, הנשים, במידה מסוימת, ללמוד "כמו", ללמוד "יותר טוב מ" או לפחות "לא פחות טוב מ"... ואני - חֶלְקִי ה, אָמְרָה נַפְשִׁי. רוצה את שלי, את האמירה שמממוענת אלי, כאישה! ותן חלקנו בתורתך!

גם לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, נדרשו שליחים נאמנים שיחברו את הלימוד לנשים רבות כל כך. כידוע, התורה נקנית בארבעים ושמונה קניינים ואחד מהם הוא עריכת שפתיים. מבלי שיהיה מי שיערוך אותה, ילוש אותה וייצור בה צורה במערוך, היא אינה נכנסת לשפתיים. יקרת פרידמן, העורכת, היא תורת החסד שלי. יקרת שוקדת על מלאכת הלישה ללשון שווה לכל נפש והיא שעזרה לי לשנות את נוף לימוד התורה הנשי, להטעים ולהתאים אותו לאלפי נשים במסירות, במתכונת עדכנית, בחן ובאינסוף אהבת תורה. אני חבה לה תודה גדולהולבסוף, תודה ענקית לכן - תלמידותי הצוחקות, המבכות, הרווקות, המעוּקוֹת, עמוסות התינוקות, המחכות... איך הייתן לי שיעור מופלא של אמונה בה ולא פחות מזה, אמונה בכוחה המופלא של אישה יהודייה.