למענך אלוקים חיים

בקשת ה"חיים" תופסת מקום נרחב בתפילות ראש השנה ועד ליום הכיפורים - "זכרנו לחיים...", "בספר חיים ... נזכר ונכתב...". מהו פשר העניין? האם תפילות הימים הללו באות לכוון אותנו לעמדה נפשית של יצור אומלל המתחנן על נפשו לפני ה´ענק´ שיכול לרמוס אותו ברגע? לא נראה שכך יש לתפוס את הקב"ה...

אולי, אם כן, המפתח להבנת העניין יהיה בהתעמקות במהות ה"חיים" בהם אנו חפצות.

"כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור" (תהילים לו,י). הקב"ה הוא שורש החיים, וממילא כל החפץ ב"חיים" יבוא וידבק במקורם.

בקשת החיים בימים הנוראים אמורה לכוון אותנו להכרה בכך, שחיים אמיתיים הם תוצאה של דבקות בה´. ואכן, בסוף התפילה, לאחר כל אזכורי החיים בתפילת העמידה, בברכת "שים שלום" של חזרת הש"ץ במוסף מופיע פסוק נפלא: "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" (משלי ט, יא). דומה כי בסוף בסוף, לפני שהולכים הביתה, מתקני נוסח התפילה רוצים לוודא כי הבנו היטב מה מהות החיים בהם אנו חפצים.

מכאן גם נוכל להבין מחדש את נקודת הדין ביום הזה. חז"ל לימדונו: "שלושה ספרים נפתחין בראש השנה... צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר (מיד) לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים" (ראש השנה טז, ב). מבאר בעל ה´נתיבות שלום´, שהצדיקים הדבקים במקור החיים נחתמים מיידית לחיים – כי זוהי פונקציה של מצבם הרוחני! הרשעים הגמורים, המנותקים לגמרי מהקב"ה הם כמו ענפים שנתלשו מן העץ ושורשיו, ועל כן הם פשוט מתים. ומה עם הבינונים? הקשר והדביקות שלהם לקב"ה עדיין אינו מספיק חזק בשביל שייקראו חיים, אך מצד שני הם גם לא מתים, ועל כן הקב"ה עשה איתם (וזה כולל את רובנו) חסד גדול בכך שנתן את עשרת ימי תשובה, בהם ניתן לחזק את הקשר, ולהיחתם ביום הכיפורים לחיים.

דבריו של האדמו"ר מסלונים מעודדים, לפי שמשתמע מהם שהמצב אינו ´אבוד´, ויש מה לעשות. גם אלו מאתנו שיודעות כי במשך השנה היינו קצת רחוקות ומנותקות, יכולות לעבוד בימים אלו על שיפור ´מערכת היחסים´ עם הקב"ה, ועל ידי כך לזכות בחיים. מכאן מובן העיסוק הנרחב בבקשות ואזכורי החפץ בחיים בתפילות. כל אלו נועדו לעורר בנו בימים הללו את הרצון בחיים אמיתיים.

דומני, כי מכל האמור לעיל אפשר גם להבין באור חדש את תפלת "ונתנה תוקף". כל התיאורים של "מי במים ומי באש" וכדומה, אכן מביאים אותנו לתחושת אפסיותו של האדם, אך מתוך כל אלו אנו צריכות להגיע לצעקה "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים...", החותמת את התפילה. יש יציבות בעולם, יש חיים נצחיים, והם מוכנים לכל מי שרוצה לדבוק במלך מלכי המלכים, שהוא מקורם.

השאלה מי יחיה ומי ימות היא בראש ובראשונה שאלה של דבקות או חלילה ניתוק מהקב"ה. שאלות הקיום בעולם הזה הן חשובות, היות ורק כאן אפשר להתקדם ולהידבק בה´ על ידי קיום התורה והמצוות, אך הן שוליות יותר. וכבר קבעו חז"ל כי הצדיקיםבמיתתם קרוייםחיים, והרשעים בחייהם קרויים מתים.

        יהי רצון וביום בו ה´ מחלק חיים חדשים לכל אדם, במסגרת בריאתו מחדש, נרצה ונזכה לחיים אמיתיים, חיים של קדושה וקרבת ה´ - "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך א-להים חיים".