פסיכולוגיה של אהבה: ראיון עם מרים אדהאן

כשאני חושבת על מרים אדהאן אני תוהה לעצמי אם ייתכן שהאישה הזו נבחרה להיוולד בדור שלנו, כחלק מהשגחה פרטית מופלאה שהורידה אותה לכאן בדיוק בזמן ובמקום הנכונים, רק על מנת לעזור ולרפא את העולם הפצוע הזה, שכן היא כל כולה מציאות של נתינה וטוב. מה שמחזק אצלי את התחושה הזו, היא ההצהרה של אדהאן כל כך הרבה פעמים במהלך הראיון שלנו, ש"אני פה כדי לעזור לאנשים לא להתעלל בעצמם, ולמלא את החיים שלהם באהבה".

אדהאן, היא פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, וככזאת היא גם בעלת עבר עשיר וגדוש לעייפה בהשכלה אקדמית בפסיכולוגיה. למרות זאת, השיטה שלה פשוטה הרבה יותר ממה שאפשר לתאר, ולקוחה רובה ככולה ממקורות יהודיים. דומה שאדהאן נותנת למטופלים שלה פשוט ´מקלחות´ של אהבה. הכל אצלה עובר רק דרך הלב, והאמינו לי - נראה שבלב שלה יש מקום עבור כל אחד ממש.

אדהאן, (71), גדלה והתגוררה בארה"ב עד גיל 39. היא נולדה למשפחה מסורתית, שבה הקפידו קצת על שמירת השבת. היא בת לאב ניצול שואה, ציוני אדוק, שהיה פעיל מאוד בהצלת יהודים מהשואה ובארגון האצ"ל של מנחם בגין. "אבי היה אדם מאוד ציוני, בעיקר כי היה מאוד מתוסכל מהאדישות של העולם נוכח השואה וגם אחריה", מסבירה אדהאן. "הוא הרגיש שצריך לעשות מעשה ולעזור לכל הניצולים, כך שהוא היה מאוד פעיל ולא ראיתי אותו הרבה בבית".

דומה שהשואה היא נקודה משמעותית מאוד, שליוותה את אדהאן במשך שנים רבות. כתוצאה מכך, עד גיל 29 היתה נטועה עמוק בתוך השקפה אנטי דתית, אתאיסטית כמעט יש לומר. "פשוט לא יכולתי להאמין שיש בורא לעולם הזה שיכול לעשות כזה דבר", היא מסבירה. "לא היו לי כלים להתמודד עם המחשבה המכאיבה הזו".

בינתיים, כבר מגיל צעיר, עברה אדהאן חוויות רבות ומשמעותיות, שבמרוצת הזמן יהוו טריגר לבחירה שלה בתחום הטיפולי. "כבר כילדה, הייתי מאוד רגישה. הרגשתי כל מה שקורה סביבי מאוד חזק. תמיד ראיתי בעולם הזה כל כך הרבה סבל וכאב, שלא היו לי הכלים להכיל את כל זה. חוויתי המון דכאונות והתקפי חרדה, וכל הזמן חיפשתי דרך לרפא את עצמי. רציתי לעזור מהשורש לכל הכאב הזה שראיתי ברחובות ובעיניים של האנשים... כשאתה ילד, זו תכונה שלפעמים מאוד מקשה מבחינה חברתית, ואצלי במיוחד, מכיוון שהחברה בה גדלתי הייתה מאוד ביקורתית. עם זאת, הרגישות שלי, זה גם בדיוק מה שהפך אותי לטיפוס אוהב וקשוב. ה´ נתן לי לב טוב, בתוך כל התופת והאכזריות שנחשפתי אליהם מסביבי. כשבגרתי, בחרתי להיות מורה בתיכון, ודווקא מורה לילדים מוכים, כאלה שגדלו באוכלוסייה של אנשים מאוד אלימים. חיפשתי דווקא את הילדים הכי מוזנחים והכי לא אהובים, ואותם הכי אהבתי ללמד. לימדתי אותם בעיקר לאהוב את עצמם, ותמיד חיפשתי רק להרעיף עליהם ולהמשיך ללמד אותם אהבה. במקביל, לימדתי את עצמי תמיד להמשיך להעניק, למרות שלא קיבלתי הרבה בחזרה", היא מתארת.

בסופו של דבר, הכמיהה הפנימית העמוקה לרפא את העולם, או לפחות למגר, ולו מעט, מהסבל שראתה סביבה, הולידה אצל אדהאן את ההחלטה להירשם ללימודי רפואה. "רציתי להיות רופאה, אבל לא היה לי הכשרון למדע. אמנם התקבלתי לרפואה, אבל נטשתי מהר מאוד. כל פעם שהייתי צריכה להרוג צפרדע ולנתח אותה, או משהו בדומה לזה, הייתי בורחת משם", היא נזכרת וצוחקת. "אני נשמה מאוד עדינה, ולכן מהר מאוד אמרו לי לחפש לעצמי תחום אחר. משם הגעתי לפסיכולוגיה. עם הזמן, תוך כדי טיפול, ראיתי שיש לי כשרון לעודד, לעזור לאנשים שגדלו במציאות הכי איומה - להיבנות מחדש, מתוך ילדות עשוקה לבנות בטחון עצמי מחדש, ולסייע בכל מיני בעיות במשפחה".

האור הזה

כך החלה אדהאן את מסע ההכשרה שלה בעולם הפסיכולוגיה. במקביל, ככל שנחשפה לסבל אנושי רב יותר דרך המטופלים שלה, כך גברה הכמיהה למצוא תשובות לשאלות העמוקות שעלו בה, בנוגע למשמעות הסבל בעולם. כמו שכבר כתב רבי נחמן מברסלב: ´מי שמחפש - בוודאי ימצא´. כך, באחד הימים, כשהייתה אדהאן בעיצומו של טיול בקליפורניה, חוותה חוויה רוחנית משמעותית, שהותירה בה רשמים עמוקים וגרמה למהפך בחייה האישיים; "הייתי באיזו גינה, בעיצומו של טיול, והרגשתי פתאום תחושה כל כך חזקה ועמוקה, שלא הותירה בי מקום לשום רגש אחר, ואפילו לא לשאלות או ספקות. פתאום הבנתי, בידיעה ברורה, שיש ה´ בעולם. פתאום היה ברור לי שהכל אהבה. עצמתי את העיניים ופקחתי אותן, והכל סביבי הקרין אהבה - כל העצים, הפרחים - הכל חייך אליי. במקום מאוד עמוק בתוכי פתאום נפלה ההכרה, שאהבה מנהלת את העולם, ושזה המקור - אנחנו פה כדי לאהוב. כך גם החלטתי, למרות כל הכאב שראיתי סביבי, שאני פה בעולם רק כדי להביא אהבה ולעזור לאנשים לאהוב".

דומה שגם בני משפחתה של אדהאן עברו תהליך מקביל של חיפוש רוחני, שכן תוך שנתיים, אדהאן וארבעת אחיה ואחיותיה חזרו בתשובה, כשהראשונה ביניהם הייתה האחות הגדולה. "היא גרה באזור שהחליטו לערבב במוסדות החינוך ילדים כושים עם לבנים, בפרברים, בשכונות הכי נוראיות", מסבירה אדהאן, "ואחותי לא הסכימה להכניס לשם את הבנות שלה בעד שום הון שבעולם. בסופו של דבר, מצאה את ´בית יעקב´ ליד הבית, שזה בי"ס חרדי, ולאט לאט הבנות חזרו הביתה והתחילו לדבר על כשרות, שבת וכל מיני מצוות. אחותי, שהוקסמה לחלוטין, מאוד מהר חזרה בתשובה עם בעלה".

מאוחר יותר, יומיים לפני חג הפסח, אביה האהוב של אדהאן, אליו הייתה קשורה בנימי נשמתה - נפטר. גם שם, ודווקא שם, מתוך כל הכאב הזה - גילתה אדהאן שוב את ה´. "אני זוכרת שהגעתי לאחותי, כל הבית שלה ערוך ומוכן לפסח, ואיך שהתיישבתי, הרגשתי שוב את ´האור הזה´ עוטף אותי. הייתי אז כבר בת 33, וגם במעין חיפוש פנימי כזה, ופשוט אמרתי לעצמי שאני חייבת להבין מה זה - מה קורה לי שם. סיפרתי את זה לאחותי, והם מצאו איזה רב חב"דניק צעיר, שהיה לו זמן בשבילי והוא התחיל ללמד אותי חסידות. למן אותו היום נפשי נקשרה בכל החכמה האדירה הזו. אני אמנם לא חב"דניקית, אם כי מלאה בהמון הערכה לחסידות הזאת, אלא לוקחת קצת מכל דבר - מהליטאים, מהחסידים, מכולם. אני רוצה לאחד אנשים, ולא ליצור פירוד ביניהם!".

"הורות - הדבר הכי נפלא בעולם!"

בשנת 1981 עלתה אדהאן לארץ, כשהיא חובקת כבר שלושה ילדים, ובארץ נולד הרביעי. היא השתכנה בירושלים והחלה לקבל מטופלים. בשלב כלשהו, כשכבר קצת הספיקה להיכנס ל´עובי הקורה´ של עולם היהדות, מתארת אדהאן שדרך המטופלים הרבים שהיו לה, שהיו בעלי זיקה דתית ברובם, הבחינה בקושי בולט המשותף לאנשים רבים, והוא חוסר היכולת לשלב בצורה מעשית בין היהדות כדת וגם כדרך חיים. או אז הוציאה את ספרה הראשון "א.מ.ת - אמונה ומידות על פי התורה", שזכה להצלחה מסחררת, בזכות היכולת שלו להמשיג ולהציע דרך פרקטית שלמה לריפוי עצמי על פי התורה.

במקביל, תוך כדי גידול ארבעת ילדיה, מתוך ניסיון החיים שלה, ומתוך צורך השעה, החלה אדהאן לפתח גם שיטות בחינוך ילדים, שיסייעו להורים ויהוו עבורם קרן אור בתוך האתגר המשמעותי הזה. אז גם החלה להנחות קבוצות בנושא. הדגש, עליו בחרה אדהאן להתמקד בשיטה שלה לחינוך הואההתגברות. "שמתי לב שהורים נוטים להשתמש הרבה בדרכים כמו מכות, צעקות, עונשים וביקורת כדי לחנך את הילדים שלהם. מצד אחד, זה מובן, כי זו באמת הדרך הכי ´זמינה´ עבורנו להגיע לעמדת כוח על הילדים. מצד שני, הנזק בדרך הזו הוא עצום. לכן, בשיטה שלי לא משתמשים בשום אופן בדרכים אלה כדי לחנך. מבחינתי אמא שצועקת על הילדים שלה, לא מבינה שבסופו של דבר ילדים הופכים ל´עמידים´ בפני הצעקות שלה, וכבר לא שמים לב אליהן. כדאי לצעוק רק במצב של סכנה, לדוגמא, אם ילד קופץ לכביש וצריך להזהיר אותו".

אז איך כן נצליח להגיע לילדים שלנו?

"מה שאני למעשה מלמדת זו שיטת התגברויות, שעובדים עליה עם הילד החל מגיל שנתיים-שלוש. שמתי לב, שילדים שמגיל צעיר ההורים מדברים איתם תדיר על המושג ´התגברות´ ומעודדים אותם לרסן את הדחפים השליליים שבהם, ואף לרשום את אותם דחפים - ילדים כאלה, כבר בגילאים 8-10 יודעים להתגבר לחלוטין, לעמוד בפני פיתויים והם עוברים את גיל ההתבגרות ביתר קלות. ילד שמתחנך לזה מגיל צעיר, מפתח בעצמו בצורה מאוד חזקה את המושג של ´משמעת עצמית´ ומשמעת בכלל. למעשה, מגיל מאוד צעיר אתה מלמד את הילד שלך, שזה תענוג להיות ממושמע ומלמד אותו ליהנות מזה. בטווח הרחוק זה מונע גם דכאונות וחרדות, ומשפיע דרמטית על בריאות הנפש, כי ילד שגודל להתמקד בהתגברויות שלו - נעשה עצמאי ובעל מודעות עצמית וערך עצמי פנימי שאינו תלוי סביבה. הדבר מונע המון בעיות. גם במישור המשפחתי זה כמובן תורם המון לאווירה בבית, ומכניס המון שמחה. כמובן שחשוב במקביל, שההורים יעבדו על זה בעצמם. אין מה לצפות מילד להתגבר כשההורים שלו בעצמם אינם מסוגלים לרסן את הדחפים שלהם, והם צועקים, מרביצים ומגיבים באגרסיביות מאוד מהר".

ואיך עושים את זה מבחינה מעשית?

"פשוט שמים לב כשילד מתגבר על איזשהו דחף שלילי שלו, מתמקדים בזה בהתאם לרמת ההבנה והגיל שלו, ומשבחים אותו על כך. לדוגמא: ´שמת את הצעצועים במקום? כל הכבוד!´, ´התגברת, הקשבת לאמא? אני גאה בך!´, ´לא החזרת ליוסי? התגברת! איזה ילד מקסים!´. מלבד זאת, רצוי גם שההורים ידברו עם הילדים על ההתגברויות שלהם עצמם, וישתפו אותם, למשל: ´תדע לך שעשית רעש והערת את התינוק וממש רציתי לצעוק עליך, אבל אני דנה אותך לכף זכות ולא כועסת עכשיו´ - כל הזמן לדבר, לחפש ולשבח מידות טובות. בנוסף, אמא צריכה לרשום בכל יום את ההתגברויות והניסים שקרו למשפחה במהלך היום, ולהקריא לילדים לפני השינה. זו דרך מצוינת להעצים אותם ולומר להם כמה הם ילדים טובים, כי העולם היום כל כך רווי בביקורת, שהבית הוא הבסיס הראשוני והכי חשוב להפנים בילד כמה הוא ראוי לאהבה. אני זוכרת שכשילדיי היו קטנים, נהגתי גם אני לערוך רשימה של ההתגברויות שלנו, ובמהלך ארוחת הערב הייתי מקריאה אותה בפני כולם. זה מאוד עזר. כשהם בגרו הם מאוד הודו לי על כך והעריכו את זה. זה מאוד בלט, שהודות לכך הייתה להם שליטה עצמית גבוהה הרבה יותר מאשר לילדים אחרים בני גילם. הם גם היו יותר ממושמעים ולא נסחפים אחרי החברה, והיה להם קל לא להיכנע לפיתויים. גם היום עבור הנכדים שלי ´התגברות´ זה מושג שהפך לשם דבר. יש לי נכד שמתקשר כל ערב לספר לי בגאווה על ההתגברויות שלו במהלך היום ("סבתא, היום אחי הקטן צייר ציור לא יפה, אבל לא רציתי להוריד לו את הבטחון אז אמרתי לו ´טוב מאוד´ אפילו שזה לא"). יש דבר מתוק מזה?". 

אם הורה עשה עד היום הרבה טעויות בחינוך עם הילד שלו, האם זה אבוד או שיש עוד דרך לתקן ואפשר להתחיל מחדש?

"זו שאלה ששואלים אותי המון. הרבה חושבים שזה לא נורא, שתמיד אפשר מקסימום ללכת אחר כך לפסיכולוג ו´למחוק´ את כל מה שהעברנו את הילד עד כה, אבל זה לא נכון! צריך לזכור שבערך עד גיל 6-7 עושים עם הילד את העבודה הכי משמעותית, וזה הזמן הכי חשוב להקנות לו תחושה של ערך ובטחון עצמי ולהשריש בו שהוא אהוב ושמאמינים בו. אחר כך, במרבית המקרים, כבר אי אפשר לתקן. אפשר רק לנסות להתמודד עם הטעויות, שהן כבר עובדה מוגמרת, אבל זה כבר לא דבר שילדים שוכחים. כבר אי אפשר להוציא את הכאב שזה גרם לילד להרגיש. ילד כזה, במקרה הטוב, יכול לתעל את זה לצדדים טובים, ולעשות מין ´תשובת המשקל´. הוא יכול להחליט שדווקא את מה שהוא סבל ממנו מההורים - הוא לא יעשה לאחרים, ודווקא מה שהיה כל כך חסר לו בילדות - הוא הכי ישתדל להיות רגיש בו כלפי אחרים וילמד להעניק אותו".

בהקשר הזה של חינוך ילדים, יש היום בעולם התורני אתגרים שכיחים שאי אפשר להתעלם מהם. מה את יכולה להציע להורים, שהילדים שלהם סטו מהדרך?

"קודם כל, ההגדרה של אהבה בתורה זה להבין את השני. לכן, דבר ראשון, הורה צריך להבין כמה קשים הפיתויים היום. ילד שקיבל חינוך ´חונק´ מדי, או ילד שמרגיש שאין לרצונות שלו מקום - עלול להתמרד ביתר קלות. לכן, חשוב לתת לו להרגיש אהוב, לא משנה מה. נכון, זה כואב ואולי קצת מכעיס שילד מתמרד, ולא תמיד אפשר לשלוט במה שאנחנו מרגישים - אבל אפשר לבחור את המחשבות שלנו על כך. אם ילד, לדוגמא, התחיל ללבוש בגדים צבעוניים במקום שחור לבן, ולך בתור אמא זה מכאיב, אל תכעסי עליו! תמשיכי לשדר לו אהבה! אמרי לו: ´אני אוהבת אותך למרות מה שאתה´. כשהוא ירגיש שלא מתנגדים לו ונותנים לו מקום, ברוב המקרים הוא יחזור למסלול. מה שקורה הוא, שילדים כאלה מרגישים כמו כישלון, שלא מקבלים אותם כמו שהם, וזה אסון! אפילו רש"י כותב בספר דברים (י"ג, י"א): ´כל מה שתעשה - תעשה באהבה´. קל וחומר שבחינוך של היקרים לנו מכל...".

מה את מציעה להורים בעלי תשובה, שאין להם הרבה מושג בחינוך ילדים על פי התורה, כי הם לא גדלו ככה?

"להורים בעלי תשובה הייתי אומרת לוותר על הפרפקציוניזם, ולפעול רק מאהבה. זה כל הייעוד של האדם בעולם. הרבה מחפשים לחקות אחרים ולהיות צדיקים גדולים כמו "הרב ההוא". הם הולכים בכיוון של פרפקציוניזם, שזה למעשה בא ממקום של אגו, במקום להתחבר לעצמם, להיות מי שהם, ולעשות את מה שבכוחות שלהם. הם כמובן גם מעבירים את זה לילדים שלהם. ילד כזה מרגיש כל זמן שהוא לא מושלם - הוא לא ראוי לאהבה, והוא הולך עם זה כל החיים. זה מוביל לדכאונות, למשברים ולמצבים מאוד קשים".

מוטציה ושמה M.T.H.F.R

ממש לאחרונה, הגיעה אדהאן לגילוי שהיה מרעיש מאוד עבורה, הן באופן אישי והן כמטפלת. מגיל צעיר מאוד סבלה אדהאן מבעיות רפואיות שונות, להן לא מצאה מרפא. "סבלתי מקוליטיס, כאבי ראש, המון אלרגיות - לאבק, לקמח, לביצים, חשתי עייפות עד כדי עצלות. אנשים חשבו שאני לא בסדר ושהאשמה בי, אולם אני הרגשתי שלא. ניסיתי אלף ואחת שיטות כדי להירפא, ושום דבר לא פתר את הבעיה", היא מתארת. יום אחד, שמעה במקרה על ממצא רפואי חדש, בדמות גן, שהוא בעצם מוטציה, ונקרא בשפה הרפואית M.T.H.F.R´´. גן זה התגלה כמעכב ספיגה של ויטמין Bלסוגיו. מחקרים בנוגע לשכיחותו מצביעים על קיומו אצל כ-40% מכלל האוכלוסייה, כשמתוכם כ-90% הם אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות, ואנשים שהם בעלי נטייה גבוהה להתמכרויות למיניהן. "90% ממי שלוקח תרופה פסיכיאטרית היום", מסבירה אדהאן, "יכול להחליף את זה בתרופות מקבוצת ה-B. כמובן שלא בפתאומיות ולא על דעת עצמו, אלא לפי חוות דעת רפואית. גם הבסיס להתמכרות הוא זה - כי זה גורם לחוסר שקט, ואדם מחפש איך להרגיע את מערכת העצבים שלו, לכן הוא צורך באופן גבוה סיגריות או שוקולד". בבסיסו, יש לגן המוטאציוני שורה ארוכה של תסמינים: נשאיו חשים לרוב עייפות כרונית, אוטיזם, דלקת פרקים, לחץ דם גבוה, כאבי בטן, חולשה, דיכאון ואפילו קושי בפוריות, כשהכל נגרם בשל המחסור בוויטמין B. אדהאן עצמה התגלתה כסובלת מהמוטציה באופן חריף, גילוי שהיה לא נעים מצד אחד אבל גם משמח מצד שני כי "אין שמחה כהתרת הספקות".

או אז החלה לפתח טיפול שלם ומקיף, שנוגע לגוף ולנפש, ומטפל בהשלכות של הימצאות הגן. היא מספרת, שאנשים רבים שניסו את השיטה, עברו מהפך כולל. אולם, כמו גילויים חדשים רבים אחרים בעולם הרפואה, מרבית הרופאים עדיין לא מודעים לגן המדובר, כיוון שמדובר במחקרים חדשים יחסית. אך, למרות זאת, הבשורה המשמחת היא, שבעזרת בדיקות דם פשוטות, שמבקשים מרופא נשים או המטולוג לבדיקת הגן, מגלים מהר מאוד אם אתה נשא של הגן או לא.

"אנשים רבים שפנו אליי, וסבלו המון בגוף ונפש, התגלו כנשאים של המוטציה. הטיפול הפשוט שנתתי להם - חולל בהם פלאים", מספרת אדהאן. "היה לי מקרה, למשל, של בחורה חרדית צעירה, בת סמינר, שהגיעה אליי כל הדרך מצפון הארץ כדי שאטפל בה, אחרי שהייתה מאושפזת במשך שלוש שנים בבית חולים פסיכיאטרי כלשהו, כשהיא מאובחנת כחולת סכיזופרניה. המצב שלה נגרם כתוצאה מתקופה מאוד עמוסה שעברה בסמינר, שגם ככה הייתה בו אווירה מאוד הישגית ותחרותית, והיא רצתה תמיד להצטיין. לכן העמיסה על עצמה כל דבר אפשרי שרק יכול להרשים ולגרום לה להרגיש ´שווה´. בשלב כלשהו, העומס הפך לבלתי אפשרי, עד שהיא לא ישנה כמעט בכלל במשך שבועיים רצופים, שלאחריהם מערכת העצבים שלה קרסה לחלוטין. בין היתר היא החלה להזות דברים, והייתה במצב נפשי ממש לא קל. בבית החולים מילאו אותה בתרופות, וכשראו שזה לא עזר, עברו למכות חשמל, שמשמשות בד"כ במקרים קיצוניים כאשר המטופל לא מגיב לכדורים שנותנים לו. כלום לא עזר. כשהיא הגיעה אליי, הדבר הראשון שביקשתי ממנה, כמובן, הוא לעשות בדיקות דם פשוטות, ולבדוק את הימצאות הגן המוטאציוני. באמת מאוד מהר התברר שהיא נשאית שלו, ושיש לה מחסור חמור בוויטמין B3, שאגב, היום כבר יודעים שזה בדיוק החוסר שמאפיין חולי סכיזופרניה, שסובלים מהזיות. היא טופלה אצלי במשך תקופה, במהלכה הדרכתי אותה לאט לאט לרדת מהכדורים שהיא לוקחת, שמבחינתי רק ´הרעילו´ אותה. עזרתי לה לעשות שינוי בתזונה שלה ועשינו גם קצת סדר בחשיבה ובמחשבות המוטעות שלה. בשלב כלשהו, כשכבר היטבתי להכיר אותה ואת המצב שלה, אמרתי לה שבעיניי האבחנה של כל הפסיכיאטרים משלוש השנים האחרונות היא מוטעית, ושהיא בסדר גמור. לאט לאט הבחורה חזרה לעצמה ממש לחלוטין, והפלא ופלא - אחרי החגים היא גם מתחתנת...".

נשמע טוב, אבל האם אין בזה סיכון? האם לא מדובר באיזו ´שיטת אינסטנט´ כזו שאולי יעילה לטווח הקצר בלבד?

"ממש לא. אני מדברת מתוך ניסיון אישי עם מטופלים רבים, וגם מהניסיון האישי שלי, וממצאים של מחקרים רפואיים עדכניים. מבחינתי אין איזו שיטת ´אינסטנט´ בחיים, הכל הוא עבודה ורצון חזק. אני לא מציעה למטופלים שלי שיטות שהן ´הוקוס פוקוס´, למרות שבוודאי הייתי רוצה את זה בשבילם אם היה דבר כזה. אנשים שמגיעים אליי אני עושה איתם תהליך מאוד מקיף: במישור הפיזי אני מדריכה אותם מה לאכול ומתי, ודואגת שיישנו טוב. במישור הרגשי אני עובדת איתם לא לפחד מרגשות שצצים בתוכם, או לנסות לדכא אותם, בטח לא על ידי תרופות, אלא פשוט לקבל אותם. אנחנו עובדים גם על המישור השכלי, להיות מודע אלו מחשבות מתרוצצות לי בראש, ומאיזה מחשבות חייבים להיפטר כי הן מחשבות מזיקות ומייאשות. בנוסף, עובדים גם על המימד הרוחני, על משמעת עצמית והתגברויות, בעזרת הרבה חיזוק באמונה וביטחון. הרעיון הוא ללמד אנשים איך לקחת אחריות על הבריאות הפיזית והנפשית שלהם, והתוצאות מדברות בעד עצמן".

אם כבר מדברים על צורות טיפול, קשה שלא לשים לב לתופעה של אנשים שמקבלים הכשרה קצרה כ´מטפלים רגשיים´ במכונים שונים למיניהם, ומתחילים לטפל. האם כדאי להסתייע בהם?

"ממש לא! זה אפילו עלול להיות מסוכן להפקיד את הנפש שלך בידיים של מי שאינו מיומן מספיק לטפל בך, הוא עלול ליצור יותר נזק מאשר תועלת! כמו שאמרתי, אין דבר כזה ´מטפלים אינסטנט´, זה כמו לנסות לבנות שריר ב´אינסטנט´. לכן, מי שאומר שזה עוזר – לא אומר את האמת. טיפול זה דבר שלומדים במשך זמן רב, בצורה מעמיקה, במקום מסודר, ומטפלים עצמאית רק אחרי שרוכשים ניסיון אישי בליווי של הדרכה צמודה, במשך כמה שנים לפחות. מצד שני, אני מודעת לעובדה שבמגזר החרדי היום יש מחסור חמור במטפלים מוסמכים, כמו פסיכולוגיים ועובדים סוציאליים קליניים חרדים, לכן השיטה שלי היא ברובה אוטודידקטית ומדריכה לריפוי עצמי. אתה לא חייב ללכת לטיפול אצל מישהו, אתה יכול לעזור לעצמך. מובן וחשוב לציין שיש מקרים שאדם לא יכול לגמרי לעזור לעצמו, וצריך איזו דמות חיצונית שתעזור לו לפתח מודעות בנוגע לבעיה שלו, ולזהות את המחשבות המוטעות שלו. במקרה כזה אולי כן כדאי להסתייע בטיפול ראוי או באדם קרוב, אבל באמת צריך לבדוק היטב ממי אנחנו בוחרים לקבל עזרה".

לסיום, שאלון קצר:

מה משמח אותך? "לשמוע את ההתגברויות של הנכדים שלי, לראות שהם מקבלים ומעריכים את עצמם הודות למי שהם, בפנימיות, ולא בגלל נסיבות חיצוניות של החברה".

מה השאיפות שלך הלאה? "להגיע להרבה אנשים עם השיטה שלי, כי עדיין יש המון סבל בעולם. רק בארה"ב מבזבזים מדי שנה כ-70 מיליארד שקל על תרופות אנטי דכאוניות. זה המון כסף! כל כך עצוב להגיד, אבל יש לחברות התרופות אינטרס מאוד גדול שאנשים יהיו חולים, ואני רוצה לתת לאנשים כלים להבריא ולקחת אחריות על הבריאות הפיזית והנפשית שלהם. חשוב לי שאנשים ירגישו ולא יהיו אפאתיים. העולם, למעשה, מלמד אותנו לשנוא את עצמנו - הפרסומות מלאות בזה: ´תשנאי את עצמך, כי את לא רזה כמו...´, ´תשנא את עצמך, כי אין לך תואר ועוד לא עשית את המיליון הראשון...´. דומה שרק אנשים מצטיינים ראויים לאהבה בעולם שלנו, ובעצם, כל אחד עושה אלף ואחת התגברויות כדי לשרוד את היום, ומי ששם לב ומתבונן - מגלה שיש בו אלוקות. אם הוא ישים לב להתגברויות שלו, הוא ישים לב שה´ איתו. אנשים מחפשים את ה´, מחפשים אהבה... ואין הרבה אהבה. אני חושבת שמגיל בר ובת מצווה ילד צריך להפסיק לשאוב את מקור הערך העצמי שלו ממקורות חיצוניים, כמו ציונים למשל, אלא רק ממקור פנימי, מהקשר שלו עם הקב"ה ומההתגברויות שלו".

אדם שאת שואבת ממנו כח, דמות לחיקוי עבורך? "הרבי מצאנז (האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג-צאנז). אני מאוד מחוברת אליו, בגלל הסיפור שלו. הוא איבד את אשתו ואת אחד עשר ילדיו בשואה הנוראה, ולמרות זאת, הוא לא הכחיש את הכאב הנורא שהיה לו בלב, אלא השתמש בו כדי להניע אותו לשנות ולעזור לאנשים. הוא בנה את בית החולים "לניאדו", שקיים עד היום, ואת כל קריית צאנז. הוא היה ההשראה שלי. בכלל, כל בעלי הייסורים ובעלי האמונה - הם הגיבורים האמיתיים שלי. זה גורם לי להתחזק ב´תשובת המשקל´שאני משתדלתלעשות עד היום, למרות שעברתי חיים מאוד קשים, ולקח לי המון שנים להתגבר ולהבין איך לעשות את זה. בסופו של דבר, היום אני משתדלת לתת ולהעניק דווקא את כל מה שאני לא קיבלתי מעולם, את כל מה שחסרתי. אני פה כדי לעזור לאנשים לא להתעלל בעצמם, ולחיות חיים יותר טובים ושמחים. ה´ היה כ"כ טוב אליי, הוציא אותי ממצבים קשים וזיכה אותי להכיר תורה ומצוות, שאני גם חפצה לעזור לילדים שלו"