יום כיפור: חוזרים למצב הטבעי

השמש עומדת לשקוע. דממת קודש שוררת בבית הכנסת בעיירה סלונים. הקהל נעמד להתפלל את התפילה האחרונה של היום הקדוש, את תפילת הנעילה - בעת נעילת שערי רחמים. האדמו"ר בדרכו אל עמוד התפילה, ולפתע עיניו התמקדו בשניים מהקהל, אשר חזותם הוכיחה עליהם כמו אלפי עדים, שאינם משתייכים ל"נוף" המקומי.

היו אלה קנטוניסטים.

ה"חוק" ברוסיה אפשר לצאר לקחת ילדים בני 10-12 ולגייסם לצבא הרוסי בעל כרחם ללא הסכמת המשפחה. הם היו מגויסים ליחידות מובחרות למשך 30 שנה, ללא כל יכולת שחרור או חופשה. הצאר ניקולאי הראשון שעלה לשלטון בשנת 1825, היה אדם עריץ ואכזר גם כלפי עמו, ועוד יותר כלפי היהודים. הוא היה נוצרי אדוק, והשתמש בחוק זה בעיקר כדי לגייס ילדים יהודים, לקורעם מחיק משפחתם, ולהעבירם טקס התנצרות במסגרת הצבא. ילדים אלו כונו "קנטוניסטים" (-חטופים). קנטוניסטים אלו, כשסיימו את שירותם לצאר, רובם המוחלט שכחו מזמן את זהותם היהודית, ויצאו לחיים ללא כל זיק וזכר לעובדת היותם יהודים.

האדמו"ר עצר לפתע את הליכתו, ועוד בטרם החל בתפילת הנעילה, ביקש לשאת מספר מילים בפני הקהל, אירוע לא שגרתי בעליל.

הקהל נדרך. וכך הוא אמר: המשנה במסכת כלים כותבת, שכל הכלים ראויים לקבל טומאה, חוץ מכלים שנעשו מעור של חיות מים, למשל עור של כריש וכדו´ שהם אינם ראויים לקבל טומאה. בקטגוריה זו יוצא דופן כלב הים. כלי שנעשה מעורו של כלב הים – כן ראוי לקבל טומאה. למה? מדוע הוא שונה מחבריו, שאר חיות המים? כותב רבי עובדיה מברטנורא (מפרש המשנה. חי במאה ה-15 באיטליה, ונפטר בירושלים בערך שנת 1500) שהסיבה נעוצה בעובדה, שכאשר כלב הים מרגיש בסכנה - הוא נמלט ליבשה.

ואז מה? אם בשעת סכנה הוא נמלט ליבשה ושם הוא מרגיש בטוח, סימן שלשם הוא משתייך.

האדמו"ר השתנק בבכי, ואמר: נמצאים איתנו שני קנטוניסטים, חזותם החיצונית מראה כאילו אין הם שייכים לעם היהודי, אך חזותם מטעה. שהרי שעה זו, שעת חתימת הדין היא. זהו זמן "סכנה", עתידו של כל אחד נחתם כעת, מי יחיה ומי ימות, מי יישלו ומי ייטרף... איפה הם בשעת סכנה? – בבית הכנסת... סימן שלכאן הם שייכים... עם יהודים יקרים כאלה, ניגש יחדיו לתפילת נעילה.כאשר רואים כיצד רבבות אלפי ישראל מתכנסים בבית הכנסת ביום הכיפורים, צמים ומתוודים, ומתפלליםמבקשים להיחתם לשנה טובה ומאושרת. כאשר כל המדינה מושבתת ביום הקדוש – התחבורה הציבורית והפרטית, הרדיו והטלוויזיה, הכבישים שוממים ובתי הכנסת מלאים – הרי מאליה עולה הקריאה הנרגשת – "מי כעמך ישראל!" (דברי הימים א´ י"ז). הנקודה הפנימית היהודית חשה כי ברגע זה המקום הבטוח הוא בבתי הכנסת, והרגליים מוליכות לשם מאליהן...