כבר לא על הברכיים: ראיון עם טל שגב

לפני עשור כמעט לא היה שום סיכוי לפתוח את הרדיו בלי לשמוע שיר שטל שגב היה מעורב בו, בין כזמר, מעבד מוזיקאלי, נגן או מפיק. השיר שהביא עבורו את פריצת הדרך כזמר היה "על הברכיים", ביחד עם להקה חסידית, אבל עיקר עבודתו הייתה מאחורי הקלעים. הוא ניגן באלבומים של ירמי קפלן, ברי סחרוף ואריאל הורוביץ, הפיק לשלמה ארצי את האלבום "צימאון" - גם שר איתו דואט, ובשלב מסוים עשה מעבר למוזיקה הים תיכונית, ושימש ככותב ומפיק לאמנים כמו אייל גולן, שרית חדד וישי לוי.

במקביל, התחיל לעבור תהליך רוחני ולמצוא עצמו חוזר לנבור במקורות. לפני כחמש שנים לקה בבעיית שמיעה נדירה, שיצרה פער בין הצלילים הנקלטים באוזן ימין לאלו הנקלטים באוזן שמאל. הקריירה המוזיקלית שלו פסקה באחת, הוא נכנס, שלא מרצונו, לחצי שנה של התבודדות מוחלטת מהיקום, ודווקא אז התהדק יותר הקשר שלו לבורא עולם.

"אני מרגיש שכל יום שעובר, אני מתקרב יותר", אומר שגב בראשית הראיון, "כל פעם בדרגה שיכולתי לזכות בה, ללמוד ממנה וליישם. אני זוכר שבגיל 10 עמדתי כל בוקר וערב מול החלון הקטן שלי, ודיברתי במילים פשוטות עם ה´. עד היום אני זוכר את השיחות. מאז ועד היום, עם כל התקרבות שיש לי, וכל מה שאני זוכה לו ברוחניות - אני מאושר עד הגג".

בהמשך מספר שגב שהוא מניח תפילין ומתפלל המון שנים, מתפלל גם עם ילדיו מדי לילה, ומחובר ל"צדיק נסתר" שאיתו הוא לומד הרבה.

במה השתנית מאז ההצלחה הגדולה?

"איך אמר הרמב"ם? ´עתה ידעתי כי לא ידעתי´. היום לא רק שאני יודע שאני לא יודע - הרצון שלי לדעת הוא אדיר מרגע לרגע. מה שהייתי אז זה כמו היום, רק שהיום יש לי רצון להתנקות ולהיות יותר טוב, ואני יודע כמה אני רחוק מלהיות טוב. אם אפשר להגיד זאת כך, היום אני במצב ביניים, שאני רוצה להשתנות, רוצה להתנקות, רוצה לדעת, רוצה לא לשפוט חבר ורוצה לא לכעוס. בזה עיקר השינוי אצלי – בידיעה שאני קטן וברצון להשתנות".

אם אספת את כל התובנות האלה, מה עוצר בעדך מלממש אותן?

"כנראה המדרגות שאני צריך לעלות. המלחמה היא יומיומית, ולעלות למעלה זה רק באמצעות יותר מצוות ויותר לימוד - אין משהו אחר".

פעם חשבת שאפשר לעלות למעלה באופן טבעי, ללא כל אלה?

"כן, פעם לא הבנתי למה זה כ"כ חשוב, אבל היום אני יודע שאי אפשר להתקדם בלי זה".

אילו קליפות קילפת מעצמך בשנים האחרונות?

"את כל מה שאגרתי במשך השנים, שזה מחשבות, מעשים ולכלוך".

חתיכת עבודה.

"אני בתחילת הדרך. ההיפך מגאווה זה להרגיש כל הזמן שאתה למטה. אני לא מתכוון להרגשה של נחות ומסכן שצריך לרחם עליו, אלא שיש לי רצון לשאוף למעלה. עושים את זה במחשבה, ברצון להיות טוב. כשמישהו נהנה ומחייך, אפילו אם מדובר בדבר קטן וסתמי, כמו מאכל שטעים לו - אני שמח בשבילו. גם אם עכשיו זמר אחר מוציא לרדיו שיר, ומצליח - אני שמח ומפרגן לו".

וכשאתה מוציא שיר לרדיו, והשיר שלך לא מצליח לעומת שירים אחרים שמצליחים? בהתחשב בכך שהשיר שלך הרבה יותר טוב.

"בעיני מי?".

בעיניך.
"מי אני שאשפוט מה יותר טוב ומה לא? זה רק אגו, נקודה. אני עובד על זה שהאגו לא ישתלט עליי ולא יגרום לי לחשוב למה הזמר ההוא מצליח, בזמן שהשיר שלי יותר טוב. זה אגו. הזמר הזה מצליח? איזה כיף! עשרות אלפי אנשים נהנים ומחייכים בזכותו. זה כמו משיח - אני רוצה שיבוא, כי כשהוא יבוא זה יעשה טוב לכולם. זה ניתוק האגו - לגרום לעצמך להיות עם כמה שפחות רצונות שיעכירו את היחסים. זה שינוי. זו קליפה שהורדתי - ´למה אותו משמיעים ואותי לא?´, פעם זה השפיע לי על הנפש".

ואתה יכול להגיד בשוויון נפש שהיום חוסר ההצלחה שלך פחות משפיע עליך?

"בשוויון נפש. אני שמח שהוא מצליח. לגבי השיר שלי, אולי זה עדיין לא הזמן הנכון, או שאולי הוא לא מספיק טוב".

היית בשיא ההצלחה, השירים שלך שחו בגלגל"צ, הפקת אלבום לשלמה ארצי, שרת איתו - ואז לפני חמש שנים התפתח אצלך ליקוי שמיעה נדיר. איך גילית אותו?

"גיליתי את הבעיה בזכות המתנה שיש לי מילדות, שזו שמיעה אבסולוטית. כל תו - אני יודע מיד מה הצליל שלו. אני לא צריך לחשוב על זה. כמו שאתה רואה צבע ומיד יודע מהו".

אתה שומע דברים שאני לא מצליח לשמוע?

"אנחנו שומעים אותו דבר, רק שאני יודע שצליל מסוים הוא התו ´מי´. כשאני שומע שיר ברדיו, אני שומע את כל הצלילים וכל התווים - כל מה שכולם ניגנו, באותו רגע".

זה לא מבלבל?

"לא, זו מתנה שקיבלתי משמים, ובא לי באופן טבעי, אבל הליקוי מבלבל. הגעתי לאולפן ליום עבודה רגיל, ופתאום הרגשתי שמה שאני מנגן - זה לא מה שאני שומע. אוזן שמאל שלי לקתה בליקוי, ופשוט התחלתי לשמוע בליל קולות מטורף. לא הבנתי מה קורה לי. דמיין שעין שמאל רואה את הצבע הירוק - כאדום. מה יקרה כשתפקח את שתי העיניים? תראה את האדום והירוק ביחד. כך בדיוק קרה לי באוזניים, רק שבאוזניים אי אפשר להפריד כמו בעיניים, שניתן לעצום עין אחת, כי גם אם תאטום את האוזן הבעייתית - עדיין תשמע, רק עמום יותר. כך נהיה לי בליל היסטרי של צלילים".

מה שמעת, צרימות?

"כן. ניגנו את התו ´מי´ - שמעתי אותו ´מי´, ´לה´ ו´סי´. כאשר בן אדם דיבר - שמעתי אותו בכמה טונים. זאת אומרת, אם הגיעו שלושה ילדים הביתה - שמעתי אולי 20 חייזרים נכנסים הביתה. זה בדיוק היה בסוף החופש הגדול. אחרי שבאולפן הרגשתי שמשהו לא בסדר באוזן, הגעתי הביתה, ובדיוק הגיעו הילדים. לא יכולתי לשמוע אותם וזה שבר אותי לגמרי... זה היה כמו 20 מיקי מאוסים קטנים. למעשה, לא יכולתי לשמוע שום דבר. שמעתי את הרדיו בצורה מעוותת, ובעצם את הכל".

מה אמרו הרופאים?

"בדיקות, הזרקות, כדורים, שלילת מחלות אחרות – ואין שום בעיה... הדבר שהכי שבר אותי קרה בזמן שטיפלו בי שני רופאים (מדהימים). אחרי סדרת בדיקות רציניות הם אמרו שאין פיתרון ושאולי אלך לפסיכולוג... מבחינה רפואית אין יותר מה לעשות".   

אז איך אפשר לחיות עם זה?

"קשה מאד. מוזיקאים אחרים שזה קרה להם, חתכו את עצב השמיעה באוזן הבעייתית, והמשיכו לשמוע רק באוזן אחת".

לא שקלת לעשות את זה?

"שקלתי, אבל לאט לאט התקדמתי ואמרתי ´מה, אני אכרות איבר בריא?´. אבל עזוב, נכנסה האמונה ותיקנה הכל. הכל זה סתם הבל הבלים".

איך המשכת במצב הזה?

"עברתי לבידוד מוחלט, בלי האישה והילדים".

לא ראית אותם חצי שנה?

"ראיתי, הם היו באים כל הזמן לבקר, אבל בקושי יכולתי להיות איתם. זה היה נורא".

מה עשית שם כל היום?

"הייתי ער בעיקר, ישן עם תנ"ך מלא, קורא תהלים וחושב הרבה".

איך האמונה עזרה לך כאן?

"הורדתי את עצמי כל כך נמוך - שאני לא יודע אם אפשר יותר נמוך. לא אכלתי, לא התקלחתי, לא התגלחתי, פחדתי מכל רעש, הסתובבי עם אטם בתוך האוזן, ושתי האוזניים היו מכוסות באוזניות. במונחים פסיכולוגיים אפשר לקרוא לזה ´השתגעתי´, אבל מבחינתי לקחתי את עצמי הכי נמוך שאפשר, כדי שמשם אוכל לצמוח למעלה בצורה נכונה ובריאה. ישנתי אולי שעה ביממה, וגם זה עם כדורי שינה. כל הזמן הייתי שקוע במחשבות ובתהיות עם עצמי".

איזה מחשבות, "מה יהיה איתי"?

"גם. בהתחלה כמובן הגיעו מחשבות של "למה זה מגיע לי", הענשה עצמית וכעס על החברים, אבל אז הגיע ´שואב האבק המטורף´, שזה הצדיק. איך שהגעתי אליו הוא הסתכל עלי ושאל מה יש לי באוזן. סיפרתי לו מה שקרה, והוא אמר לי בשיא בטבעיות שאני צריך ללמוד לחיות על זה...".

איך אפשר לשמוע מיקי מאוסים כל היום?...

"אתה רואה, אפשר. לאט לאט, אחרי שנתיים העיוות פחת מאד, עד שהיום אני בקושי מרגיש אותו. אם אני יכול לסכם לך את העניין הזה של התופעה, בהתחלה חשבתי שזו הפגיעה הגדולה ביותר שאני יכול לקבל, אבל לאחר תקופה הבנתי שזה סימן להתעורר".

ואיך התעוררת?

"דבר ראשון התעוררתי להבין שהפגיעה הזאת היא מתנה גדולה, שבלעדיה לא הייתי יכול להגיע לאיפה שאני היום. קיבלתי מזה שעות של התבודדות עם בורא עולם, חיזוק התא המשפחתי, וחיזוק הקשר עם ההורים. בנוסף, לא נעים לי להגיד, אבל גיליתי שאין לי הרבה חברים כמו שחשבתי. בזמן הקשה הזה גיליתי את החברים הבודדים האמיתיים שלי, וזה היה מאד חשוב. בסופו של דבר, מכל הרע הזה יצא הרבה הטוב".

גילית על עצמך שאתה יותר תלוי באנשים?

"להיפך, גיליתי שאני לא תלוי באף אחד".

יצרת משהו באותה תקופה של הבידוד?

"שום דבר".

ואחרי שיצאת מהתקופה של הבידוד, איך התקופה הזאת השפיע על המוסיקה שלך?

"אני לא יודע עד כמה זה השפיע על המוסיקה, כמו שזה השפיע על השקפת החיים שלי ועל ההבנה, שלא כל חיי תלויים בשירים, במה יגידו ובמה יהיה. פשוט התחלתי לכתוב וליצור בשביל עצמי. הכל נהיה כמו מים בנהר. הבנתי מה זה לזרום".

בשנה האחרונה אתה לומד עם אדם שאתה מכנה ´צדיק נסתר´. למה אתה לא אומר את שמו?

"ככה... אני מעדיף רק לחשוב עליו".

הוא מוכר בציבור?

"לחלק מהאנשים".

איך זה התחיל? במה הוא משפיע עליך?

"אני משתדל כל יום לראות אותו, וכשאני רואה אותו זה, למעשה, כמו מראה. כשאתה יושב מול בן אדם הוא כמו מראה עבורך. גם כשאני יושב מול בן אדם וכועס עליו על איזה תכונה, אני מיד יודע שזה בי. זו תכונה שנמצאת אצלי. מה אני כועס על השני כשהוא מאחר, הרי אני בעצמי מאחר. אז אותו צדיק, שאני רואה בו הכל לבן, הוא פשוט מראה בשבילי. אני מאד לומד מהפנימיות שלו – בין אדם לחברו, סור מרע ועשה טוב וכו´".     

מה אתם לומדים ביחד?

"הכל. פרשת שבוע, חסידות, קבלה, והרבה שאלות שאני שואל".

מה אתה מתכוון לעשות על כל הלימוד הזה?

"לחזק ולהתחזק. לחזק את האשה, את הילדים, את המשפחה המורחבת ואת החבר וחצי האמיתיים שנשארו לי. אני רואה את מה שעברתי כמתנה גדולה ורוצה להשפיע טוב לכולם".

הכתבה מבוססת על התוכנית "בכיוון אחר" עם דודו כהן, המשודרת בערוץ הידברות.