לשמוח בדירת ארעי?

השמחה מהווה מוטיב חשוב במשנת היהדות. התורה קוראת לנו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא מתוך רגש של אושר ושמחה.

מובן מאליו כי בימי חג ומועד מקבלת השמחה ביטוי בולט במיוחד. אולם, בין כל החגים, מקום מיוחד נתייחד לחג הסוכות. חג זה, כל מהותו אומרת שמחה. לא במקרה נקרא שמו "זמן שמחתנו". התורה עצמה עיטרה אותו בעטרה של שמחה, הלא כך נאמר בתורה בספר ויקרא, בהקשר לחג הסוכות (כ"ג, מ'): "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". ושוב נשנים הדברים בספר דברים (ט"ז, י"ג-ט"ו): "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים... ושמחת בחגך והיית אך שמח".

השאלה נשאלת כמו מאליה: בין אם נפרש את משמעות המקרא, שבאה כאן התורה לאחל ולהבטיח שתשרה השמחה במעוננו בחג, ובין אם נפרש שיש כאן ציווי להיות שמח, תמהים אנו במה נשתנה חג הסוכות מיתר החגים, שבו ישנו דגש כל כך גדול על השמחה?

בבואנו להרהר בנושא זה מתעוררת בנו שאלה נוספת: האם השמחה שבחג הסוכות קשורה בקשר כלשהו למצוות הישיבה בסוכה, או שמא מצוות נפרדות הן אלו, ללא כל קשר ענייני ביניהן? (כשם שלא נראה, לכאורה, כל קשר פנימי בין מצוות הישיבה בסוכה למצוות נטילת לולב, למרות ששתיהן נהוגות בחג הסוכות).

מן הראוי שנעיין תחילה במשמעותם של חג הסוכות ושל מצוות הישיבה בסוכה. מתוך כך נוכל למצוא פתרון לשאלות שהועלו.  

* * *

רבות נאמר ונכתב בנושא העיסוק בטעמי המצוות. בדרך כלל, נמסרו לנו מצוות התורה בלא נימוקים. את טעמי המצוות השאירה התורה לפרשנים שיבואו בעקבותיה כבקעה להתגדר בה. יש בכך יותר מרמז כי חובתנו לקיים את המצוות אף אם הנימוקים אינם ידועים לנו. אולם, שונה היא מצוות הישיבה בסוכה. כאן מסבירה התורה בהרחבה ובמפורש את טעמה ונימוקה של המצווה: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג). מתוך כך שהתורה עצמה פירשה כאן את הנימוק למצווה, יש מן הפוסקים שהסיקו כי אין היושב בסוכה יוצא ידי חובת ישיבת סוכה כראוי, אם אינו יודע ומכוון לבו גם לטעמה של המצווה: "למען ידעו דורותיכם". הטעם למצוות סוכה, על פי המקרא, הוא למען ידעו הדורות הבאים כי אבותיהם ישבו בסוכות בעת שהוציא אותם ה' ממצרים.

לשם מה צריכים לזכור זאת הדורות הבאים? מה התועלת החינוכית שיכולה לצמוח מכך?

לפני שנענה על השאלה, ראוי תחילה שנבין את פשוטו של המקרא: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". מה היו אותן סוכות בהן ישב עמנו בצאתו ממצרים? לאיזה צורך הן שימשו? מדוע עלינו לדעת זאת, עד שנקבעה מצווה מיוחדת לזכר אותן סוכות?

במסכת סוכה (י"א, ב'), נחלקו התנאים בדבר. ר' אליעזר היה סבור שהיו אלו ענני כבוד שהקיפו את ישראל במדבר מכל צדדיהם. לעומתו, ר' עקיבא היה סבור שהיו אלו סוכות ממש שישראל עשו להם במדבר לשם הגנה.

דעתו של ר' אליעזר נשמעת לנו מובנת בהחלט. במצוות הסוכה יש זכר לנס מופלא ובולט. עם ישראל כולו, בהיותו במדבר, הוגן מכל עבריו מפני כל צר ואויב, ומפני כל פגע טבע, על ידי ענני כבוד אלוקיים. לפיכך, קבעה לנו התורה מצווה שמדי שנה בשנה תזכיר לנו את זכר הנס. כדברי ספר החינוך (מצווה שכ"ה): "משרשי המצווה מה שמפורש בכתוב, למען נזכור הנסים הגדולים שעשה הא-ל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים, שסיככם בענני כבוד, שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה".

אולם, אין אנו מבינים כלל את דעתו של ר' עקיבא, הסבור שאותן סוכות היו סככות פשוטות שהעם הכין לעצמו במדבר באותה דרך לא-דרך. אם כך הוא פשוטו של מקרא, שהסוכות בהן ישב עמנו ביציאתו ממצרים היו סוכות פשוטות כפי שאנו מכירים היום, אין מובן מדוע עלינו לזכור זאת לדורות עולם ומה התועלת שיכולה לנו לצמוח מכך היום.

* * *

הבה נעיין בפירושו של הרשב"ם, שכדרכו משתדל לרדת לעומק פשוטו של מקרא, ואלו דבריו (בביאורו לויקרא כ"ג): "למען ידעו דורותיכם - פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה: סוכות ממש. וזה טעמו של דבר - חג הסוכות תעשה לך באספך מגורנך ומיקבך, באספך את תבואות הארץ, ובתיכם מלאים כל טוב דגן, תירוש ויצהר. למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב. ואל תאמרו בלבבכם 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'... ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה, ויושבין בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבכם על בתיהם המלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה".

בדבריו אלו, מאיר לנו הרשב"ם את חג הסוכות באור יקרות מחודש. חג הסוכות נקבע בעונת שיא השפע החקלאי. זהו הזמן בו מתמלא הבית בכל טוב, אסמי התבואה גדושים בר, והיקבים שופעים יין. בעונת שפע זו, סכנה אורבת לפתחו של האדם. אפשר שבשעה כזו יסבור בלבו כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה. תחושת השובע עלולה להוביל לתחושת שכרון וגאווה עצמית, המנוגדים בתכלית לרוח התורה. הן ידוע מכבר כי העושר עלול להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו.

על מנת להגן על האדם מסכנה רוחנית זו, ציוותה התורה לנטוש את הבית למשך שבוע ימים ולעבור להתגורר בסוכה, שגגה מסוכך בצורה רופפת עד שכוכבי השמים ניבטים מבעד לה. דווקא בתקופה בה האדם עשוי ליהנות ממיטב יבולו, והוא רוצה להתבצר בביתו-מבצרו, קוראת לו התורה לעקור מביתו לדירת עראי חסרת כל אותם תנאים המאפיינים דירת קבע. מעשה קיצוני זה של נטישת הדירה הנאה והקבועה, המעבר לסוכה חסרת נוחיות, תוך היזכרות בעובדה ההיסטורית כי היו זמנים שעמנו היה חסר כל תנאי דיור מינימאליים, הינם תרופת חיסון מעולה מפני כל אפשרות של גאווה. הידיעה שלא כל הנמצא ברשותך בשפע של היום היה מצוי בידך תמיד, למרות כל כשרונותיך ועוצם ידך, מלמדת כי גם מה שבידך לא מכוחך בא לך אלא משום ש"ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, י"ח).  

הקניית הכרה בסיסית זו של תחושת ההתבטלות והענווה בפני האלוקים, היא המטרה העיקרית של חג הסוכות. הכרה זו היא נחלת מקיים מצוות הסוכה מתוך ידיעה ואמונה בטעמה של המצווה.

* * *

כעת נבין מדוע ציוותה התורה לשבת בסוכות דווקא בחודש תשרי ולא בחודש ניסן בו יצאו אבותינו ממצרים, שהרי דווקא בתקופת השפע יש לזכור ולהזכיר עקרונות גדולים אלו, משום שבזמנים אלו השכחה מצויה בהם. לאור זאת, נבין היטב את הדגשת התורה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", ויפה פירש זאת ה"כלי יקר":

"אזרח, שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה, כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי ע"י ישיבת קבע ירום לבבו כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט. על כן נאמר: כל האזרח... ציוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת עראי, כדי שיכיר בפחיתות ערכו, שאינו בעולם הזה כי אם גר ולא תושב. על ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם בצל ש-די יתלונן, כמו שעשו בני ישראל בצאתם ממצרים...".

החש עצמו כאזרח בעל נחלה, הוא הזקוק יותר מכולם לאותה תזכורת נפלאה שסוכה שמה. דווקא בעל אחוזת הקרקע, בעת שיא השפע החקלאי, חייב יותר מכולם להציב לעצמו סייג ותריס בפני תחושת השובע, השכרון והגאווה. דווקא לאחד שכזה דאגה התורה במודגש, והורתה לו לחוג את חג הסוכות, על מנת לעצור מפני סחף משכר זה.

* * *

על רקע הבנת משמעות מצוות הישיבה בסוכה, נוכל גם להבין את גורם השמחה שבחג הסוכות. חג זה, בו פורש היהודי מדירתו ומקנייניו החומריים ועובר לשהות בסוכה שסמלה ענווה ופשטות, הוא זמן שמחתנו האמיתית.

הייתכן? הן לא ניתן, לכאורה, לדון בדבר שמחה בעת שחסרים לאדם תנאים אלמנטריים לשלווה, מפני שאינו מצוי בדירתו הקבועה...

שמחה ארצית קשורה בהכרח בתנאים חומריים מינימליים. שמחה זו, שבה אנו דנים, שונה ממנה לחלוטין. זוהי שמחת הנפש המשוחררת מתלות בחומר. זניחת הדירה והנכסים לתקופת מה, מסוגלת להוליך לתחושה פנימית של התעלות מעל לקניינים חומריים, ומכאן נכנס האדם להיכל שמחה של אמת, כי השמחה על נכסים שנצברו ועל ממון שהושג, לעולם אינה מושלמת. תמיד מתלווה אליהם העצב על מה שעדיין חסר, כי "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה לעשותם ארבע מאות". אף אם לעתים חש האדם שמחה על רוב קנייניו, אין זאת אלא לרגעים ספורים, כאשר השעות והימים שיבואו בעקבותיהם יימלאו תחושת עצב וחוסר. להיות שמח, להיות אך שמח, ניתן רק כאשר ניחן האדם בתחושת הסתפקות במה שבידו. להיות מאושר עד בלי די, אפשר רק כאשר מסוגל האדם לעצור את המרוץ המטורף אחר נכסים וממון ולומר לעצמו "די!". הניסיון מלמד, כי מותרות אינם מרשם להשגת שמחה, להיפך, זהו מרשם בדוק לתחושת צימאון שאינה מאפשרת לשמוח כדבעי. רק השמח בחלקו ובקרבתו אל השכינה הוא השמח באמת, כי "עוז וחדווה במקומו". אכן, חג הסוכות ראוי לתואר "זמן שמחתנו", משום שבאמצעות מצוות הסוכה מסוגל היהודי להגיע לשמחת נפש של אמת.

* * *

בתום עונת איסוף הפירות אל הבית, כאשר יוצאים אל הסוכה ונזכרים במאורעות העבר, בישיבת עמנו בסוכות במדבר, ניתן להגיע לשמחה עמוקה של מצווה. זו אינה השמחה השטחית על היבול המוצלח של השנה, זו שמחה עמוקה שניתן להגיע אליה למרות היבולים המוצלחים.

זוהי גם תחילת עונה חדשה. בראשית השנה, מהווה שמחה זו, הנובעת מתוך אמונה עמוקה בהשגחת הקב"ה על בריותיו, פתיחה נאה לשנה שתבוא לאחריה. כתוצאה משמחה זו, כשיצא אדם מישראל לשדד אדמותיו ולזרוע את תבואות השנה הבאה, שוב לא תהא זו זריעה חומרית גרידא. באותה שעה יסתמך הזורע על האב שבשמים, שהוא ה"מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם".

שנזכה כולנו להתחזק באמונה ובטחון בה' יתברך בעת הישיבה בסוכה, ונזכור שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל.