שמחה אמיתית, מהי?

זיכנו ה´ יתברך להיטהר בימים הנוראים, והנה אנו בעיצומם של ימי השמחה הגדולים של חג הסוכות. דבר מעניין הוא שהציווי הנפלא הנוהג בשלושת הרגלים - "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (דברים טז, יד) נאמר דווקא בפרשיית חג הסוכות. עובדה זו מעוררת תמיהה לכאורה, שהרי דווקא בימי הסוכות יושב האדם מחוץ לביתו, בצריף עץ עראי, ללא הפאר והנוחות אליהם הוא התרגל בביתו. מתאים יותר היה, לכאורה, לצוות על השמחה בחג הפסח שבו יושב האדם בביתו כבן חורין כשביתו מצוחצח ומהודר, וכלי פאר מונחים לפניו על שולחנו.

אמנם כאן טמון עומק העניין. טעות גדולה היא ביד האנשים החושבים כי אושרם תלוי במידת תענוגות החיים שירכשו ויוסיפו לעצמם. מעצם היות אדם כאן בעולם הזה, סבור הוא לעיתים כי ככל שיצבור לעצמו יותר עושר ונוחות, כך יהיה מאושר יותר.

אך האמת הפוכה לגמרי: האושר הוא מנת חלקה של הנשמה, והיא הרי איננה שבעה ממנעמי הגוף החולף. אלא אדרבה, ככל שהאדם רודף אחר תאוותיו למלאן, כך רעב הוא אליהן יותר ויותר וכך מתרחק הוא עוד ועוד מהאושר.

אושרו של האדם תלוי בהיותו קרוב לאמת שאותה דורשת ממנו נפשו, בהיותו קרוב לריבונו של עולם, מקור האושר. האדם המאמין יודע כי הקב"ה כל יכול הוא, ואוהבו הוא, ודרך האוהב להיטיב לאהובו ככל יכולתו, ובפרט שמטרת בריאת העולם היא להיטיב לנבראים, אף על פי כן נתן לו הקב"ה מה שנתן ולא יותר מזה. אם כן, ודאי שזהו בדיוק מה שנדרש לו למילוי ייעודו בעולם, ולא טוב עבורו שיקבל כלים אחרים המתאימים למילוי ייעודו של אדם אחר, גם אם הם נראים מפתים יותר. שהרי לו, הם רק יזיקו.

מי שזוכה להכיר בהבליות ועראיות העולם, מאושר הוא באמת ואינו שם על לבו כלל את כל תענוגי העולם הזה. יתירה מכך, מואס הוא בהם ואינו פונה אליהם כלל. משל לאדם שהשתתף בתחרות והניחו בדרכו מכשולים ופיתיונות רבים לבל יכיר את הפתח האמיתי כדי לצאת דרכו, כמה מאושר אותו האדם כאשר מזהה הוא את הפתח ושוב אינו פונה כלל אל כל הפיתיונות האחרים.

וכך ממשילים חז"ל את העולם הזה לפרוזדור בפני העולם הבא הנמשל לטרקלין. מי שקובע את מושבו בפרוזדור הלא שוטה הוא, הרי במהרה יפנוהו משם, וזאת מלבד הנזק שלטרקלין הוא יגיע לא מוכן, כי את זמן ההכנה בפרוזדור בזבז על קביעת מושבו המדומה שם.

בזה נוכל להבין עניין נוסף בפרשה. הכתוב מציין כסיבה להזכרת ציווי השמחה, את העובדה כי חג הסוכות הינו זמן האסיף. ויש להקשות לכאורה: הרי אם זהו הזמן בו שמח האדם מכל עמלו שעמל כל השנה בשדהו, מה צורך יש לצוותו על השמחה, הרי אין שמח ממנו ברגעים אלו?

אלא שוב, ההיפך הוא הנכון, הזמן בו מתמלא האדם בשובע חומרי, בנחת של עולם הזה, עלול להיות הזמן המסוכן ביותר עבור השמחה האמיתית. שכן השמחהבחומריות שקר היא, ובאמת מרחיקה היא את האדם מאושרו. לפיכך ציוותה התורה בחג האסיף דווקא, ושמחת בחגך! בחג עצמו ובקנייניו הרוחניים, ולא בעסקי החומר והגוף שאינם ממלאים את הנשמה ומשמחים באמת. זוהי שמחת החג, שמחת מצוות סוכה שאוספת אליה את כל גופו, ומרוממת אותו אל על. ויהי רצון שנזכה להיות תמיד בבחינת "והיית אך שמח". שבת שלום.