הלוחמת: סיפורה של אריאלה סביר

זהו סיפור של לוחמת. אישה בעלת אישיות נדירה שבגיל צעיר התגלתה אצלה מחלת עיניים חשוכת מרפא, שבהמשך התדרדרה לעיוורון. היא נאלצה להתמודד כמעט לגמרי לבד עם ההשלכות, אלא שהקב"ה אינו מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. והיא, כנגד כל הסיכויים ואולי דווקא בגללם, בחרה לצמוח מתוך הקשיים, ואף זכתה להגיע למקום מעורר כבוד בחברה הישראלית בכלל, והדתית בפרט. בראיון מיוחד ל"הידברות סופשבוע" פותחת אריאלה סביר את הלב ומדברת על העיוורון, על החזרה בתשובה ועל מה שבאמת חשוב בחיים.

"נולדתי עם מחלת עיניים שהתגלתה רק בגיל שמונה", פותחת סביר את סיפורה האישי. "ראיתי, אבל לא ראיתי טוב, ולא ממש ידעתי שיש לי בעיה. חשבתי שככה כולם רואים. למעשה זה התחיל מעיוורון צבעים והתדרדר לעיוורון לילה. אלה היו השלבים הראשונים. כשסופסוף גילו את מחלת העיניים כבר הייתי בכיתה ב, והרופא אמר שאהיה עיוורת לגמרי ואף המליץ להעביר אותי למוסד לעיוורים. עד אז תפקדתי כילדה רגילה, אבל מכיוון שלא הייתה לי ראייה תקינה, זה העמיד אותי במקום של ילדה מאוד מוזרה. במשחקי כדור אף פעם לא תפסתי את הכדור, במטבח רציתי לעזור לאמא ותמיד שברתי כלים בטעות, בלימודים רציתי להצליח אבל לא הספקתי להעתיק מהלוח, וגם בכתיבה היו בעיות. הייתי יכולה לעבור ברחוב ולא להבדיל אם האדם שלפניי הוא איש או אישה, ילד או ילדה. לא הייתי אומרת תמיד שלום, היו קוראים לי סנובית. לא יכולתי להבדיל בין דמויות, ועוד כל מיני דברים שקשורים לשדה ראיה. אף אחד לא הבין מה הסיפור. חשבו שאני ילדה איטית, מה שנקרא היום בעיית קשב וריכוז. כך, במשך שמונה שנים, חייתי עם דימוי עצמי מאוד נמוך. ראיתי את עצמי מאוד מעורפל במראה, ותמיד חשבתי שאני נורא מכוערת. תמיד חיפשתי את הסינור של אימא, לא היה לי ביטחון עצמי".

אריאלה סביר

איך קיבלת את זה, איך התמודדת? לא הרגשת צורך לדבר עם הקב"ה, לפנות למישהו?

"הייתי בוכה, הייתי שואלת למה זה קרה דווקא לי?. ברוך השם, עברתי תהליך התבגרות בהשגחה פרטית. הקב"ה עזר לי לבכות, ובאיזשהו מקום גם להתנער ולהתבגר - להבין שעת לבכות, עת לשיר ועת להרים את הראש. חוץ מזה, הכתיבה מאוד עזרה לי. הייתי כותבת יומן - זה היה הסוד שלי. אבל לא יכולתי לקרוא את מה שכתבתי. הייתי כותבת וזהו. היו לי גם שתי חברות דמיוניות שהמצאתי מתוך רצון נואש לאחות קטנה, לחברה. קראתי להן טלי וליאורה. חוץ מזה לא היה לי ממש עם מי לדבר. היו לי שני אחים, אבל פערי הגילאים בינינו היו גדולים מאוד, ולא הרגשתי חופשייה לדבר איתם. גם אימא שלי לא הייתה אישה פתוחה מדי שאפשר היה לדבר איתה, במיוחד בכל מה שקשור בגיל ההתבגרות של נערה. קלטתי את הפחדים שלה כשהיא הייתה מדברת עם סבתא שלי, בעיקר סביב השאלות עם מי אתחתן, מי ירצה להתחתן איתי ומה יהיה. קלטתי את זה, וכשהתבגרתי בחרתי לעצמי כל מני דרכי פעולה. הייתי מחזקת את אמא, שבכתה לא מעט בעקבות המצב. הייתי כותבת לה פתקים ושמה על המקרר, ותוך כדי שהייתי מחזקת אותה- הייתי מתחזקת בעצמי...".

ואז בעצם המשכת ללמוד במסגרות רגילות, נכון? איך הגיבו סביבך המורים והילדים?

"נכון. הם לא ידעו, לא הבינו ולא קלטו. כל הזמן היו קטעים שמורה נכנסת עוד פעם לשיעור, קוראת לי אל הלוח ומבקשת: תראי לנו איפה נמצאת איטליה על המפה. אבל מה, את אמורה לדעת שאני לא רואה! אבל לא זכרו וגם לא דיברו על זה הרבה. היה הסתר. אחרי הרבה שנים, כששאלתי למה הסתרתם? הם טענו שהם פחדו שזה יפריע לי ושירחמו עליי. אני לא שופטת אותם היום וממש לא מתעסקת בזה. ככה הם היו. אני חושבת שלכל הורה יש מן רוח הקודש כזאת. לכל הורה יש מלאך שמראה לו את הדרך, ואצלנו זה מה שהם הרגישו. הם עשו את הטעויות האלה בשבילי".

יש כאלה שעלולים לקרוא את כל זה ולהגיד: "טוב, אולי היא מטבעה פשוט אדם אופטימי". יכול להיות שכאן טמונה הנקודה?

"לא הייתי כזאת. במעמקים שלי, בתוכי, אני כן. אבל לדעתי, אופטימיות היא דבר נרכש. אפשר לעבוד על זה. כשהייתי ילדה צעירה, כמעט בת 12, כתבתי שיר שאומר כמעט הכל על הדעה שהייתה לי פעם. כתבתי שנולדתי בפורים, אבל כל הליצנים שלי עצובים. הייתי ילדה מאוד מלנכולית, עצובה, מסתגרת, בוכה ושרה, שומעת איך כולם הולכים למסיבות ואני לבד בבית. אבל עבדתי על זה, תמיד רצתי קדימה וחיפשתי לעשות דברים ונלחמתי. בסופו של דבר זכיתי, ברוך השם. גם היום אני בוכה לפעמים על כל מיני דברים, אבל יש לי את הכלים להבין למה אני בוכה, ולהתמודד עם הדמעות. היום אני בת 50, והגיל עושה את שלו מאוד לטובה. יש כאלה שאומרים שבגיל כזה כבר לא סופרים או כבר לא מגלים את הגיל, ואני חושבת להיפך. זה כל כך יפה!".

ברוך אתה ה יוצר האדם

כבר כשהייתה בת 20 הכירה אריאלה את קובי (יעקב) סביר. היום הם נשואים מזה שלושים שנה, הורים לשמונה וסבים לשבעה נכדים.

היה רגע שחשבת שלא תתחתני, במיוחד לאור הפחדים של אמך?

"כן. קצת פחדתי, ובתוך תוכי היה מן קרב תרנגולים. צד אחד אמר אולי לא וצד אחד אמר בטוח שכן!, כי האמנתי. ידעתי שהקב"ה אוהב אותי. הרגשתי שהוא דואג לי ושהוא ידאג לי. לא ידעתי לדמיין איך יראה הבעל שלי, אבל רציתי, ייחלתי, חלמתי. ועוד איך. ולא חלמתי על בעל נכה או גידם. חלמתי על הכי טוב, הכי מוכשר, הכי יפה, הכי הכי. תמיד הייתה לי הרגשה שהנשמה שלי מחפשת את האדם שמתחבר לשורש של נשמתי, ואם הוא צריך להיות הכי טוב בעולם בשבילי - אז לא אתפשר בגלל שאני לא רואה".

 והוא באמת היה הראשון שיצאת איתו, ואיתו התחתנת?

"כן, זה לקח זמן. נפגשנו, הוא היה בא אליי הביתה כל הזמן. היינו יושבים אצלי בבית ומדברים. גם דיברנו בטלפון איזה שנה ומשהו. הכרתי את הבנאדם דרך הקול שלו, דרך השיחות, כי איך אני יכולה? אני לא רואה אותו".

בתור בנאדם "רגיל", איך לא הפריע לו העיוורון שלך?

"הוא בחר בזה. הוא ראה אותי מנגנת בפסנתר באיזה מקום, ופשוט נשבה, זה מה שהוא רצה, בעיניי זו השגחה פרטית. היום אנחנו עובדים יחד. הוא האמרגן והמנהל האומנותי שלי. בחרנו בחיים משותפים כאלה, ובדרך הוא לימד אותי הרבה. כשהתחתנו לא ידעתי לבשל, אז הוא לימד אותי. אימא שלי לא לימדה אותי להכין נס קפה. היא פינקה, היא עשתה הכל".

לצפייה בראיון עם קובי ואריאלה סביר, מתוך התכנית "בכיוון אחר":

החזרה הביתה

 מספר שנים אחרי שקובי ואריאלה התחתנו, התרחש מפנה משמעותי מאוד בחייהם בעקבות - ואולי בזכות, יש לומר - משבר שפקד אותם בחייהם האישיים. קובי אומנם מגיע מבית חילוני לחלוטין, לעומת אריאלה שחוותה קצת מסורת בבית, אבל שניהם, בתהליך משותף, זכו בסופו של דבר להתחבר ליהדות.

"הילד הרביעי שלנו היה חולה, וחשבו לעשות לו השתלת כבד", מספרת אריאלה. "הוא היה מאוד חולה, התפללנו המון, ואני לקחתי על עצמי כיסוי ראש. במקביל הלכנו לקברי צדיקים והתחלנו לשמור שבת, וראינו ניסים - הילד הבריא! ואז פחדנו שאם נחזור להיות מחללי שבת, הילד יהיה חולה. ואז באו אנשים טובים והסבירו לנו שהקב"ה הוא לא כזה, והוא לא רוצה לרעתנו. הרי על התורה נאמר דרכיה דרכי נועם. הוא רוצה שיהיה לנו טוב! במיוחד עבורי כעיוורת - התורה היא אור! אמנם היה לי קשה לחזור בתשובה. פתאום צריך ללמוד כל כך הרבה דברים מההתחלה. אבל עשינו את זה ביחד, וראינו את האור, ב"ה, דרך הייסורים".

מלבד מחלת הבן, היה טריגר נוסף לחזרה בתשובה?

"כל הזמן היה לי הקב"ה, רק שלא ידעתי איך לקרוא לו. קראתי לו בשמות חילוניים, אבל הוא היה איתי כל הזמן. האמונה שלי היא דבר נרכש. את רואה את השפע שהקב"ה נותן, ופשוט לומדת להגיד תודה. פשוט מאוד. אני רואה שעברתי גן רגיל ובית ספר ובגרות, והגעתי למה שהגעתי, ויצרתי, ונישאתי וזכיתי לאהבה, להערכה, למשפחה ולהמון דברים שמעלים בי את הכרת הטוב. וכמובן שהחזרה בתשובה נתנה המון עומק לכל הסיפור. היא נתנה המון מרחב, גובה, ושדרגה את הכל".

חגי: התמודדות מוצלחת נוספת

אריאלה וקובי זכו ב"ה להקים משפחה לתפארת, אולם הסיפור של אחד מילדיהם, חגי, כיום בן 16, היא אבן דרך בפני עצמה בסיפור החיים האישי של אריאלה. "חגי הוא אוטיסט, יש לו PDD וגם פיגור", היא מספרת. "כשהוא נולד וסיפרו לנו את זה, קיבלנו מאוד קשה את הבשורה. הרגשנו שזה גם מבחן לזוגיות בינינו, ובעלי אמר לי: אנחנו ביחד, כמו תמיד. את לא לבד. זה בסדר שאת בוכה, אי אפשר בלי דמעות של אמא. אבל אל תדאגי, אנחנו יחד והקב"ה יעזור לנו ויהיה איתנו. אנחנו שלישייה - אנחנו והקב"ה.עם הזמן למדנו לקבל, התעשתנו, ומה שעזר זה הביחד, הכח, המשפחה, התמיכה. הכל ביחד. למדנו גם לחזק את האחים האחרים בבית. בהתחלה הם פחדו שזה יפריע בשידוכים, שיידעו שיש להם בבית אח אוטיסט. אבל הם למדו שאנחנו לא מתביישים בזה. מיד גם כתבתי תוכנית ועשיתי הופעה על חגי. נתתי לכולם להבין שאנחנו גאים, ובכלל, הקב"ה הוא המחליט. הרי כדי שתהיה גאולה צריך להוריד לעולם את כל הנשמות, כולל האוטיסטים. אנחנו גאים בו, אוהבים אותו, אחראים כלפיו, חרדים לו, ושמחים איתו ומפנקים אותו. הוא שלנו ואנחנו שלו".

 איך את רואה את העתיד שלו?

"אני לא יודעת. כרגע טוב לי ככה, טוב לנו איתו ואני לא יודעת, אי אפשר לדעת".

כאשר אומרים את השם אריאלה סביר, מצטיירת לאנשים מין אידיליה של אישה מיוחדת, אופטימית, שמחה בחלקה, עם בעל מקסים ושמונה ילדים טובים. אבל בכל זאת, יש שם רגעים קשים, נכון?

"בוודאי! אני תמיד נותנת את הדוגמה על כך שיש פרח מאוד יפה, שאני מאוד אוהבת, שקוראים לו לוטוס. זה פרח שהוא מאוד מלכותי, מאוד אצילי, לבן. בסידורי פרחים הוא המלך. אבל תמיד אני אומרת: הלוטוס לא גדל ככה - יום אחד והוא בחוץ. מה אתם חושבים? אתם רואים אותו ככה, אבל תחשבו איך הוא היה. זרע מתחת לאדמה, ולאט לאט לאט הוא היה צריך לצאת, להתאמץ ולחדור את האדמה הרטובה החוצה, לזקוף קומה, לחפש את השמש ואת האור, לפרוש כפיים ולהתפלל להיות פרח אצילי. שיהיה שווה, שיהיה לוטוס. בסוף רואים אותו כזה יפה, אבל אף אחד לא יודע כמה מאמץ הוא עבר. כך גם עם כל צמח, כל דבר, כל בריאה. הוא בא מלמטה. זאת אומרת שאין כזה דבר היא מחייכת כל הזמן. אולי דקה לפני שעליתי לבמה בכיתי? אולי תוך כדי הספר שאת קוראת עכשיו כל כך הרבה ייסורים עברו? מאחורי כל חיוך מסתתרות שתי דמעות לפחות, וככה זה. החיים הולכים יד ביד עם החיוך והדמע. יש לי הרבה דמעות. אני בוכה, אני מוציאה, אני משתחררת - ואח"כ גם יודעת להמשיך..."

ומאיפה הכח כל הזמן, כל פעם מחדש?

 "היום אני חושבת שהכח בא כשיש מטרה. מלבד זאת, מאוד חשוב להודות על מה שיש. כשאתה מתרגל להגיד תודה על מה שיש - זה הופך לטבע שני. מי שלא מורגל להודות אז הוא עובר ליד. אם הוא לא אומר תודה על מה שיש, אז ביום אחד בהיר קשה לו לעשות את כל העבודה במכה. מה שיש לך היום - תסתכל ותגיד תודה. תברך על זה. ולא רק לבקש - קודם כל להודות! וכמובן, להשתדל מאוד לשים את המטרה בקצה המסלול וללכת לקראתה. זה מה שאני חושבת. בנאדם צריך שתהיה לו תוכנית. תוכנית עבודה, תוכנית פעולה. לאן מועדות פניך? מאין אתה בא? לאן אתה הולך? מה אתה רוצה להשיג? ככה אני עושה, תמיד מגדירה את המטרה מחדש למטרות קטנות, והולכת קדימה. אני נלחמת כל הזמן והולכת על דברים שנראה לי שאני יכולה ליישם אותם. אני לא נתלית באילנות גבוהים מדי".

אפרופו התמודדויות, בתור אמא, את לא דואגת לפעמים שאולי יש לילדים שלך חסכים כלשהם, בגלל שאת עיוורת?

"אני יודעת שאני אף פעם לא אוכל לתת הכל לילדים. אני לא מאמינה שיש אמא שיכולה לתת הכל, את כל כולה. תמיד את יכולה להרגיש שלא נתת מספיק או שהילדים יגידו לך שהם לא קיבלו משהו מסוים. אנחנו לא מושלמים. אבל אני תמיד מקווה שיהיה בחיים מישהו אחר שיוכל לתת במקומי. אני גם נוהגת לבקש מבורא עולם ולהתפלל שהילדים שלי יקבלו, שתמיד יהיה לידם מישהו שייתן את מה שאני לא יכולה לתת. את גם לא יכולה להיות בכל מקום כל הזמן. תמיד אמא יכולה לבוא ולהגיד: אוי לא, לא סיפרתי סיפור לפני השינה, השכבתי אותם לישון בעודי כועסת. תמיד את יכולה להיות עם רגשות אשמה. אבל את גם יכולה להאמין שטיפה מן האור- דוחה את החושך. כלומר, נכון, כל השבוע לא סיפרתי סיפור, אבל הסיפור שסיפרתי בסוף השבוע יישאר איתם וילך איתם לכל החיים. ואת זה הם יזכרו. אין מציאות כזאת שכל הזמן מושלם וטוב! יש מצבים שאנחנו צריכים לקבל את זה שהחיים לא תמיד ורודים. אני לא חיה עם רגשות אשמה. אני עושה השתדלות, אני אוהבת ונותנת. לפעמים אני גם רוצה לקבל. אני לא חיה עם חסכים. בכלל, בחיים צריכים לשמוח במה שיש ולהתפלל שנהיה בריאים, ב"ה".

קוראים לי ליאורה

 לאחרונה הוצאת ספר חדש, "ליאורה", המבוסס על סיפור חייך ועל ההתמודדות עם העיוורון מגיל צעיר. עושה רושם שאת בנאדם ממש עסוק, אז איך יש לך בכלל זמן ליצור?"זה הכי כיף! אצלי ליצור זה בתוך, זה בין, זה ביחד. אני יכולה, למשל, להדיח כלים, המחשבה עובדת, ואז תוך כדי מחשבות בא לי משהו, ואז אני כותבת או מקליטה אותו. אני יוצרת תוך כדי. אני מגדלת את הילדים - וכותבת. חווה איזו חוויה - כותבת. אני יוצרת תוך כדי החיים".

עד כמה הספר מתעד את החיים האישיים שלך?

"ליאורה היא בעצם אני, אבל גם יש לה חיים משלה. מצד אחד לקחתי את סיפור החיים המלא והאותנטי שלי, כי החיים חזקים יותר מכל תסריט - הסיפור שלי הוא כ"כ אמיתי וחזק שלא הייתי צריכה ללכת לחפש רעיונות לסיפורים אחרים - ומצד שני לקחתי כאילו מכחול ועשיתי נגיעות של צבע. הוספתי כל מיני דברים שבעצם הייתי רוצה שהם יהיו, אפילו מתוך חסכי הילדות שלי. למשל, בספר הוספתי לי אחות קטנה בשם טלי, מה שבמציאות לא היה לי ורציתי מאוד. הספר נכתב עם הרבה רגש, ומתוך כבוד גדול לקהל שלי, שבגלל שהוא חרדי לא יכולתי להביא את הסיפור שלי בשלמותו ולספר על החיים החילוניים שלפני החזרה בתשובה. באיזשהו שלב הייתה לי דילמה - מה אעשה עכשיו? מצד אחד אני כ"כ רוצה לספר להם את האמת, איך הכל באמת היה, אבל מצד שני יש לי אחריות, במיוחד כשזה מיועד לילדים! זה היה קשה במיוחד כי סופר גם לא יכול להרגיש שמקצצים לו את הכנפיים וכובלים אותו מה לכתוב ומה לא לכתוב. היה לי קשה, והיה כבר שלב שאמרתי לעצמי עדיף שלא תכתבי. אבל היום אני יודעת שהיעד שלי היה דווקא להתאים את עצמי לקהל שלי ולכבד אותו. כי אני יודעת שהקהל שלי כבר נבנה, וגם אם אוציא היום ספר שלא מיועד לציבור החרדי, החרדים יקנו כי אריאלה היום זה מין מותג בשבילם ומתוך זה יש לי אחריות".

היה משהו מיוחד שניסית להעביר בספר הזה?

"ליאורה היא לוחמת, היא מתמודדת עם החברה ועם עצמה. היא מאוד אמיצה. היא נותנת מקום לרגשות שלה. הספר מעלה את המקום של המשפחה, כמקום של מבטחים, את החשיבות של המשפחה בחיים. מעבר לזה, ליאורה גם מתבגרת בטרם עת ולומדת להקשיב לעצמה, לקול הפנימי שלה. ההתעסקות בקול הפנימי זה דבר גבוה, זה עמוק, זה לגדולים, אבל ליאורה כל הזמן מעבירה דרך זה מושג נורא חשוב - להקשיב לעצמנו. אני גם נוגעת בעוד נקודה חשובה - לליאורה יש יומנית, לה היא כותבת הכל. וזאת ההמלצה שלי: תכתבו. הכתיבה היא תרפיה, היא משחררת, היא מטפלת בבעיות. בנוסף לכך, בסוף הספר יש מעין סגירת מעגל - ליאורה היא סבתא, וכשנכדתה באה לבקר באמת רואים שהיא הצליחה להגשים את החלום הכי גדול שלה - להתחתן, ללדת ילדים ואפילו להתברך בנכדים. המסר הכי גדול הוא שאין דבר העומד בפני הרצון, וכמובן שצריך סייעתא דשמיא, אמונה, תפילה והבנה ששום דבר לא מובן מאליו".