"אל תחזור עד שהבחור בישיבה"

חקק נזכר בסיפור מרגש, ומשתף: "היה בחור שהיה פה הרבה פעמים כי לצערנו הוא נחלה מאוד, והוא שלח בדואר מכתב שהוא כתב שהוא בחור ישיבה והוא בחור חולה שצריך לעלות לישיבה קטנה. והוא גר בעיר פתח תקווה ויש לו מחלת לב. בגלל המחלה שלו הוא לא יכול להתרחק מהבית. ויש לו שתי אופציות כרגע: יש אופציה שהוא יירשם לישיבת אור ישראל, שזו ישיבה ממש טובה והוא לא חושב שיקבלו אותו לשם, ויש עוד ישיבה בעיר שהיא פחות טובה, ואומר שחושש שגם לא יקבלו אותו לשם, ושגם אם ילך לשם הוא אינו יודע אם יוכל למצות את עצמו. משהו כזה, בסגנון הזה", נזהר חקק בניסיונו לדייק בפרטים.

 

"אותו בחור השאיר את זה פתוח, בגדול", המשיך חקק, "כלומר, מה אני אעשה, האם אני צריך להישאר קרוב לבית? האם על אף המחלה לחפש ישיבה מחוץ לעיר? הנחתי לרב את המכתב על השולחן וזהו. בדרך כלל כך היינו עושים, היינו מניחים לרב את המכתבים על השולחן, הוא בא, היה ממיין, מה שהיה רוצה לענות היה מביא לנו שנשיב. מה שהיה שם במקום מסוים היינו יודעים שלא היה מעוניין לענות או שהיו מכתבים שהיה אומר: תביאו לי אחר כך, יותר מאוחר. שמתי לו את המכתב, והמכתב נעלם. ואז אחרי יום יומיים, אחרי תפילת שחרית, הרב קרא לאלי ישי אחרי התפילה והוציא מהכיס את המכתב ואמר: קח תקרא.

"אלי ישי לקח את המכתב וקרא ואמר, כן.... והרב אמר אתה רואה מה הוא כותב, שיש בעיר שלו ישיבה טובה שהוא אפילו לא חולם עליה? אלי ישי השיב בחיוב. והרב אמר: שם אני רוצה שהוא ילמד, שם אני רוצה שהוא יהיה. אלי ישי הסתכל על מרן ואמר: אני לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותי. אז הרב אמר לו: תקשיב, אתה שר. אין דבר כזה לא מכירים אותך. אני רוצה ששמה הבחור הזה ילמד. אז הוא אמר: טוב אני  אראה, אני אשתדל. הרב חזר ואמר לו: אני מבקש ממך שלא תחזור אלי עד שהבחור ילמד שמה בישיבה. שתגיד לי כשהבחור התקבל לישיבה, תחזור אלי. בלי זה אל תחזור אלי.

"ובאמת כשהוא שמע כאלה דברים קשים מהרב, שזה או זה או זה, באמת הלך וחזר עם תשובה שהבחור התקבל לישיבה. והבחור באמת הלך ולמד שמה בישיבה. אחרי זה השתילו לו לב מלאכותי והרבה דברים אבל כל מה שהבחור הזה היה, זה בזכות הרב. והיו עוד הרבה מקרים כאלה", מעיד צבי חקק.

חקק מספר כי "היו מקרים שהרב היה פותח את העיתון. הרב היה עובר בבוקר בקצרה על החדשות בעיתונים. לפעמים הרב היה פותח את העיתון ולפעמים היתה למטה מודעה קטנה על אלמנה שיש לה יתומים וכל מיני דברים כאלה שהציבור שלנו כולו רגיל לראות אותו ומה שנקרא - לעבור לסדר היום. ואז הרב היה קורה לנו ואומר: אני רוצה שתברר את הכתובת של האישה הזאת. הוא היה שולח קודם כל את אברהם הנהג, מיידית, שלפחות לשבת הקרובה יביא להם דברים, כל מיני דברים. ואחר כך היה דואג הלאה, לדבר עם איזה קו החסד של בניזרי. היו עוד כמה אירגונים שהיה מדבר איתם שיטפלו הלאה באותה משפחה, ממודעה קטנה בעיתון.

חקק מספר כי "אחד מהכללים שהרב לימד אותי, שככה הוא היה אומר, שככה היתה ההתייחסות שלו - הוא קודם כל היה מתייחס לפשוטים ואחרי זה לגדולים. תלמיד חכם אם הוא באמת רוצה הוא ילמד והוא ימצא תשובה, אבל כשהאדם הפשוט שולח לך שאלה, הוא שולח כי הוא מרגיש שאין לו מאיפה להביא תשובה. הוא לא יודע, אין תשובה. גם אם התשובה נראית פשוטה, בשבילו התשובה עושה הרבה".

(צילום: פלאש 90)