הוא פיטר אותי. לקבלו לעבודה?

יהודי יקר שלח אל מורי ורבי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מכתב עם סיפור מדהים:

לפני מספר שנים עבדתי בחברה מסוימת, וסבלתי מיחס משפיל מצד מנהל המקום. לאחר כמה שנות עבודה, בהם טרחתי רבות, והצלחתי בס"ד במלאכתי, אותו מנהל החליט לפטר אותי, שלא מן היושר.

ב"ה מצאתי מקום עבודה אחר, ושם קיבלתי משכורת כפולה! לאחרונה החלטתי להקים חברה חדשה, ובס"ד החברה שבבעלותי הולכת ומשגשגת. והנה, לפני מספר ימים, פרסמנו כי דרוש לנו עובד מומחה בתחום מסוים, והתקבלו לראיון עבודה שני מומחים, כאשר להפתעתי האחד היה, לא אחר מאשר... המנהל שהרבה להתנכר לי ופיטר אותי שלא כדין! התברר שהחברה שלו קרסה, וכעת הוא מחפש עבודה...

והנה, שני המועמדים הינם מתאימים למשרה במידה שווה, אלא שאני מעדיף לבחור באיש האחר, לא משום נקמה, אלא מטעם מקצועי - משום שקיים אצלי חשש שאילו אעסיק את אותו מנהל, היחסים ה´קרים´ שבינינו יעיבו על מהלך תקין ושוטף של עבודה. 

ברצוני אפוא לדעת, מהי דעת התורה בסיטואציה זו?

תשובה:

מבואר במסכת בבא מציעא (דף ל"ב ע"ב), שאדם הרואה שתי בהמות, אחת של אוהבו שרבוצה תחת משאה וצריך לפרוק מעליה את המשא, ובהמה אחרת של שונאו, שצריך לטעון עליה את המשא, אזי מצוּוה האדם לעזור תחילה לשונאו, ויטעון עמו! שאף על פי שמצוות פריקה קודמת לטעינה, מטעם צער בעלי חיים (שהבהמה שעליה המשא הכבד מצטערת), בכל זאת, מצוה להקדים את הטעינה של השונא לפריקה של האוהב, וטעם הדבר הוא - כדי לכוף את יצרו הרע ולמעט בשנאה. (ומכאן באה הגמרא להוכיח, שצער בעלי חיים אינו מן התורה, שהרי אילו היה מן התורה, היה עלינו להעדיף לטפל תחילה בבהמה שמצטערת. אך דוחה הגמרא, שיתכן שצער בעלי חיים הוא מן התורה, ואף על פי כן עדיף לגשת אל השונא ולטעון עמו, משום שהמעלה בכפיית היצר, עדיפה על ההקפדה במניעת צערם של בעלי החיים!).

וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי´ רע"ב ס"י): "הפוגע בשניים, אחד רובץ תחת משאו, ואחד פרק מעליו, ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים, ואחר כך טוען. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב, מצוה לטעון עם השונא תחילה, כדי לכוף את יצרו הרע". לאור הדברים, לכאורה יצטרך האיש לקבל דוקא את המנהל שציערו, כדי לכוף את יצרו.

ברם, אמר מורי ורבי שליט"א, כי יש לחלק בין נידון דנן לבין סוגיית הגמרא בבבא מציעא, משום שהגמרא עוסקת באדם שעומדים לפניו שני חיובים, מצוות פריקה ומצוות טעינה, ואז קיים נידון איזה חיוב קודם, ואומרת הגמרא שעליו לעסוק תחילה בטעינה עם השונא, כדי לכוף את יצרו, אך בנידון דנן, הרי לא קיים חיוב להעסיק עובד, ולכן אין ללמוד משם שמצוּוה האיש להעדיף לקבל את האדם שהרע לו.

ולכן, ראוי מאוד שיקבל האיש דוקא את אותו אדם שציער אותו, כדי לכוף את יצרו. ואדרבה, עליו להשתדל לקרבו וליצור עמו קשרי ידידות, ובכך גם לא תפגע מלאכתו. (ובנוסף עליו לזכור, שאמנם אותו מנהל גרם לו לעגמת נפש בכך שהצר לו ופיטר אותו של כדין, אך למפרע התברר, שהכל היה לטובתו...).

ויש להוסיף, שעל אף שהאיש מצהיר, כי אי בחירת המנהל, אינה נובעת מחמת נקמה, מכל מקום קיים חשש סביר, שבליבו פנימה מתכוון לנקום בו. וראה מה שכתב רבינו המסילת ישרים (בפרק י"א) בעניין הנקמה: "השנאה והנקימה קשה מאוד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו, ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה"!!

ולפיכך, ראוי שיכוף את יצרו ויבחר דוקא באותו מנהל!

ונאה לסיים בדברי המדרש (לעולם פ"ז): "לעולם יגמול אדם חסד, אפילו עם מי שהרע לו, ולא יהיה נוקם ונוטר, שנאמר ´לא תקום ולא תטור´. וזה דרכן של ישראל הקדושים. אבל הגויים אכזרים וערלי לב, נוקמין ונוטרין ועברתם שמורה לנצח". ועוד אמרו רבותינו (אבות דרבי נתן פרק כ"ג): "איזהו גיבור? - מי שעושה שונאו אוהבו"!

* * *

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא י"ט, י"ח). אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה (רש"י). כמו שאמר הלל הזקן, כל מה דעלך סאני, לחברך לא תעביד, זהו כל התורה כולה (רוצה לומר במצוות שבין אדם לחבירו), והשומר מצוות שבין אדם לחבירו, ישמור בוודאי שאר מצוות התורה שהן בין אדם למקום (שפתי חכמים).

מתוך הספר "והערב נא", מאוצרו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין.

אך בכל זאת, הוסיף מו"ר, למדנו מדברי הגמרא שרצון התורה הוא, שיכוף האדם את יצרו, וייטיב עם אחד שאינו אוהבו, וכמו שכתב בפירוש ´הבונה´ (על העין יעקב בב"מ שם): "כל שלימות האדם, תלוי ועומד להגביר השכל על החומר, שהיא אֹמרם ´לכוף את יצרו´. וראה כמה גדול הלימוד הזה, שעם ההנחה שצער בעלי חיים דאורייתא, עם כל זה אמרו, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף".