הפסקתי לפחד, והתחלתי לאהוב את מרן

יצאתי מבוקר של הרצאות שהעברתי באשדוד בדרך הביתה. ב-13:15, בעודי חולף על פני ראשון לציון, אחזה בי לפתע צמרמורת נוראית. משהו עמוק וסמוי מאוד בתוך הגוף אמר לי שמשהו קרה. הדלקתי את הרדיו ודפדפתי בין התחנות. זעקות האבל בתחנות החרדיות כבר גרמו לי להיאנח, הבנתי במה מדובר, וברשת ב כבר קיבלתי את הכותרת: הרב (חיים) עובדיה יוסף נפטר. ושם, באוטו מול ראשון לציון אמרתי "ברוך דיין האמת" על הראשון לציון. ואזGod knows  מאיפה, פרצתי בבכי.

כתבתי כבר בעבר על התמיהה שאחזה בי כשהייתי קורא את מדוריו של אדם ברוך ב"מעריב", ומוצא בפסקת הפתיחה שלהם דיון הלכתי קצר המבוסס על פסקי ההלכות של הרב עובדיה יוסף. השתוממתי לא פחות כשראיתי צילום של אדם ברוך ושל הרב עובדיה יחד. אדם ברוך גם הוציא לאור ספרים העוסקים בפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף. מה קורה כאן? התקשורת מלמדת אותנו שיעור במושגים בינאריים: טוב ורע, שחור לבן, לצדנו או נגדנו. ואני הייתי מורגל שהרב עובדיה והתקשורת נמצאים משני צדי המתרס. אויבים. אנחנו, החילונים מהתקשורת, אמורים להתנגד לו – הוא דתי, הוא זקן, הוא עירקי, יש לו מבטא – כל מה שאנחנו, הצעירים מהתקשורת, לא. יותר מזה: הוא אומר לאנשים מה לעשות. הוא פוסק. ואנחנו החילונים? אנחנו רוצים את הזכות לעשות מה שבא לנו. והנה בא אדם ברוך ומערער על הדיכוטומיה. איש תקשורת – אדמו"ר של עולם התקשורת, כפי שרון מיברג כינה אותו – שעושה כבוד לרב. ולא לרב צעיר ומודרני ומגניב, אלא לרב ששומר באדיקות את מנהגי אבותיו בני עדות המזרח ושומר על לבוש הרבנות המסורתי. אדם ברוך היה יוצא דופן. התקשורת, מאז שאני מעורב בה כצופה, קורא או כותב, עשתה הכל כדי ללגלג ולזלזל ברב. להפוך אותו לקריקטורה. אני מקווה – ואני אפילו יודע את זה בוודאות – שהיום יתחיל תהליך התיקון של השם והמעמד והכבוד שהיה צריך להיות מנת חלקו של הרב עובדיה גם מצד הציבור החילוני.

להבדיל מעמיתיי אדם ברוך ודודו כהן, לא זכיתי לפגוש את הרב עובדיה. אבל כמעט כל בוקר בארבע השנים האחרונות למדתי את פסקי ההלכה שלו, וכמעט כל בוקר התרגשתי מהמילים שלו מחדש. הרב היה איש מילים מרהיב, מילותיו היו דבש לנשמתי. קוראי הבלוג הקבועים אולי כבר מכירים אותי, הם רואים אותי כאן בשידור חי כמעט יומיומי כבר שבע שנים. שבע שנים בהן אני מדבר – מדי פעם – על אמונה, תורה, מצוות. היהדות קרובה לי, יקרה לי, אני מנסה ללמוד, מנסה לקיים, מנסה להתקרב. וכשיהודי שלא מכיר כלום מתורה, מצוות והלכה מתחיל להתעניין בכל אלה, הוא גם צריך למצוא מקורות ללמוד מהם. כשניצבים מחוץ לאמונה, עולם התורה וההלכה נראה סגור ומסוגר מאחורי חומה ענקית – לעיתים גם מפחידה ומאיימת – שקשה לרצות לנסות להתמודד איתה. הרב עובדיה יוסף היה האיש שפתח בחומה הבצורה הזאת שערים לאנשים כמוני. לפני שנים, בזכות האתר הזה, התוודעתי ללימוד ההלכה של הרב עובדיה. מדי יום ביומו האתר הזה הבעיר לי את הנשמה, לימד אותי, חיזק אותי, חידש לי וריגש אותי. גיליתי את הרב עובדיה שמאחורי הסאונד-בייטס, מאחורי ההכפשה התקשורתית, וכשהקשבתי לשיעוריו - של קשיש בן 92 – נפעמתי מהאופן שבו הקשיש הזה (שאת דרשתו הפומבית האחרונה מסר בי"א אלול, חודש בדיוק לפני יום הולדתו ה-93, שהיה בי"א תשרי) מדבר דברי תורה – העומק, הבקיאות, הבהירות, הקישורים המפתיעים. ובעיקר: הפיוט. תכף נדבר על השפה הקשה בה הוא השתמש שהפכה אותו למטרה לביקורת, אבל כשמקשיבים לרב עובדיה מדבר פסקאות ולא סיסמאות, שפתו היתה רכה, מתוקה ונעימה, והוא התמוגג מדברי פיוט, מלשון מחורזת, ממכתם מנוסח היטב של אחד הפייטנים. השיעור שלו על שירתו של אבן עזרא היה מהמופלאים ששמעתי, הן בשירה והן בקבלה. לאשכנזי כמוני לקח קצת זמן להבין את העברית מבעד למבטא הבגדדי, ועדיין – מילותיו היו מפעימות.

עוד אי הבנה קבועה לגבי שפתו של הרב עובדיה: הוא דיבר בלשון חז"ל. כל עולמו היה תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, הלכה ומוסר. כל המילים שלו באות משם. עברית מודרנית וסלנג בכלל לא היו באוצר המילים שלו. חז"ל לעיתים דיברו במילים תקיפות, לעיתים בלשון ציורית ומטאפורית. חז"ל לא עסקו בפוליטיקלי קורקט, הם עסקו בדיוני הלכה. אני זוכר שבימי החרצופים, נדמה לי, אהבו ללגלג על כך שפעם אחת בעת כעס הוא צעק על כתב טלוויזיה "תצא בחוץ". התקשורת המודרנית אהבה את זה, כי זה נשמע כמו שיבוש עילג של עברית. לקח לי שנים להבין שזה יותר קרוב לעברית מקראית וצירופים כמו "צא בחוץ" או "יצא לחוץ" תמצאו מאת דוד המלך בספר תהילים. אז מי העילג כאן? וכן הלאה. לכל מימרה שעשתה כותרת אפשר להביא מראה מקום מתוך הספרות התורנית. צריך גם להבין את הקונטקסט שממנו הדברים נאמרו. שמעתי לא מעט משיעוריו של הרב. צריך לעבוד קשה – ועם המון זדון – כדי להוציא מהם משפט שיקפיץ את הפיוזים לחילונים (אבל בל נודה: כל עולם ההלכה מקפיץ את הפיוזים לחילונים. אני יודע את זה מהיכרות).

אבל בסופו של דבר, עם דהיית כותרות העיתונים – שיש להם אגנדה משלהם להציג את הרב כאיש ששונא "אותנו" (קרי, כל מי שלא מצביע ש"ס) – לא את דברי הכעס והתוכחה של הרב עובדיה יזכרו, לא את השפה הקשה שאופיינית לקשישים ולא למדינאים, אלא את המילים שכתב ואת המעשים שעשה. ואלה, אני מניח, יתפרסמו יותר ויותר.

את חשיבות פסיקותיו כרב ראשי אני אשאיר למומחים לבאר לנו, אבל הוא עשה לא מעט מהפכות הלכתיות בארץ, ולא רק לספרדים. בחודשים האחרונים הוא נע בין שמחה לטרגדיה: הוא איבד בן אחד למחלת הסרטן, וליווה בן שני לטקס ההכתרה שלו כרב הראשי הספרדי לישראל. בין לבין, מצבו הבריאותי שלו הלך והידרדר.

מקטרגים על הרב, ועל היהדות והתורה בכלל, נמצא בשפע. אני רוצה כעת ללמד עליו זכות, להדגיש שאנחנו החילונים לא בקיאים בעולם שממנו הוא בא ודרכו הוא התנסח. זו גם מעין מלחמת דת ותרבות בין קטבים. אבל אין כאן באמת קטבים. יש לשון אחת – לשון התקשורת המודרנית, לשון הפוליטיקלי קורקט – שכל כמה שנים משתנה ודברים שמותר להגיד היום יהיה אסור להגיד מחר, ויש את שפת התורה, שפת חז"ל ושפת ההלכה, שלעיתים היא נשמעת לא נעימה לאוזני מי שהיא מקפידה עליו ומחמירה איתו, אבל היא לפחות עקבית. מטרת הטקסט הנ"ל היה להזכיר שלמרות כל מה שסופר בתקשורת, מי שירים ספר של הרב עובדיה וייקרא בו יגלה את אחד האנשים שעשו הכי הרבה לאיחוד העם בדור הזה, ולא לפלגו.

הנה, למשל, הלכה שפורסמה באתרו בחודש אלול האחרון, שמאפיינת את גישתו של הרב עובדיה לדור שלנו.

ולסיום הנה סיפור על הרב עובדיה. יהיו שיימצאו אותו משעשע ובעל מוסר השכל, ויהיו שיימצאו אותו מכעיס. בדקו את עצמכם מולו, מי אתם:

לא אחת אירע, שבאו הורים לפני מרן שליט"א, למול את בנם (כי מרן שליט"א התכבד בסנדקאות), ומרן שליט"א בירר כיצד עומדים הם לקרוא לבנם, וכאשר שמע, כי בכוונתם להעניק לבנם שם שאינו ראוי, העיר להם על כך, ויעץ להם לתת לו שם אחר. ולעתים היתה הסיבה מאחר ואין השם ראוי על פי התורה. ולעתים היתה הסיבה מאחר והשם עלול לעורר לילד בושה או חוסר נעימות בעתיד.

וכך למשל מעשה באדם אחד, שבשעת המילה, אמר מרן שליט"א "ויקרא שמו בישראל", ואמר לו אבי הבן, כי ברצונו לקרוא לבנו "חפץ חיים". ומרן שליט"א העיר לאבי הבן, כי "חפץ חיים" הוא שם של ספר, ואינו שם של אדם. ולכן יעץ לו לקרוא לבנו בשם אחר. וכך עשו.

וכן היה מעשה, שבבוקר אחד הגיע לתפלת שחרית בבית מרן שליט"א אב אחד, והודיע לגבאים, כי הוא "אבי הבת", ובשעת העלייה לתורה, ברצונו לקרוא לבתו בשם, וביקש שמרן שליט"א יאמר את השם החדש.

כשעלה האב לתורה, ביקש לקרוא לבתו בשם של דג. אמר לו מרן שליט"א כי אין זה שם של בת. השיב לו האב כי אני מבני תוניס, ומנהגנו לקרוא לילדים על שמות דגים, כסגולה נגד עין רעה. מרן שליט"א דיבר עמו רכות, עד שכמעט בכוח קרא לבתו בשם "שרה".

לאחר התפילה היה האב כעוס, כי מרן שליט"א סיבב את הדבר שלא יקראו לבתו כפי שהוא רצה. קראו אליו מרן שליט"א ואמר לו: כשתגדל בתך, תאמר לה איך רצית לקרוא לה, ותאמר לה שאני הצלתי אותה, שיהיה לה שם יפה.

(צילום: פלאש 90)