תרבות יהודית
השירה היא למעלה מהמנגינה
לא הייתי מרוכז בביצוע ובשירה עצמה, רק רציתי ללמוד את המילים כדי שיהיו לי חברים, אבל כשהאזנתי להקלטה זה נשמע לי טוב, וכך בהיסח הדעת הבנתי שאני יודע לשיר; טורו של האמן שי דיבו כהן
- שי דיבו כהן
- פורסם ח' כסלו התשע"ד |עודכן
אף פעם לא הצלחתי לתקוע בשופר, אני גם לא מצליח לשרוק עם האצבעות, זה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית. התיאום שזה דורש בין האוויר שיוצא יחד עם הזווית שהאצבעות יוצרות, המהירות של האוויר וכל יתר הדברים שגורמים להפקת הצליל פשוט לא מגיעים לתיאום הנדרש, וכל מה שיוצא ממני זה צליל של ייאוש שמלווה בתחושת תסכול גדולה. זה מרגיש לי כמו פלא גדול שאני בכלל מצליח לדבר ובטח כשאני מצליח לשיר. לגבי הדיבור, אני מניח שזהו כוחו של הרגל, מאחר שבתור ילד קטן לא הייתי עסוק במחשבות קיומיות והתחברתי אל הדברים בפשטות, השכל התרגל מתוך רצון לתקשר עם הסביבה ולקיים בעצמי את כל מה שמתקיים סביבי. לגבי השירה, זה נותר בעיניי כתעלומה, וכדי להבין איך זה קרה - אני צריך לחזור לנקודה שבה הכל התחיל.
עברתי עם משפחתי לגור במרכז הארץ והיה לי מאוד קשה להשתלב חברתית, הייתי נער חצוף שלא חסך במילים ומהר מאוד גיליתי שאת מה שיש לי לומר אני יכול לומר רק במקומות שבהם זה מתקבל, אחרת נוצרת התנגדות גדולה ואני מוצא את עצמי שוב ושוב בודד בעולם. רציתי להשתלב חברתית ובאותה תקופה הגיעה להקה מאוד מוכרת מחו״ל להופעה בישראל. מיהרתי לקנות את הדיסק שלהם ושיננתי בבית את מילות השירים כדי שאוכל ללכת עם בני השכבה והם יראו שאני מכיר את המילים ואז אולי יתנו לי צ׳אנס להשתלב ולהיות אחד מהם. הייתי כל כך תמים, כדי להתאמן בשינון מילות השירים הקלטתי את עצמי בטייפ דאבל קאסט ובסיום ההקלטה ישבתי והאזנתי כדי לבדוק ולוודא ששרתי את המילים כמו שצריך. לא הייתי מרוכז בביצוע ובשירה עצמה, רק רציתי ללמוד את המילים כדי שיהיו לי חברים, אבל כשהאזנתי להקלטה זה נשמע לי טוב, וכך בהיסח הדעת הבנתי שאני יודע לשיר. בסופו של דבר לא הוזמנתי לבוא להופעה עם אותה חבורה מבני השכבה, ואת העצב הגדול שחשתי הטבעתי בים הנחמה שגיליתי בעוצמות שמעניקה לי השירה. אז שרתי ושרתי שעות בלי להפסיק...
במהלך החיים אנחנו מנסים לצאת מההגבלות כדי שנוכל להתחבר לתחושות נעלות כמו שמחה, צחוק ריקוד ופעולות מסוג זה שממלאות בנו אוויר לנשימה וגורמות לנו להשתחרר מכל מה שמצר על הנשמה. בדיבור מתקיים חיבור של הנשמה אל השכל וכך הדפוסים מצליחים להיות מורגלים בנו כטבע שאין בו מגבלות. אך בשירה, הנשמה לא מתחברת אל השכל, היא מתחברת אל פנימיות הלב, אל עצם הנשמה ממש. הניתוק מכל המגבלות והמצרים, זה שמאפשר לנו לשיר, הוא ממש כמו יציאת מצריים. וכפי שכותב האדמו״ר הזקן בספר התניא: "בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" ו"ומידת האמת היא נחלה בלי מצרים". כך האמת הפנימית שלנו באה לידי ביטוי דרך השירה וכך גם יציאת מצרים הייתה בשלמותה בשביעי של פסח, כאשר "לא נשאר בהם עוד אחד" ואז יציאת מצריים הייתה בשלמותה, וזה נמשך באופן של שירה – "אז ישיר משה ובני ישראל".
שירת משה ובני ישראל מרמזת על שירה עתידה, והיא בגאולה השלימה בתחיית המתים. אבל צריך להבין ששירה מתאפשרת רק לאחר יציאה מהמצרים וההגבלות. כך נוכל להתחבר לעצם הנשמה שכולו טוב. לפעמים כשאנחנו מרוכזים בהגבלה אחת, מבלי לשים לב משתחררת מגבלה אחרת. זו הסיבה שסדר היום שלנו בתורה ומצוות עמוס כל כך במטלות שאנו צריכים לקבל כמלכות שמים, ובזמן שאנו עסוקים בניסיון לעשות רצון הבורא - אנחנו לא שמים לב שאת מה שרוב האנשים מחשיבים כמגבלה, אנו מצליחים לעשות בדרך ממילא. וכמו שמשיח מגיע בהיסח הדעת, כך גם היכולת שלנו להתחבר אל החיים בפשטות ובזרימה טבעית מגיעה דווקא מתוך סדר יום עמוס שאותו הכתיב לנו הקב״ה. וכך הוא גם מאפשר לנו לדלג מעל מכשולים ומגבלות שאנשים אחרים עלולים להיתקע בהם במשך חיים שלמים.
כשאדם מנגן על כלי נגינה - הוא מוגבל למה שהכלי מסוגל לבצע: חצאי טונים, רבעי טונים, מנעד של תווים שנמצאים בכלי וכו. לעומת זאת, כשאדם שר - אין לו מגבלה, מלבד המגבלה העצמית שלו! על ידי החוויה הקסומה שהוא מוצא בשירה, הוא יכול לגלות את הדקויות שבנפשו ולהתחבר לכלי בלתי מוגבל בתוך גבול המנעד שהוא מסוגל לו בטבעו, שמוגבל מלכתחילה. אנחנו מוכרחים להיות בשמחה תמיד וגם אם קשה לנו לשיר בעצמנו, יש לנו את האפשרות להתחבר לשירה של אלו שכן מצליחים. חשוב לבחור בקפידה את המוזיקה שאנחנו שומעים, כי על ידי האזנה לשירה של אדם אחר אנחנו מקבלים אל עצמנו את השפע הרוחני שלו וכך מגבירים ומגלים את השפע שקיים בנו עד למצב שבו אנחנו מקיימים אותו בעצמנו באופן של ממש, כמו היכולת לדבר, שהיא הרגל שכלי שמושפע משפע היכולות של הנשמה.