הפעם הראשונה בבית הכנסת

דפני (שם בדוי), סטודנט למדעי המדינה ולסוציולוגיה, משתתף בקורס יסוד ללימודי יהדות. הוא אישיות. משכמו ומעלה. כישוריו הולכים לפניו והוא נערץ על חבריו משתתפי הקורס, הרוחשים לו חיבה וכבוד. תמיד עליז, קורן שמחה ועליצות. עם כניסתו לחדר ההרצאות הוא מביא עמו משב רוח נעים, אוירה טובה, הרגשה נוחה.

כולם רוצים להיות בקרבתו, לקלוט מן ה''קרינה'' העולה ממנו. כשהוא שואל, מחווה דעה, מתווכח או מגיב – מטים אליו אוזן קשבת. הרצאה שבה הוא נוכח – הופכלת לחוויה. אף אני, כמרצה, מרגיש צורך בנוכחותו. הוא מסייע, הוא מאשר, אך הוא גם מבקר, בוחן. מי שלא זכה לתלמיד מסוגו של דפני – לא זכה לתלמיד מהנה מימיו.

בסמסטר השני החל להעדר. תחילה מעט ולאחר מכן הרבה. איש לא ידע מדוע. כיוון שלא יצר קירבה וחברות עם איש – לא ידעו את פשר ההעדרויות. כשהופיע סוף סוף – ישב בשולי החדר, מכונס בתוך עצמו, מבטו מושפל ופניו – לא היו לו עוד. הוא הפסיק ליטול חלק בדיונים ולא הגיב לדברים שהושמעו. אין זה דפני שהכרנוהו מן הסמסטר הראשון.

ללא קושי ניתן היה להבחין, כי מצב רוח קודר ודכאון משתלט עליו. אף השמועות עשו את שלהן: ''משבר משפחתי'', ''מחלה מכרסמת'' ואולי – ''סתם משחק''. הזמנתיו לשיחה. אף שלא פלשתי לתחומו הפרטי התרשמתי, כי הוא מודע למצבו וכי הוא משווע לעזרה. הפניתי אותו לשרות הפסיכולוגי של הסטודנט.

אנשי השרות עשו כמיטב יכולתם לסייע לו. תחילה ניסו לעמוד על הגורמים שהביאוהו לכך: סרקו את שנות ילדותו, בדקו את יחסיו עם סביבתו, עמדו על ציפיותיו ומשאלותיו שאינן מתגשמות, והדריכוהו לטפל בעצמו כדי שיעבור את המשבר מבלי להותיר משקעים וצלקות. הכל היה לשוא. פסיכיאטרים שאליהם פנה הלעיטוהו גלולות ונוירולוגים עסקו בצילום קודקודו. איש לא מצא מזור למחלתו הנפשית שהלכה והחמירה.

הטלפון צלצל. מן העבר השני – אביו. תחילה התנצל על ההטרדה, שאל לשלומי ולשלום משפחתי, ולבסוף סיפר כי לאורך כל התקופה לא התערב ולא יזם דבר, אך עתה, משהגיעו מים עד נפש הוא נאלץ לפנות אלי ולבקש את עזרתי מבלי שיכיר אותי. ''דפני'' – כך אמר ברעדה – ''מאיים בהתאבדות''! קולו החנוק אישר את חרדתו. הזמנתיו לשיחה דחופה.

בגיל שישים. משכיל, נבון וסמפטי. איש עמל ועבודה. בלוריתו לבנה וידיו גרמיות. הוא מוכן לכל הצעה שתסייע לחלץ את בנו מן המצוקה שאליה נקלע. לדעתו – כבר נעשה הכל ורק ''היושב בשמים יוכל לעזור לו''. כאן התנערתי. חשבתי להפנותו אל צדיק, אל אדם שמקדיש את חייו לתורה, אל מישהו שברכתו ''תופסת'', אך הוא התנגד.

''מעולם לא ביקרתי בצורה רצינית בבית הכנסת, מעולם לא שמרתי שבת ומעולם לא הקפדתי על כשרות המאכלים'', ומיד הוסיף: ''ובכלל – היכולה ההשכלה הרבנית או החסידית לפתור בעיות פסיכולוגיות-נפשיות''? כשיצא ואמר ''שלום'', חשנו יחדיו תחושת תסכול וחוסר אונים.

כשהתקשר שנית ואמר, כי הוא מוכן לקבל את ההצעה, לא נגררתי אחר סקרנותי ולא שאלתיו לפשר השינוי שחל בעמדתו. יותר מאוחר נודע לי מפיו, כי אמו הישישה המתגוררת עמו – עומדת מאחורי השינוי. היא התלהבה לשמע ההצעה והחלה להשמיע מונולוגים ארוכים על אודות החסידות ועל כוחם של צדיקים ואדמור''ים.

ציידתי אותו בכתובת ובשעות קבלה, והדרכתי אותו כיצד עליו להתנהג בבואו ''אל הקודש'' ובצאתו. הוספתי פרטים על האיש, על עברו, על צידקתו ועל קדושתו. הייתי בטוח שלא יתאכזב. כשהתקשר כעבור יומיים סיפר, כי ''הפגישה היתה מאוד נעימה ולבבית'', והוסיף: ''הוא אדם נבון, מבין לנפש הזולת, אך לא נראה לי שיוכל לסייע לפתור את הבעיה של דפני''.

הבנתי, כי הפגישה ''הנעימה והלבבית'' היתה עבורו אכזבה. לשאלתי השיב בנימה אירונית: ''הוא יעץ לבדוק את המזוזות אשר בבית''! לא הרפיתי מן השיחה ולא מיהרתי להוריד את השפופרת. גלגלתי עמו שיחה ארוכה מלאת שיכנוע בכיוון של ''אם לא יועיל לא יזיק''. אף התנדבתי להיות בודק המזוזות. בביתו – מזוזה אחת בלבד.

היא נקבעה בדלת הכניסה לפני כעשרים שנה כאשר סיימו את בנין הבית. שאר המשקופים עמדו כמבויישים, כערומים, מעורטלים מן המצווה. הסרתי את המזוזה ממקומה ונסענו אל סופר סת''ם. הלה שלף את המזוזה מן הנרתיק, וזו נתגלתה יבשה וצמוקה. מים הכתימוה ואותיותיה דהו.

בחוסר רצון מופגן נענה הסופר לבקשתי והחל לבדוק אותה. לאחר שהעביר בחיפזון את עיניו המנוסות לאורן של השורות, עצר פתאום והצביע על המילה ''ולמדתם''. ראינו כי האות ד' צרה בחלקה העליון ונראית כאות ו'. נדהמתי. נדמה שתפסתי את המשמעות.

הסופר – לא, שהרי שגיאות מסוג זה עוברות תחת ידו יו יום. אף האב – לא! וכי מה לטעות זו ולבעיה שלשמה הוא מוצא את עצמו כאן, במקום שלא רצה? לאחר שהסברתי, כי בעזרת השגיא ניתן לקרוא את המשפט ''ולמותם את בניכם'' במקום ''ולמדתם את בניכם'' – החוויר. מצחו חרוש הקמטים ''התארגן'' ל''תלם'' אחד, מרכזי, עמוק. כל הקדרות והצער נתגלו עכשיו על פניו במלוא עצמתם.

מחשבתו הקבילה למחשבתי ושנינו הרהרנו בקשר שבין הטעות לבין מחלתו של דפני ואיומיו. שתים עשרה מזוזות מהודרות רכש האיש באותו ערב. סייעתי לו לקבוע אותן על מקומן – אחת לאחת. כשתמה המלאכה לחץ את ידי ואמר: ''זה הדבר האחרון שיכול לסייע לי. אני נאחז בזה. אין לי ברירה''. הוא לא טעה. כבאורח פלא פסק דפני לאיים בהתאבדות.

הדכאון חלף והקדרות החלה לסור. החיוך האופייני לו חזר אל פניו, והוא החל להופיע ללימודים ולהשתתף בשיעורים. שוב כבש את מקומו במרכז האולם ושוב הקרין מהודו על סביבתו. אף לא אחד מבין הסטודנטים שבקורס ידע את אשר תרחש בביתו של דפני בשבועים האחרונים. אני ידעתי. הוריו ידעו. והסבתא הישישה היתה היחידה שחגגה את נצחונה...