ביקורת לילדים - כמה ולמה?

לדעת להבחין בין עיקר וטפל, בביקורת הקיימת בבית בכלל וכלפי הילד בפרט. הורים מרבים לבקר מעבר לצרכים החינוכיים של הילד, הרבה מהביקורת שלנו כהורים נובעת מצרכים שלנו ואין בהם למעשה תועלת חינוכית אמיתית.

הביקורת נובעת פעמים רבות מהקושי שלנו לקבל התנהגות שונה משלנו ושאינה תואמת את ציפיותנו וצרכנו האישיים, מבלי שיש בזה תועלת לילד.במקרים רבים, זה מגביר את הנטייה של הילד לביקורת עצמית מופרזת וחוסר ביטחון בהתמודדות. אנחנו צריכים לעזור לילד לגדול, ולגדול משמעו, לנטוש מצב קיים של תלות באחרים ומעבר למצב חדש לא מוכר המחייב יותר אחריות. נקיטת יוזמה ואפשרויות של קשיים וכישלונות בדרך לעליה וההצלחה. כדי שהילד יוכל לעשות את המעבר הזה באופן בוטח הוא זקוק ל: גב של ההורים.

כאשר הם משדרים לו על ידי החום והאהבה – שהוא לא יפסיד כלום מכך שהוא מוכן לנטוש את מצבו כתלוי באחרים כיוון שהם ימשיכו לספק לו את החום והביטחון שהוא זקוק לו. אמון של ההורים ביכולתו להתמודד עם מצבים חדשים. מאידך,כאשר הילד אינו מקבל חום ותשומת לב מספיקים ואינו מרגיש מספיק אמון מצד ההורים ביכולתו אלא להיפך, שומע ביקורת על נסיונותיו השונים, הוא מאבד את האמון ביכולתו להתמודד עם מצבים חדשים ומעדיף לא לגדול ולהישאר במצב שלחוסר אונים ואי נקיטת יוזמה.

לכן היוצא מזה:

• ההורים מתבקשים להיות נוכחים יותר בבית ולהקדיש לילד. לשאול אותו שאלה בלימוד שהילד ודאי יודע לענות עליה ובעיקר, לשחק עם הילד במשחקים האהובים עליו.

• לעשות לעצמכם בירור מהיר של עיקר וטפל בסוגי הביקורת ולנסות להימנע מביקורת ודרישות שאינם ממש הכרחים לחינוך הילד ונובעים יותר מצרכים אישיים של ההורים (כגון: סדר וניקיון מופרזים, צורת אכילה ועוד כל מיני עקרונות שאינם מהותיים).

• כאשר הילד לא מתנהג בהתאם לציפיותכם, לא לראות אותו כמאיים עליכם וכמפריע לכם לממש את רצונותיכם, אלא לראותו כילד שיש לו קושי ושתפקידכם לעזור לו בקשייו.

• לנסות להימנע מלראות את הילד דרך חסרונותיו. נטייתנו כהורים היא לראות את ילדנו במצבים מסויימים דרך הנקודות המציקות לנו. למשל, אם הילד מפריע בצהרים, אנחנו רואים אותו כילד מפריע, אם ציוניו נמוכים בחדר, אנחנו רואים אותו כעצלן, וכו'. יש עניין להרחיב את המבט בכל מצב ולראות את ילדנו במלא הקיפו הכולל את כל התכונות היפות שלו, כדי להבליע את ההתנהגות הספציפית המפריעה לונו במכלול האישיות היפה שלו.

• לנסות לתרגל לעצמכם להתמלא אליו אהבה – לחשוב עליו, תוך ריכוז המחשבה בו בתכונותיו בצרכיו ובפחדיו, ולהתמלא אליו אהבה עד בלי קץ.

• לנסות להפוך אותו למצליחן, לחפש 'מתחת לאדמה' להחמיא לו, לתת לו תפקידים שמצליח בהם, ליהנות מכשרונותיו גם אם אינם תורניים, בקיצור – לתת לו הרגשה שהוא 'משהו'.

• לא לחכות עם סטופר מתי כבר ההדרכה הזו תועיל והוא יהיה כפי צפיותיכם, כיון שהמטרה היא לא אתם וציפיותכם אלא הילד וצרכיו ופחדיו באשר הוא.

• אנחנו מקיימם מצוות חסד בכך שאנחנו נותנים לילד נפחד ומיואש הרגשה טובה שהוא אהוב ומוצלח. הוא תופס את כישלונותיו כסיבה לכך שלא יאהבו אותו וידחו אותו. לכן עליכם לפעול בדיוק ההפך, ליהנות ממנו ולהראות לו אהבה עד בלי די.

ללמדו להתייחס לרגשות:

• במצבים השונים להקפיד לבטא את רגשותיכם ולשקף את רגשותיו למשל: ההורים ירבו בעת שהם מדווחים על אירועים לומר: זה מצא חן בעיני, זה ריגש אותי, שמחתי לראות את זה, זה בלבל אותי, הייתי במבוכה, זה ציער אותי וכו'. באותו אופן לשקף את רגשותיו במצבים השונים למשל: אם הוא בא לספר שהוא הצליח במשהו לומר: ''אני רואה שאתה שמח מאוד, שאתה מתרגש, שאתה נהנה'' וכו'. כאשר הוא מתלונן שמשהו הציק לו: ''אני מבין שאתה כועס, שנפגעת'' וכו'. כלומר, לנסות לחשוב מה הרגש שמסתתר מתחת לדבריו והתנהגותו ולשקף אותו.

• לפני השינה לספר משהו עצוב או שמח שקרה לכם ובהמשך הזמן לבקש ממנו שהוא יעשה זאת.

• לבקש ממנו שיצייר לכם ציור. להתעניין במה שצייר, מי גר בבית? מה עושה הילד? לאן הוא הולך? מה קרה לו שם?, לבקש שיוסיף את הפרטים בציור וכו'. לכוון אותו בעדינות לספר איך מרגישות הדמויות. לעשות זאת באופן הבא: להוביל אותו להתייחס לרגשות של הדמויות, לומר לו למשל: ''נראה לי שמשהו מטריד את הילד הזה: מה זה יכול להיות''. ואם לא יאמר, להציע לו כמה הצעות וביניהן אחת שקשורה אליו ולומר שיבחר ויאמר מה הדבר שמטריד. גם אם אינכם יודעים בדיוק איך לעשות את הטיפול הרגשי דרך הציור, זה לא נורא, עצם זה שיושבים אתו ומתעניינים בציוריו ויש לו אפשרות לבטא את עצמו בציורים, תהיה בזה בע''ה תועלת רבה.

• מסרים כלליים בבית: העיקר זה ההשתדלות והמאמץ שלך, ולא חשובים לנו הציונים.מי שמשתדל כך בסופו של דבר מצליח בע''ה. זה נורמלי שיש קושי וכשלונות. ללמוד לראות מה כן טוב ומה כן מוצלח. לספר על עצמכם כיצד התמודדתם ומה עשיתם ושהיה קשה ואיך התייחסתם לכישלונות.

כמה הצעות להורים:

• להבין שהתנהגותו נובעת מסגנון אישיותי, זה נתון שצריכים לקבלו כעובדה ולהתאים את התגובות בהתאם.

• לא להיכנס למשחק שלו, אלא תמיד ההורה קובע את הכללים. בריב בין אחים, לא להתערב ממש אלא לעסוק רק בהפרדת כוחות.

• כל מצב שבו נראה שהילד מושך לכיוון שהוא מחפש 'דחייה' ועימותים, עדיף להתעלם.

• כשמבקשים ממנו שיעשה משהוא שאינו חייב לעשותו מיד, לומר פעם אחת ולא להיכנס לעימות. ואם לא יציית, להתנהג מידה כנגד מידה, כגון לא להגיב כאשר יבקש הוא משהו מכם.

כאשר צריכים לעצור אותו או דורשים משהוא שחייב להתקיים מיד, להיות אוהב אבל תקיף, הוא זקוק לתקיפות.

• יש תחומים שבהם הביצוע המידי אינו חשוב והם מהווים רק לבנה אחת מבניין חינוכי שלם. כגון: לסדר חדר. המטרה העיקרית אינה שהחדר יהיה מסודר אלא לחנכו לאחריות וסדרים ולכן, אין טעם להיכנס לעימות אלא להשקיע בעידוד לכך על ידי מבצעים, חיזוקים לכל מאמץ שהוא מפעיל, להציע לו עזרה ולסדר יחד אתו וכו'.

• לנסות לעשות סלקציה בדרישות שלכם. יתכן שחלק גדול מאוד מהם נובע מצרכים נפשיים שלכם ואין בהם תועלת ממשית לילד אלא להפך: א. הם גורמים לו לבטא את החלקים הילדותיים ע''י כך שהוא תופס אותן כצורך וחולשה שלכם. ב. הם מעודדים את הנטיה שלו לביקורתיות, יסודיות יתר ודרישה עצמית גבוהה מדי.

• יש להשקיע בחיזוק לעצמאות ופיתוח הפנימיות: הכלל הראשון הוא לא להיבהל ממנו ומתגובותיו: כאשר הוא מגיב בעוצמה גדולה עדיף להתייחס וללמדו להגיב אחרת: לעשות את עצמכם לא מבינים ולשאול אותו: ''מה אתה רוצה להגיד בזה, אני לא מבין למה אתה מתכוין, תסביר את עצמך'', או להציע אפשרויות אבל במלל שקט ועדין ושהוא יבחר אחת מהן ויאמר את זה בשקט.

הכלל השני הוא לעזור לו להעסיק את עצמו: א. ליזום קשר עם חברים – שהוא ילך לחברים ושחברים יבואו אליו. ב. ללכת לחוגים. ג. לתת תפקידים בבית. ד. כאשר ההורים צריכים ללכת לנוח, לדאוג לביבי סיטר.

הכלל השלישי הוא להעביר אליו את האחריות. לא להיבהל מכך שהוא טוען שאין לו מה לעשות, לשמוע אותו תוך שמירה על קשר עין, להראות לו שזה חשוב לכם כגון לומר לו ''כן זה באמת לא נעים כשאין מה לעשות'' ולהעביר אליו את האחריות: ''מה אתה חושב שכדאי שתעשה''. אם הוא לא מציע כלום, ואינו מקבל הצעותיכם, לומר לו בלי שום רגשות אשם: ''תנסה לחשוב מה כדאי שתעשה'' ולהניח לנפשו.

כאשר הוא פונה לעזרה, להפנות אליו חזרה את הכדור ולעזור לו לבצע זאת בעצמו. לתת לו תפקידים ואחריות תוך לבצע זאת בעצמו. לתת לו תפקידים ואחריות תוך שמראים לו שאתם נותנים אימון ביכולתו ולא מבקרים אותו.