זקן ופאות - לשם מה?

ראשית ייאמר ברורות: אין כל חיוב הלכתי לגדל זקן ופיאות. התורה אוסרת את גילוח הזקן באמצעות תער או סכין גילוח המתחככים בעור, אך מתירה את גילוחו במספריים וכדומה, ואפילו תהא התוצאה כעין תער.

מכאן ההיתר לגילוח זהיר במכונת גילוח, כאשר הרשת הצפופה אינה מאפשרת ללהבים להתחכך בעור הפנים. דין הפיאות יבואר להלן. אולם, מלבד החשיבות הרבה אותה מייחסים המקובלים חכמי הסוד להנחת הזקן, שלש סיבות מרכזיות נוספות מביאות חלק ניכר מציבור שומרי המצוות להקפיד על כך, כאשר חלקם גם מקפיד בשעת התספורת להשאיר את השיער שבפיאות הראש ארוך יותר.

ואלו הן: א. הידור מצווה. ב. התבדלות מן הגויים. ג. הופעה המסייעת בעבודת ה'. נרחיב את הדברים. ותחילה, מעט היסטוריה. כידוע, לפני דורות, אוכלוסיית הגברים בעולם הייתה ברובה מגדלת את זקנה. הזקן היה בעיני הכל הדרו של האיש, וסימל את שונותו. זקן הגבר היה נחשב כל כך עד כדי מצב שגבר אשר זקנו הוסר מסיבה כל שהיא, היה בוש ונכלם ללכת בפרהסיה בהרגישו כאילו היה מחופש לאישה, עד אשר צמח זקנו והדרו שב אליו. והנה, רוח חדשה החלה מנשבת בקרב עמים מסוימים. צו האופנה - גילוח הזקן. לא נרחיב כאן בניתוח השיקולים אשר הנחו את מחדשי גישה זו.

אך חשוב לנו לזכור כי היו אלה בעיקר שיקולים יצריים ולא שכליים. ומכיוון שרוב העולם סוגד ליצריו, התפשט הנוהג החדש ה''מוזר'' אז, בקרב רוב עמי העולם. אולם עם ישראל, בהבחינו במגמה המסתתרת מאחרי גילוח הזקן, ובהיותו זהיר בשמירת יחודיותו בתוקף היותו עם סגולה (ראה דברים ו, ז), שימר את הופעתו, וגבריו המשיכו להניח לזקנם. ושוב, אע''פ שאין לכך חיוב הלכתי.

כך נמשך הדבר דורות רבים עד אשר נפוצה הנהגת גילוח הזקן ברוב ככל חלקי העולם והפכה לנורמה חברתית. ואז, החלה לחדור גם לעם היהודי. בתחילה על ידי תנועת ההשכלה, ובשלב מאוחר יותר גם לחלק מציבור שומרי המצוות. ואולם, עדיין נשאר ציבור רחב, השומר בגאון על הופעתו היהודית מדורי דורות, ובכך:

א. מהדר במצות איסור השחתת הזקן בתער. ב. מתבדל מהופעת הגויים. ג. מעצב ומאמץ לעצמו הופעה המסייעת לו לעמוד בניסיונות ובאתגרי החומר מול הרוח, על פי הדרכת תורת ישראל. מעתה, לא פלא הוא שרוב ככל השבים בזמנינו ליהדותם ומבקשים למלא בשלמות את ייעודם ותכלית ביאתם לעולם, נוהגים להקפיד על הדרת פניהם (וכלשון חז''ל: ''הדרת פנים - זקן'') מתוך אהבה ושמחה. ובאשר לגידול שיער פיאות הראש.

בתורה נאמר: ''לא תקיפו פאת ראשכם''. (ויקרא יט, כז) כלומר, חל איסור על גילוח השיער שבפיאות הראש (עד מקום החיבור ללחי) כאשר על ידי כך נוצר היקף ללא שיער (מצח - צדעיים - אחרי האוזן - עורף). אגב, כאן אין חילוק בין גילוח בתער או במספריים וכן אין חילוק בין מגלח את כל הראש לחלוטין או רק את מקום הפיאות, כל סוג גילוח שאינו מותיר שיער בצדעיים, אסור. נמצא כי מן הדין די בהנחת מעט שיער בפאתי הראש.

אולם, בקרב מספר עדות בישראל, בעיקר בארצות תימן ואשכנז, פשט המנהג להדר במצוה זו, על ידי הבלטתה באמצעות הנחת שיער ארוך יותר בפיאות הראש, ולהרויח בכך את שלושת המעלות הנ''ל. כאשר מטבע הדברים, הדבר הפך להיות סימן ההיכר הבולט ביותר ליהדותם. (ואכן, בקרב יהודי תימן נקראו הפיאות בשם ''סימנים'', ובהיגויים התימני המפורסם - ''סימונים'').

אגב ראוי לציין כאן את הידוע, שאישים מפורסמים מן ההיסטוריה היהודית כמו יהודה המכבי, בר כוכבא, מרדכי היהודי ועוד, אשר גם הציבור המוגדר אינו דתי מספר את סיפורם בגאווה ומנסה להנחיל את מורשתם לבניו, לא היו גלוחי זקן ובעלי בלורית גדולה - וכפי שמנסים לצייר ולהשריש מעצבי תרבות זמנינו מתוך ניסיון בלתי הגון לשנות את דמותם האמיתית ולשוות להם אופי חילוני. אלא אדרבה, חזותם ואורחות חייהם היו בעלי אופי מובהק של שומרי מצוות.

תפילין בראשם ובזרועם, פניהם עטורי זקן ופיאות (אולי קצרות מעט ואולי ארוכות), ציצית בבגדיהם, וכל מראם מבטא את עובדת היותם עבדי ה' הנאמנים להוראותיו. כידוע וכמפורסם בקרב כל החוקרים, ההיסטוריונים והארכיאולוגים. בר כוכבא, לפי פסלו של חנוך גליצנשטיין. האמנם כך היה נראה המנהיג ה…דתי(!) בר כוכבא אשר התנא רבי עקיבא חשבו למשיח ה'?

בהזדמנות זו לא נוכל להתעלם מלהצביע בפני ציבור ההורים על עובדה מצערת דומה, אשר אף-על-פי שלמעשה טמון בה עוול לאמת ולהיסטוריה, מקובלת היא בארץ בבתי ספר ממלכתיים רבים, מתוך הסתרת מידע חיוני מילדינו הלומדים בהם. והכוונה להקניית ולימוד חגי ישראל רק לאחר ריקונם מן התוכן היהודי המקורי והאמיתי שלהם.

למשל, חג החנוכה מוצג בפני ילדינו מתוך התעלמות מופגנת וצורמת מן העובדה המוסכמת והחשובה, שמאבקם של המכבים עד כדי מסירת נפשם היה אך ורק למען שמירת מצוות התורה, כמו שבת, תפילין, טהרת-המשפחה וכו'.

שהרי כל יהודי אשר היה מוכן להזדהות עם התרבות היוונית (המקבילה, אגב, כמעט לחלוטין לתרבות המערבית דהיום) ולחיות על פיה, לא רק שלא הוצא להורג על ידי היוונים, הוא אף כובד ורומם על ידם. דוגמא נוספת: חג השבועות מלבד היותו חג הביכורים, הוא כידוע חג מתן תורה.

כלומר, זהו היום שבו העניק לנו בורא העולם את ספר ההוראות לשימוש הנכון והטוב ביותר בבריאה אשר ברא, ובכך להפיק את מקסימום התועלת אשר ניתן להשיג בחיינו אלה לטובתנו אנו. למעשה, במקום ללמד בבתי הספר את מהות יום זה מתוך עמידה על התוכן הנשגב של משמעות הדברים, מוצג חג זה לילדינו כחג הפירות הצומחים ותו לא.

למעשה ניתן להאריך עוד בנושא כאוב זה, אך די במה שהוזכר בכדי לעורר את לב ההורים להתבוננות בדבר מקום הלימודים הראוי לילד יהודי.