מקצוע הסבלנות

סבלנות הערה: פרק זה נכתב ברובו על פי הספר 'עלי שור', ח"ב, להגה"צ הרב שלמה וולבה שליט"א. סבלנות וסובלנות הן מילות שימושיות מאוד, אולם אף על פי שמשתמשים בהן הרבה, אין הן מאבדות מחשיבותן. אי אפשר לבנות יחסי חברה טובה בלי סבלנות. כל אדם שונה מזולתו, קצב חשיבתם אינו זהה, הרצונות אינם דומים. ולכן קשר חברתי יישמר רק אם כל בני החבורה יתרגלו לסבול זה את זה - יכירו במציאות שהזולת שונה, פועל ורוצה באופן השונה מהם, ושכך גם מתייחס הזולת אליהם.

"עול אשה"

הסבלן דומה לאדם הנושא משא כבד - בעל מקצוע אמין אינו עוזב את חבילתו באמצע עבודתו. אפשר להבחין שבמקצועו הוא אף רוכש מוטיבציה להתמודד עם נושא קשה וחבילה כבדה, משום שבה מתבטאת המיומנות היחודית שלו כבעל מקצוע. כך גם ביחסי חברה. אנו רואים ושומעים דברים רבים שאינם לפי רוחנו ובכל זאת אנו ממשיכים להיות חברים טובים, ולעיתים קרובות אפילו כאשר החבר פוגע בנו בעקיצה, או בדרישה בלתי הגיונית. כל זאת עם חברים, אולם ככל שהיחס אל הזולת קרוב יותר, מחייב הקשר סבלנות רבה עוד יותר. עם חבר נפגשים מדי פעם, ולא בכל פגישה הוא מעורר התנגדות או כעס.

היחס עם שכן הוא תמידי, ולכן נתקלים פעמים רבות במצבים שדורשים סבלנות. על כן קשה יותר להיות שכן טוב מאשר חבר טוב. אך יותר קשה מכולם הוא לשמור על סבלנות כלפי בני הבית שנמצאים איתם יחד יום ולילה, ובמצבים שונים. ביטוי לכך נתן החסיד היעב''ץ בפרושו לפרקי אבות: ''קלות הכעס ומהירותו, כפי הטובות אשר קיבל ממי שעליו הכעס מהכועס, ולכן תגדל לעולם קטטת הקרובים'' (פרק ב משנה יב). אפשר לקבוע שהתכונה המחזיקה את הבית ומהווה ציר במערכת היחסים היא הסבלנות.

הרב וולבה מציין, שעל שאלות חתנים על מה עליהם לתת את דעתם ביום חתונתם, הצעתו להם היא שבעמדם תחת החופה יקבלו על עצמם לשאת את עולו של בן הזוג, עד מאה ועשרים שנה, בכל מצב שיהיה, ולעולם לא לפרוק את עולה של הסבלנות מעל עצמם, כפי שאמרו חז''ל על הפסוק: ''טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו'' - עול אשה (קהלת רבה ג, כד). ואכן בלשון הקודש קוראים למתחתן ''נושא אשה'', וזה הוא ביטוי נפלא, כי אדם צריך לשאת את בן-זוגו ולהיות סובל אותו כל ימי חייו. המלה סבלנות עשויה להישמע כביטוי לאי כעס ולהימנעות מהקפדה.

אולם כלפי בני הבית אין זה מספיק לא לכעוס ולא להקפיד. משום שלא פעם אנו נתקלים בבן-הזוג המתנהג בצורה המעוררת שאט נפש, ולעיתים קרובות אנו חשים שאנו חיים עם אדם שתכונה רעה וקבועה מלווה אותו כל חייו. הוא אינו עומד בזמן שקבעו בני-הזוג ביניהם, הוא עצלן, הוא פטפטן. גם לאחר נסיון לגמול אותו מאותה תכונה, אין הוא משתנה וקיימת תחושה שהנסיון לשנותו הוא בלתי אפשרי. הדבר מרגיז עוד יותר עקב התחושה שבן-זוגי לעולם איננו מסוגל להתקדם ולהשתפר, ובמצב זה נצטרך למשוך את חיינו לאורך ימים ושנים. התחושה הזאת של חוסר אונים ממלאת את הלב ביאוש טורדני. לאחר שאיבדנו כל סיכוי לשפר את בן-הזוג מתכונותיו הרעות, אנו נתקלים בחוסר סבלנות מצידנו כלפיו לא רק בהסתכלות באותן תכונות בולטות, אלא במערכת היחסים שבינינו בכלל.

זאת, כיון שאיננו מעריכים אותו, נעשה קשה לנו עוד יותר לעשות משהו למענו ולוותר מעצמנו עבורו. על כל אדם לזכור שכשם שהוא מוצא פגמים בלתי משתפרים בבן-זוגו, כך גם בן זוגו מוצא בו פגמים כאלה. אף אם תמיד אפשר לציין מספר פגמים שבהם מובחן שיפור, אולם עדיין נותרים פגמים שלא חל בהם כל שינוי, אם בכל זאת אין בן- הזוג מתלונן על אותם פגמים, יש לשער שהוא השלים עמהם. מן הראוי לשלול טעות נפוצה בין בני-זוג כי רק הם התנסו בעול כבד זה, ואילו היו בוחרים בבן- זוג אחר לא היו זקוקים לכל אותה סבלנות - עליהם לדעת נאמנה כי כל זוג זקוק למידה זו של סבלנות, כי אי אפשר שלא יתגלו ניגודים קיצוניים במידות והנהגות בין בני-הזוג; כל השלום בית מושתת אך ורק על סבלנות.

בטוחני, שהקורא יסכים עמי שאם נשאל את עצמנו מה הוא המיוחד בהתנהגותו של דמות הנערצת עלינו, תהיה תשובתנו אדם השומר על איפוק ואיזון אף כשמרגיזים אותו, אדם שאינו יוצא מכליו גם בשעת עומס ולחץ של עבודה או מטלות קשות. אין ספק שאדם כזה, איש או אשה, מהווה דמות חינוכית ממדרגה ראשונה עבור בניו ובנותיו, והשפעתו על מבנה האישיות שלהם היא רחבה ביותר. אב או אם רגועים וסבלניים מהווים דמות חיקוי לרגיעה וליישוב הדעת לעומת הורים שאינם סבלניים המהווים דמות המעוררת מתח לגביהם ואולי אף תחושת עצב להיות במחיצתם בשעות שבהן חוסר הסבלנות בא לידי ביטוי.

למבקש לעלות במסילת בית ה' ולהשרות אוירה טובה בביתו מחד, ומאידך לשפר את אישיותו במדת הסבלנות, מציע הרב וולבה שיקבע לעצמו זמן קבוע ביום שבו יתאזר בסבלנות יתר. הבחירה תהיה דוקא בשעה שבה עלולים להגיע למתח, כגון, בבוקר כשהילדים צריכים לצאת למקום לימודם, או בערב בעת שהגיע זמנם לשכב לישון, אז ישמור על קור-רוחו ומנוחת נפשו.

ובערב שבת, כשההכנות לשבת מגיעות לשיאן, יתן גם כן דעתו לסבלנות. נתרגל בזה עד שייקבע בלבנו ציור ברור מהנהגה עקבית של סבלנות בלב שלם. בשלב ראשון יש להתחיל להתאזר בסבלנות במשך רבע שעה ובכל פעם להגדיל את כמות הזמן. קביעת הזמן תהיה בשעה קבועה כדי להבטיח את קיומה לטווח ארוך, אחר כך נעביר את הזמן הקבוע לשיפור מדת הסבלנות לזמן תורפה אחר בבית, עד שנתלמד גם בזה.

כל זאת לתקופה ממושכת עד כדי התלמדות יסודית במידה זו, אף שלעיתים היא קשה מנשוא, ויש בה כשלונות רבים, שהרי הכניסה למצב של כעס אינה רצונית אך אם הכשלונות לא יביאו אותנו להרפיה במגמה להתמודד עם תכונה חשובה זו, ללא ספק יתרום הדבר רבות לילדינו המתחנכים על ידינו. או-אז תהיה בעיניהם התמודדות עם מדת הסבלנות דבר שבהרגל, ובכך נעניק להם ולבני-זוגם בעתיד שנים רבות של נועם.

''וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם להתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים - הן עלובין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' (רמב''ם, הלכות דעות, פרק ב, הלכה ג').