היסטוריה: סדר הדורות בקבלה

כשאנחנו אומרים - ''קבלה'' אנחנו בדרך כלל מתכוונים ל - ''קבלת הארי זכרו לברכה'' כיון שקבלה זו מרחיבה ומפרטת בביאור הזוהר ולימודה הינו עד לעצמה על אמיתותה. קבלה זו נסמכת על אדני הזוהר הקדוש ובאה לידי מיצוי בשיטת הכוונות של הרש''ש הקדוש.

אלו שלשת מבועי הנסתר הגדולים לתקופותיהםא) תחילת גילוי סתרי תורה בדברי הרשב''י לתלמידיו, הועלו על הכתב על ידיהם (רבי אבא) ותלמידי תלמידיו ורוכזו בספר שנקרא בפי חכמי הדורות ''מדרשו של רשב''י'' וידוע היום כ ''ספר הזהר'' ; תחילת הגילוי לפני כאלף ותשע מאות שנים. ב) ביאוריו המקיפים והמפורטים של האר''י הקדוש לתלמידו רבי חיים ויטאל ז''ל בחכמת הנסתר. האר''י ז''ל נפטר לפני כארבע מאות ושלשים שנה. ג) ריכוז החוכמה באופן תמציתי ועריכתו ב''סידורי כוונות'' לשימוש גאוני הקבלה על ידי הרש''ש הקדוש שנפטר לפני כמאתיים עשרים וחמש שנה . זה הסדר, אם כן - הרשב''י בזהר, האר''י בספר עץ חיים ושמונת השערים, והרש''ש בהגהותיו (השמ''ש או ספר ''אמת ושלום'') על ספר עץ חיים, בספריו ''הקדמת רחובות הנהר'' וספר ''נהר שלום'' ובסדורי הכוונות שלו.

שלשה עמודי עולם אלו, זכרם לברכה, הינם הבולטים ביותר בשרשרת העברת המידע הקבלי, אבל הם אינם החוליות הראשונות אף לא אחרונות בשלשלת זו, וודאי שאינם יחידים. ימי הקבלה עתיקים כימי התורה שאותה היא באה לפרש וודאי שמשה רבינו עליו השלום קבל את כללות פרד''ס התורה על פירושיה השונים. על פי המסורת ידעו האבות את התורה (והקבלה בכלל) אף קודם למתן תורה: המסורת (על פה) מייחסת את המדרש הקבלי העתיק הקרוי ''ספר יצירה'' לאברהם אבינו עליו השלום, אף ששמו וענינו מפורטים בפרק האחרון שם. את ''ספרא דצניעותא'', ספר עמוק ושורשי בזהר, יש מייחסים ליעקב אבינו.

אמנם בימי אבותינו ולאורך תקופת התנ''כ היה הדגש בלימוד הנסתר שונה מבימינו ועיקר הסיבה לכך היתה כפולה:(א) קיום בית המקדש ועבודת הקרבנות. קיומם רומם את העולם רוחנית באופן שאין ביכולתנו היום להשתוות אליו (וזו הסיבה העיקרית לאבלות על החורבן); למעשה אפילו איננו יכולים לתפוש את מימדי העוצמה הרוחנית של הדורות ההם. ראיה אחת לכך, באופן עקיף, הינה יחס הגויים למנהיגות הרוחנית של עם ישראל דאז, הכבוד שרחשו להם והיראה שחשו מפניהם (ולא כאן המקום להרחיב). ממילא היתה עבודת השם שלהם שונה בפרטים רבים מזו שלנו.

(ב) נבואה- ההשפעה הרוחנית המרוממת נבעה בשפע עצום ומסבה זו נפוצה תופעת הנבואה למן תקופת האבות ועד עת מה אחר הקמת בית המקדש השני ע''י חגי הנביא, עזרא (יש סוברים שהוא הוא מלאכי, הנביא האחרון) ונחמיה. מספר הנביאים שעמדו להם לישראל במרוצת הדורות היה כמליון ומאתיים אלף (!), כפליים כיוצאי מצרים. ומספר זה כולל רק אותם שהזדככו דיים בכדי לקלוט שפע נבואי זה; המספר איננו כולל את כל פרחי הנבואה שהשתלמו ב''ישיבות-נבואה'' ואחר כך כשוליות של נביא פעיל אבל עבודתם העצמית לשיפור ותיקון אישי לא הספיקה בכדי לרוממם למעלה הנרצית.

דוגמא לעבודת דור המקדש עבודת הלויים: במדבר- היתה עבודתם נשיאת המשכן וכליו בבית המקדש- נחלקו משפחות לויים: חלקם עוסקים בשירה ונגינה על טריבונה (דוכן) נוכח מקום הקרבת הקרבנות וחלקם ממונים על פתיחת הדלתות במקדש. היה בעבודתם עומק רוחני שאינו ידוע לנו היום. לכן אומרים חז''ל כי ''משורר ששיער חייב מיתה'' זאת אומרת אם אחד המוסיקאים היה מנסה לעזור בסגירת דלתות היה מתחייב מיתה.

מדוע? כי לא היה מודע לסודות עבודה זו ולעומק הכוונות הנדרשות וגם נשמתו בשורשה לא תאמה זאת. אבל דלתות ההיכל שגובהן ארבעים אמה (כבנין בן שש קומות) זהב טהור נפתחו על ידי הכהנים דווקא וצליל הפתיחה השכם בבקר נשמע עד יריחו. יהי רצון שנזכה לחזות בהן ולשמוע צלילן ולעמוד על עומק כוונתן. השפע הרוחני הכביר נבע, בין השאר, מקירבה לדורות של ענקים רוחניים כגון האבות והשבטים הקדושים, ולדורות בהם היה צבור עצום של שומרי מצוות בהתלהבות כגון הדור שנטל חלק בכיבוש הארץ בימי יהושע בן נון וכו'.

גם כשהמאגר הרוחני הצטמצם, צימצום שהוביל לחורבן גשמי של בית המקדש הראשון עדיין יכלו יחידים שהתעלו מעל דורם בשאיפתם הרוחנית, בזיכוך עצמי בפועל ובמסירות נפש בולטת - להגיע, עם הדרכה נכונה, לפסגות כגון נבואה. הדוגמא הבולטת ביותר הי' יחזקאל הנביא: על אף שלא נימנה על גדולי הנביאים כמשה רבינו עליו השלום וכשמואל הרואה - זכה לגילוי המדהים של מעשה מרכבה ואף ניצטווה לספר על כך .

לא זו בלבד אלא שזכה לכך על אדמה טמאה, חוץ לארץ הקודש ! יש בכך משום עידוד לדור רדוד: עידוד עבורנו בדרגתנו הירודה, כי כל אחד נידון ע''פ מעשיו ומקבל שכרו, גם הרוחני על פי מעשיו. כפי שהוזכר לעיל היו בתי מדרש מיוחדים לנבואה בזמנם ואת מושג ''בני-הנביאים'' במובן של תלמידי נבואה כנראה, אנו פוגשים עם עלותו השמימה בסערה של אליהו הנביא. מאות שנים לפני כן, נשלח שאול (בטרם הימשחו למלוכה) להתנבא עם ''חבל נביאים'', קבוצה של נביאים צעירים המתנבאים בהשראת נגינה הולמת. גם בישיבות רגילות התקיימו לימודי קבלה ברמות הגבוהות אף כי כנראה - לא במתכונת בה אנו מכירים זאת היום.

כך מסופר על רבי אליעזר בן הורקנוס, כאלף שנה אחר שמואל ושאול, שדרש בקבלה לפני רבו - רבי יוחנן בן זכאי. טרם הדרוש ירד ריב''ז מחמורו, התעטף וישב. משמע, יחס מיוחד של כבוד ננקט בסוג זה של לימוד. הזכרנו לעיל כי גם הגויים הגו כבוד לחכמי היהודים. הם הבינו את כחם של חכמי היהודים בפיענוח הניסתר, בניבוי העתיד, בהבנת דרכי ההשגחה באמצעות רמזים כגון חלומות ועוד, את כח ברכותיהם ועוד.

ומכאן ראינו הנהגה מיוחדת במספר אירועים. בולט מכל היחס לו זכה אברהם אבינו בחצרות פרעה ואבימלך, נוכח מלך סדום ומלכיצדק מלך שלם ובפי החיתים תושבי חברון (''נשיא אלקים אתה בתוכנו''). כן אירע ליצחק בנו. ושוב ליוסף. גם יחסו הזהיר של פרעה אל משה ואהרן מדהים, בהתחשב בכך שרצח ללא היסוס רבבות מעם ישראל. בגלות הראשונה, כשהגלה נבוכדנצר מלך בבל את יהויכין מלך יהודה, הושיב על כסאו את דוד יהויכין - מתניה, (אחר ששינה שמו לצדקיה); אז הגלה עמו את מי שמתואר בכתוב כ - ''החרש והמסגר'', דהיינו מיטב העם. במילה ''חרש'' הכוונה ל מקובלים חכמי חרשים, כי המה כנגד מכשפי הגויים, זיני דחרשין, אבל מסטרא דקדושא (צד הקדושה); בכללות, המונח ''החרש והמסגר'' מתייחס לכל הרובד של חכמי העם ואולי גם חלק מן האצולה.

הוא כנראה עשה כן כדי למנוע מן הנשארים מרכז רוחני סביבו עלולה להתרקם קבוצה היוזמת להשתמש בכחם לצורכי מרד פוליטי; בפועל - הועיל הדבר ליהודים בהיות שהיה סיפק בידי החכמים הגולים לבבל גלות פולטית, לא מלחמתית, להתארגן שם ולהניח תשתית לחיי רוח יהודיים במשך השנים המועטות עד חורבן הבית הראשון (לבנות מקוואות, בתי מדרש ובתי כנסת, וליצור גם תשתית קהילתית שקלטה מאוחר יותר את גולי החורבן הסחופים). המדרש מספר לנו גם על היחס המיוחד שזכה לו ירמיהו הנביא מצד הבבלים, שהתירו לו להחליט אם יבוא לבבל או ישאר בארץ עם שארית הפליטה.

יצויין גם היחס המיוחד לו זכה דניאל בחצרות מלכי בבל (ועל פי דעה אחת - גם בחצר מלכי פרס אח''כ) ומפורשות אליה זכה: הוא בחר להתקיים, שנים, על גרעינים בלבד - כדי לא להתגעל בבישולי גויים ומאכלים האסורים על פי ההשגות אליהן הגיע, בין השאר - בשל דקדוקו בכשרות המאכלים וע''י כך - זיכוך גופו ככלי לנשמה המרוממת ההלכה, בארמון המלך.

הוא גם הי'ה מוכן למסור נפשו (שוב, על פי ההלכה של - ''ייהרג ובל יעבור'') ולא להשתחוות לצלם, גם כאשר היה תחת איום להישרף בכבשן אש. הלקח שלנו ממנו ומגדולי רוח אחרים הינו: לא די ברכישת ידע; הכרח להוסיף מעשים שיובילו לזיכוך גופני ולטהרה, הן גופנית הן רוחנית. לכך, על פי הקבלה, נועדה מערכת המצוות שצווינו עליה בסיני: זו מערכת מדוייקת ומדוקדקת של מעשים המובילים אותנו בשביל הפתלתול אבל ודאי, אל פסגות רוחניות; הנתיב היחידי המוביל לשם; מערכת שנוצרה במיוחד על ידי בורא עולם כדי לנתב אותנו אל היעד הנרצה. יובן מכאן שללא קיום מצוות אין תועלת רבה בלימוד הקבלה ואי אפשר להגיע ליכולות אליהן שואפים הלומדים. ללא מצוות - הלימוד הינו עקר!