המחמאה כצדקה

עד כמה גדול המעניק רגשות לזולת, מן הנותן לו אמצעי מחיה, נוכל ללמוד ממצות ה''צדקה'', המוזכרת במסכת בבא בתרא דף ט', ע''ב: ''ואמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים (=מעודדו) מתברך באחת עשרה ברכות''. דברים רבים נאמרו בשבחה של מצות צדקה. היא קורעת גזר דין שהוטל על אדם, מצילה מן המות, מגינה מגיהנום, מסייעת לתפילתו של אדם להתקבל אצל בורא העולם, ועוד כהנה וכהנה מעלות ושבחים. חשיבותה של נתינת צדקה נובעת משתי סיבות: מסיוע לנצרך ומשיפור אישיותו של הנותן. א. היא עוזרת לאדם הנמצא במצוקה גופנית ורגשית. ב. כיון שאדם קשור קשר נפשי לממונו, קשה לו להעניק לזולת. ולכן ההתעלות מעל קושי זה, על ידי נתינת צדקה, מציבה אותו בדרגה רוחנית גבוהה, שהוא יתברך בה בברכות רבות. אולם, הגמרא מציינת, שקיימת פעולה החשובה יותר מנתינת כסף והמביאה את האדם לדרגה נעלה מאשרהענקת ממון, וזו: ''המפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע...'' (ישעיה נח).

 כלומר, גם אם אין בידו של אדם ממון כדי להעניק לנצרך לכסף, הוא יכול לקיים את מצוות החסד עם העני על ידי עידודו וחיזוק רוחו. חשיבותו של המפייס את העני, והמעניק לו את ההרגשה שהוא חש את סבלו, רבה יותר מנותן הצדקה, משום ש''גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שזו - גמ''ח, ב'גופו' וצדקה נעשית רק ב'ממונו''' (מהרש''א. עיין סוכה מט:). עובדת חיים היא, שאדם, שממונו מצוי לו בכיסו, מעדיף להעניק כסף לנזקק על פני עזרה שיעשה בעצמו ובגופו. אפשר לראות זאת במסגרת הנישואין, כאשר לא פעם נשמעת הרעיה מבקשת מבעלה שיעזור לה בעבודת הבית והוא משיב: ''קחי לך עוזרת לשעות רבות יותר ואל תטילי עלי עבודות עזרה בבית''. 'בעלי המוסר' רואים את העני כ'אב טיפוס' ל'נזקק'; וכל אדם נחשב לנזקק בתחומים מסויימים, ולא רק הזקוק לכסף: האשה היא ה'עניה' של בעלה - היא זקוקה לו. הבעל הוא ה'עני' של רעיתו - הוא זקוק לה.

הילדים הם ה'עניים' של הוריהם - הם זקוקים להם. לכן אותם העקרונות, הנאמרים בעני הזקוק לכסף, חלים על כל מערכת סיוע, שהנזקק צריך לה. ואכן בכל אדם הזקוק לעזרה נגלה, שהצורך שלו בתמיכה רגשית גדול יותר מהצורך בסיוע טכני וגשמי. עיון מעמיק בדברי חכמינו ילמדנו הבט נוסף הקיים במערכת ההענקה והסיוע ההדדיים שבין בני אדם. מסגרת הסיוע עשויה להתבצע בשלשה מישורים: א. בממונו של אדם. ב. בגופו. ג. בתמיכה ועידוד מילוליים. מתברר שלעיתים קרובות, דוקא המישור האחרון - הענקת מילים חמימות ורגשות, היא הקשה שבכולם. אנשים עושים רבות למען הזולת, אך לעומת זאת הם עצורים במלות של שבח. נראה, שהקושי נובע מן העובדה, שאף על פי שהאדם מוכן להעניק את כספו ואף את פעולות גופו לזולת, הוא מתקשה להעניק את נפשו. דיבור של שבח וחיבה, הוא מסירת נפשו לרעהו, שהרי לימדתנו התורה בספר בראשית, שהדבור הוא יסוד הנפש: ''וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה'' (בראשית ב', ז').

את סיום הפסוק מתרגם אונקלוס, ''והות באדם לרוח ממללא'' - כלומר, שבשילוב הגוף והנשמה, נהפך האדם לאישיות מדברת. זו היא אחת הסיבות שאדם קרוי 'מדבר', כיון שהדיבור הינו חלק יסודי מחלקי הנשמה, ומהוה לה כלי ביטוי. כיון שהדיבור הוא ביטוי נפשו של המדבר, מגדיר הנביא ישעיה (פרק נח) את מפייס העני בדברים - ''נותן את נפשו'': ''ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע ...''. זאת משום שאמירת מלות חיזוק ותמיכה, אינה פליטת אותיות פורחות באויר, אלא הענקת הנפש מצד המדבר. אמנם העני, כדי להחיות את בני משפחתו, מבקש כסף יותר ממחמאות, כיון שבעלי החנויות אינם מוכנים למכור לו את מוצריהם תמורת מחמאות. אך הדבר הדרוש לו יותר שחסרונו מציק לו עד מאד, הוא סיפוק נפשי, שיוכל להשיגו רק במתנת נפשו של התומך - נתינת חיזוקים רגשיים. הדבר בולט במערכת המשפחה: הבעל עמל קשות בעבודתו, אולם מלווה אותו הרגשה שמאמציו אינם עבור עצמו, אלא בעיקר לצורך רעיתו ובני משפחתו. האשה עמלה רבות בבית ולעיתים קרובות גם מחוצה לו, ומלווה אותה ההרגשה שהיא עושה זאת עבור בעלה ומשפחתה. כלומר: למעשה, כל אחד משעבד את גופו וכל זמנו, עבור בן - זוגו.

אך בנתינת עידוד מילולי לזולת הם 'קמצנים'. אף על פי שנתינת המחמאה קלה ואינה מעייפת מבחינה גופנית. קפיאת המערכת הרגשית מנומקת, לכאורה, בהסברים ערכיים: ''זה לא אני''. ''אינני מסוגל לומר את מה שאיני חושב עליו''. ''אינני מסוגל לשקר לבן - זוגי''. ''מדוע אשבח את בן - זוגי בדברים שלהערכתי אינם מגיעים לו''. ''כל מה שבן - זוגי עושה - עושה כל אדם נשוי, ואין מגיעה לו הערכה מיוחדת על כך''. ''אם צריך לשבח, מדוע הוא אינו משבח אותי''. תגובות אלו אינן מבטאות חיפוש אמת, אלא מאפיינות את רצונו של אדם להשאיר את נפשו לעצמו ואת חוסר נכונותו להעניק לזולת דבר שאין אישי יותר ממנו - נשמתו.