התאמת המחמאה למקבל

בנגוד למחשבה השטחית, שמחמאות הן מלים סתמיות, הנאמרות לזולת ככל העולה על רוחו של המחמיא באותו רגע, יש להבהיר, שהמחמאה צריכה להאמר, כדי למלא צורך של המקבלה. לכן, כדי לקיים במחמאה מצות ''ואהבת לרעך כמוך'', עליה להיות תואמת לצרכיו של מקבל המחמאה - בסוג המחמאה, באיכותה ובתדירות שבן - הזוג מצפה לה.

נדגים את הנושא: יעקב ורות הגיעו לביתי לפגישות מספר, כדי למצא דרך לשפר את מערכת התקשורת שביניהם. באחת הפגישות, כשניכרו סימני מתח על פניו של יעקב, שאלתיו: ''מה גורם לו למתח זה?'' הוא השיב, שלאורך כל תקופת הנישואין, יש לרעיתו בקורת עליו, ואת מעלותיו ומעשיו הרבים למען המשפחה אינה מוצאת לנכון לציין. בעת שיעקב טען את טענותיו, הבחנתי שמבטיה של רות מביעים תמיהה, ואחרי כן היא הגיבה שהיא מתפלאת מאד לשמוע טענה זו.

היא סבורה, שהיא מחמיאה לבעלה, והיא אף מוכנה לספר על מספר מקרים מהתקופה האחרונה, שבהם שיבחה אותו. יעקב ורות מייצגים את נתק התקשורת הקיים אצל זוגות רבים. לא פעם יכול אדם לומר, שהוא חש תחושות כנות של חיבה והערכה כלפי בן - זוגו והוא אף נותן להן ביטוי בדיבורים ובמעשים. אך לכשנשאל את בן - זוגו, אם הוא מקבל את התשדורות האלה, הוא ישיב בשלילה, או שישיב שאמנם הוא מקבלן, אבל רק לעיתים רחוקות. לעיתים ישיב: ''סיפרו לי שבן - זוגי שיבח אותי, אך בפני הוא נמנע מזה משום מה''.

למעשה כמעט אצל כל זוג תימצא סתירה זו: כאשר ישאלו את אחד מהם, אם הוא מחמיא לזולתו - תשובתו תהיה חיובית. תשובותיהם הסותרות של הבעל והאשה נובעות מן העובדה שהמשבח מתבסס על עובדות ומצבים, שהוא זוכר, שאמר בהם דברי שבח, אך היה זה, כנראה, בעוצמה שלא נקלטה על ידי בן - הזוג, מפני שנאמרו באופן כללי ולא על כל פעולה ופעולה בנפרד; או משום שהמחמאות נאמרו על דברים שבעיני בן - הזוג נראים פחותי ערך ושוליים, והרי הוא מצפה למחמאות על דברים אחרים לחלוטין.

ומכיוון שתפקידה העיקרי של המחמאה הוא שהיא תשמע ולא רק תיאמר, הרי שכאשר אחד מבני - הזוג טוען שאין מחמיאים לו, הלא אף אם המחמיא יוכיח בהוכחות ברורות, שהוא אמנם מחמיא, הוא יחשב כלא מחמיא. העובדה שלא תמיד מה שזה מחמיא נקלט אצל זה, נובעת משום שכל אדם אוהב מחמאה שונה; הדבר נובע מהדימוי העצמי שלו, מתפיסת עולמו - מה נחשב לדבר חשוב ומהו דבר פעוט ערך. גם לשאיפת חייו יש השפעה על קליטת המחמאה.

גם לסוג המחמאות, שהוריו החמיאו זה לזה יש השפעה על הבנים. לכן אם אנו מבקשים להדר במחמאות כאמצעי לקיום מצות ''ואהבת לרעך כמוך'', הרי אנו חייבים להשתדל להחמיא לבן - הזוג לפי צרכו, בהתאם לתפיסתו על עצמו, ובכמות הנדרשת לו. עקרונית ישנן מחמאות, התואמות לצורך גברי, ואחרות, התואמות לצורך נשי. כמו כן ברור, שאם ישבחו אדם גדול בתורה על יופיו או כושרו הגופני, הרי המחמאה לא תרגש אותו כלל, ואולי אף תעליבנו. אמנם נותן המחמאה נהנה מאד מיופיו של בן - זוגו, או בעיניו היופי הינו בר חשיבות; אך כאמור, המחמאה צריכה להיות תואמת לצורכו של מקבלה.

לכן יתכן שאדם בעל תפקיד צבורי ישמח מאוד לשמוע מרעיתו שהוא מרשים באישיותו את בני קהילתו. כמו כן היא יכולה לומר לו, שהוא אדם רציני, שקול, מעמיק חשיבה וכו'. בדומה לכך, יתכן שאשה תעלב, אם בעלה יתמקד במחמאות התואמות הבטים גבריים. גברים רבים טועים כאשר הם משבחים את הרעיה אך בדברים חיצוניים, בלא לציין את התכונות הטובת המצויות מעבר להבט החיצוני. בהתאמת המחמאות לצורכי הזולת מתגלות לעיתים הערות מעניינות מאד.

אלישבע טענה, שדן, בעלה, מחמיא לה בצורה ילדותית. מה למשל, שאלתי. ''על כל דבר, שמוצא חן בעיניו הוא מגיב: יופי יופי'', השיבה. כששאלתי את דן לתגובתו על הערתה של אלישבע, הוא השיב: ''כך החמיאו הורי זה לזה וכך התרגלתי''. בהזדמנות אחרת ספרה לי בתיה, שבעלה הגיע הביתה ואמר שהוריו דברו בשבחיה. לשאלתה, מה הם אמרו, השיב, שהם ציינו שהיא זריזה מאד, משכימת קום בבוקר, שומרת על בית נקי וחסכונית. ''אתה רואה'', היא הגיבה. ''הם מציינים בסך הכל שאני 'סוס עבודה' יעיל, אבל הם לא ציינו שום דבר חיובי על אישיותי''.

סוגי המחמאות והתאמתן, עשויים להשתנות לפי המאמצים שעושה בן הזוג. אפשר להבחין בכך, כאשר אחד מבני - הזוג בולט מאד בעדיפותו על בן - זוגו - בשליטה עצמית, במיומנות, בפעילות, בחכמה ובתבונת חיים. כתוצאה מכך בן - זוגו, שלא ניחן באותן תכונות משופרות, זקוק למחמאות אשר תדגשנה שמבחינים בו שהוא עושה מאמץ להיטיב את אישיותו ולשפרה, ובכלל שהוא בסדר גמור.

לעיתים יש להחמיא בהתאם לנושא שבו בן - הזוג משקיע את זמנו ומרצו. למשל, אדם המשקיע את מרצו בביצוע תוכנית הנראית לו חשובה, או בנסיון ללמוד דבר מסויים - הרי אם יציינו בפניו, שמתפעלים מהתמדתו ומהרצון החזק שהוא מגלה בביצוע התוכנית או בלימודיו, תתקבל המחמאה בשמחה ותעניק תחושה טובה.

ראוי לציין, שלעיתים, יותר ממה שאדם מעונין בשבחים על הדברים החזקים שלו, זקוק הוא לתמיכה רגשית בחסרונותיו. כלומר, כאשר קיימת הבחנה, שבן - הזוג כועס על עצמו על איזו חולשה שיש לו, אפשר לעזור לו בשבחים על התקדמותו ביציאה מחסרונותיו. כמו כן יש ללכת לקראתו יותר ולציין במפורש, שהחסרונות, שהוא מאשים את עצמו בהם, אינם מפריעים כלל.

כאמור, כדי שמחמאה תיקלט, יש חשיבות לאיכות המחמאה, אך לא פחות מכך חשובה כמות המחמאות שתאמרנה, משום שבני - זוג רבים בטוחים שהם מחמיאים, וכנראה הם דוברי אמת, אך מכיון שהמחמאות שהם נותנים, הינן מעטות מאד לעומת צרכי בן הזוג, לכן הוא כמעט אינו חש בהן. להבדל הכמותי בנתינת המחמאות התייחס ר' חיים מוולוז'ין בפרושו לפרקי אבות, פרק ב', משנה י': ''... יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ...''. מסביר ר' חיים: כשאדם נותן כבוד לחברו, הוא אומר לעצמו בהתפעלות: ''נתתי לו כבוד פי כמה וכמה ממה שמגיע לו'', ולעומת זאת, כשנותנים לו כבוד, הוא אומר לעצמו: ''קבלתי עשירית מהכבוד המגיע לי''. לכן מציעה המשנה לאדם, שיתיחס לכבוד שחברנו נתן לו, בממדים של ראית חברו, ולא על פי ראיתו שלו. על החסד, הצריך להנתן בהתאם לצרכיו של הזולת, הורתה תורתנו הקדושה בפסוק: ''כי פתח תפתח את ידך לו ... די מחסורו אשר יחסר לו'' (דברים טו, ח).

דרשו חז''ל, שמחד אינך חייב לתת לעני יותר מהדרוש לו: ''אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו''. אך מאידך כתבה התורה ''אשר יחסר לו''. הבינו חז''ל, שהתורה מדגישה חסרון יחודי: ''לו'', לאותו אדם, ודרשו: ''אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו'' (כתובות סז:). למשל, אדם שהיה עשיר וירד מנכסיו, ובתקופת עשירותו היה לו סוס, שרכב עליו כדי להגיע למחוז חפצו, ועבד, שהיה רץ לפניו, כדי לפלס את דרכו - מחייבת אותנו מצוות הצדקה לספק לוצרכים אלה, אם אפשר. משום שהצורך שלו לאותם הדברים לא ירד לטמיון עם נכסיו - לכן הוא חש, שהוא זקוק להם, ויש רקע אמיתי לצורך זה.

מוסיף המלבי''ם: ''אף שאינו חסר לרוב בני אדם אלא רק לו, לפי הרגלו חסר דבר זה, צריך לתת לו''. כלומר, כל התחמקות מנתינה לעני בטענה, ש''הבעיה היא שלו'', כיון שלא היה לו להתרגל לצרכים חריגים אלה - אינה מתקבלת (מהרש''א). הגמרא מוסיפה: ''אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין''. חובה זו נפסקה להלכה ברמב''ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז', הלכה ג'.

"הסוס והעבד'' אינם תורמים לקיומו החמרי של העני, אך בזה למדתנו התורה, שיש מצות צדקה, שאינה קשורה למחסור כספי ואף לא למצוקת מאכל או מלבוש, אלא למחסור תחושתי. ולעיתים קרובות חסר תחושתי יוצר תחושת מצוקה יותר מאשר חסרים אחרים. לכן חייב אדם למלא את מחסורו הקשה של העני על גווניו השונים - כסף, סוס, או עבד. לעיל כתבנו שבמסכת בבא בתרא (ט:) הגמרא מציינת שהמפייס את העני ומעודד אותו, מתברך יותר מן הנותן רק סיוע כספי.

מצוות חסד זו, אינה נוהגת רק בעני המקבל נדבות כסף, אלא בכל אדם - שכן, חבר, או בן - זוג; כולם זקוקים לעידוד ולמלה טובה. לכן ציותה התורה, שבמדת היכולת והאפשרות יש לספקם לנצרך להם, וחובה זו מוטלת גם על אדם שלעצמו אינו זקוק לאותם ''דברי תפנוקים''. בספר ''שער המצוות לרבינו האר''י ז''ל פרשת קדושים, מסופר: ''פעם אחת הייתי מהלך בדרך עם מורי האר''י הקדוש זכרונו לחיי עולם הבא, והנה בא תלמיד חכם מלמדני העיר צפת וקדם את הרב והלך לפניו במתכוין, בחשבו שמעלתו נכבדת יותר מרבי ההולך מאחריו כדין תלמיד אחר רבו.

ויהי כראות מורי זלה''ה את מעשה זה החכם, אף הוא היה מתכווין ללכת תמיד אחריו, למרות שמחוז חפצו שונה, היה מכוון דרכו של החכם שהיה הולך ראשונה. אמרתי לו: כי חס ושלום, אתה נותן ''מכשול לפני עוור'', שהרי תלמיד חכם זה אילו ידע את מעלת כבודו היה שב לאחוריו, ועתה בשוגג נכשל באי נתינת כבוד.

פתח רבי ואמר: מכיון שתלמיד חכם זה מתכבד בזה שהוא הולך לפני הרי ממילא חייב אני לחלוק לו כבוד ולעשות לו רצונו בכך, כדרך שעשה הלל הזקן, שרץ לפני עני בן טובים ג' מילין כדי לכבדו. אם כן גם זה בכלל כבוד תלמיד חכם''. אין ספק שמחמאה אינה שונה מה''סוס והעבד'' במילוי מחסורו של הזולת וצרכיו.

משום שיותר מכל דבר אחר זקוקים בני - הזוג זה מזה לתחושה, שהשותף לחיים מעריך ומוקיר את אישיותו של בן - זוגו ואת המעשים שנעשים עבורו. לכן, מחמאה שנאמרה ברמה פחותה מהצורך שלו, ומשום כך לא נקלטה במערכת רגשותיו, דינה כאילו לא נאמרה כלל. אין פלא, אפוא, שגם כאשר נאמרות מחמאות, נשמעות טענות שהן לא נאמרו כלל.

הצורך לספק לזולת את הצרכים, שהוא זקוק להם, ועל פי צורכו, מהוה גם תשובה לשאלה, שרבים שואלים - האמנם יש להחמיא לבן - הזוג כל יום? על כך אני רגיל להשיב: מעולם לא אמרתי, שצריך להחמיא כל יום. אמרתי, שצריכים להחמיא לזולת בכמות שהוא זקוק לה. יתכן שיהיה זה רק פעם ביום ויתכן שיהיה זה פעמים רבות כל יום.

על פי עקרון זה - גם אם אחד מהם סבור, שהוא עצמו אינו זקוק לתמיכה רגשית דומה, או לתודה על מעשה שנעשה, כיון שאינו חש בהוקרה על מה שהוא עושה למען המשפחה, משום שאין זה אלא מילוי חובה, ועל חובה אין לשבח; או אף אם הוא סבור, שעקרונית בן - הזוג אינו צריך לצפות לשבחים על דברים, הנעשים למען בני הבית, משום שהבית והילדים הם גם שלו, ובפעילותו למען המשפחה אינו עושה אלא לעצמו - הרי אין בן - הזוג פטור מלהחמיא לו בכמות, בתדירות, בעוצמה ובנושאים, שבן - הזוג רוצה ומעונין בהם.