תורה מול מדע

במושג תורה - כוונתנו לתורה שבכתב ושבעל פה כאחד, ובמושג מדע - הכוונה למדע מדוייק ומוכח אך לא להשערות מדעיות, אם כי התורה והמדע הנם שני תחומים נפרדים בכל זאת אין להסיק מזה שהם נוגדים, התורה חובקת זרועות עולם מעבר לתחום השגתו של המדע חכמי התלמוד חדרו לתוך עמקם של סודות הטבע והבריאה אמנם הם לא עשו זאת בצורה שכל מדען בכל תקופה. שהיא עשה זאת, אלא הם השיגו את שרשי הענינים הללו ברוחם הכבירה שהגיעה . לדרגת רוח הקודש. חכמי התלמוד לא התענינו במדע לשם מדע, אלא א''כ הדבר היה קשור לדיני התורת והלכותיה זאת ועוד, את ידיעותיהם בטבע הם שאבו מן התורה והקבלה מדור לדור.

המהר''ל מפראג כותב ''לא שהיה נעלם מהם החכמה האנושית רק דברו בהם בתכלית הזרות, ודבר זה אם היה כך היה מורה זה על חסרון הידיעה והרחקה מן האמת. ודבר זה היפך מה שהזהירו החכמים, אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה, אמרהו, ואם לא אל תאמרהו. הרי שהם הזהירו שלא יאמר החכם דברים שהם בלתי ברורים מכל שכן שלא לאמור דברים שהם רחוקים..., כי לא באו החכמים לדבר מן הסיבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע, לא לחכמים, אבל הם ז''ל חכמי התלמוד - דברו מן הסיבה שתחייב את הטבע. המהפכה במדעי הטבע המדוייקים, התחוללה ע''י גלילאו (במאה ה17-) וההולכים בעקבותיו, ברם, אף אלה קבעו להם כיסוד ראשון שתפקיד המדע לבדוק באופן אינדוקטיבי את תופעות הטבע, ולהשיב על השאלה כיצד הן מופיעות ולא מדוע הן מופיעות כך, גם ניוטון (1727-1642) אשר ניסח את חוקי כוח המשיכה, כתוצאה מניסויו, הסתפק בביאור העובדות כיצד הגופים מתנהגים בתנועתם, בעוד שהוא נמנע מלענות אל השאלה: ''מפני מה הם מתנהגים כך?'' כי בעיה זו אין ביכולת המדע לפתור. לעומת זאת, חכמי התלמוד טפלו בעיקר ביסודה ושורשה של כל.

בעיה לא איך זה פועל, אלא מפני מה זה פועל כך. הדרגה הגבוהה ביותר של חקר זה, היא השגת סוד הבריאה וההויה, דבר המוגדר בתלמוד בשם ''מעשה בראשית. חכמי ישראל הגדולים התענינו בעיקר באמת האבסולוטית של כל דבר בו הם עסקו. הם השיגו זאת בכוח התורה, שהיא קדמה לטבע והיא היסוד שבו. חכמי הטבע מתענינים בתופעות הטבע ולא בטבע עצמו, שזה למעלה מהשגתם. בדבר זה טמון ההבדל והשוני המהותי בין שתי גישות הללו חכמי ישראל התענינו בעיקר בשטח שהוא מעבר לתחום השגתם של מדעני הטבע, אם כי ברור שהמשיג הויית הטבע מקיף בידיעותיו גם את תופעותיו. לכן אנו מוצאים בספרי התלמוד, רמזים ודברים ברורים על עניני מדע ורפואה שהמדענים עמדו על כך רק במאה השנים האחרונות או זמן קצר לפני כן צנורות של בלוטות-הרוק - תוארו באנטומיה המודרנית רק במאה ה16- בעוד חכמי התלמוד כבר מזכירים בדרך אגב ''אמת המים העוברת תחת הלשון'' על התפקיד שממלא הכבד כתחנה במירוץ הדם הורידי, נאמר בזוהר ושני לאומים ממעיך יפרדו ורב יעבוד צעיר, זהו הכבד שהוא רב וגדול והוא משמש לפני הלב דאמר ר' יהודה הכבד קולט הדם ומשמש בו לפני הלב.

הריאה מתוארת בדייקנות ובניגוד לכל הדעות שהיו נפוצות בעולם בשעתו, וכן בהקשר לחללים בלב ומקומו בחזה שהאנטומיה המודרנית הוכיחה את צדקת דברי חז''ל בניגוד לדעותיהם המוטעות של אריסטו, גלנוס ואבן סינא. בתלמוד מוזכרים, נתוחי מוח מסובכים וכן אפשרות של העברת מחלות ע''י זבובים .הכריז ר' יוחנן, הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. כן מסופר על בצועם של נתוחים באברים פנימיים תוך שימוש בסמי הרדמה ''אשקיהו סמא דשינתא ועייליהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה'' (השקוהו סם מרדים, הכנוסהו לבית של שיש מבודד נגד רוח ופתחו את בטנו) רק ב1842- גילה לונג את האתר כסם הרדמה. ד''ר ישעיהו ליבוביץ, בדברו על האנטומיה מסכם ''האנטומיה בתלמוד עשירה בפרטים והיא משמשת לביאור המבנה הנורמאלי והחולני של הגוף במקום תורת-המיצים של היוונים. הפרטים הם לפעמים מפליאים בדיוקם (ההדגשה שלי א.ק.) עד כדי הזכרת סחוסים קטנים בבנין הקנה, שנתגלו לא' המערבית רק במאה ה17- מצד שני הם לוקים בחסר - כנראה, מפני שאינם מובאים בשיטתיות, אלא באופן מקרי במדה שהיו נחוצים לפתרונן של בעיות הלכתיות. ה''זב'' האמור בתורה הוא כנראה לפי הסמנים הניתנים בו מה שקוראים כיום, מחלת ''זיבה'' gonorrnoa התורה מבדילה בחומרת הטומאה בין זב ובין בעל קרי האחרון טמא עד הערב של אותו יום, בעוד שהראשון נטהר רק כעבור שבוע ימים מיום שפסק זובו.

בתוספתא נאמר בפירוש ''מה בין זב לשכבת זרע, זב בא מבשר מת ושכבת זרע מבשר חי, זב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע כלובן ביצה לא מוזרת''. בכל העולם ובכל הזמנים היה מקובל כי זיבה - היא הרפיית צינורות הזרע, שאינם מוכשרים עוד להחזיק את הזרע בתוכם. רק במאה ה17- הוברר לרופאים שחומר הזיבה אינה שכבת זרע אלא מוגלה. חכמי התלמוד ידעו דברים אלו בקבלה היות וזה היה קשור בהלכה, הם רשמו את הדברים הללו גם לדורות, בעוד שאלפי שנים עברו עד שאנשי מדע הבינו מה שכל פוסק הלכה בענינים אלו, ידע מאז ומתמיד. על גישת חכמי התלמוד הגדולים לבעיות הטבע אפשר ללמוד מהסיפור הבא ''מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת, שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה, מאתיים חמשים ושתיים אברים, זה היה נראה להם כניגוד למה ששמעו מרבם כי רק רמ''ח = 248 - אברים יש באדם ולא יותר, באו איפוא, להגיד זאת לרבי ישמעאל אמר להם, שמה באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב, שני צירים ושני דלתות...''. ר' ישמעאל לא היה זקוק לבתור גופה בכדי לדעת את מספר האברים באדם אלא הסתמך על פסוקי התורה ולפיהם קבע שתלמידיו בוודאי בצעו את הנתוח בגופת אשה.

תלמידיו גם הם לא לשם ידיעה באנטומיה עשו זאת אלא בהקשר לברור הלכות בנוגע לדיני טומאה ואבר פגום בבכורה. טיסה באויר אינה מהוה כל פליאה בימינו. אבל לפני מאות בשנים נראה היה רעיון מעין זה, כחלום ולא כדבר אפשרי במציאות. במשניות שנכתבו לפני כאלפיים שנה, ונשנו מאות בשנים עוד לפני כן, נכתבו עשרות דינים הקשורים באפשרית של טיסה באויר. שיכול לחוץ ולילך לחוץ לארץ באויר, בשידה תיבת ומגדל''. והרמב''ם כותב בפשטות ''הנכנס לארץ עכו''ם בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר, טמא''. בזמנים קדומים, היו ה''חכמים'' בעיניהם, שופכים לעג ובוז על הלכות מעין אלה רק מי שלמד תלמוד בנוסח בית המדרש הישן, ידע שאם הדבר הזה מוזכר בתלמוד, זה ייתכן, למרות שעדיין לא יכלו להוציא את זה מן הכוח אל הפועל. ואם ישאל השואל, בכל זאת מהיכן ידעו את כל זאת, על זה עונה התלמוד בעצמו שמיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים אבל מן החכמים לא ניטלה''. והרמב''ן מוסיף ''שאע''פ שניטלה נבואת הנביאים, שהיא המראה והחזון אבל נבואת החכמים, שהיא בדרך החכמה לא ניטלה - אלא יודעים את האמת ברוח קדשם שבקרבם''.

רוח הקודש היא אמנם דרגה יותר נמוכה מנבואה, אבל היא יונקת מאותו מקור עליון כמו הנבואה. ההבדל הוא, כי ''רוח הקודש היא יגיעת העיון ברב עמל מרץ, עד שמתוסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי. לעומת זאת רוח נבואה משפיע ה' רק לאדם שהוא בחר בו כמתאים לתפקיד זה. לא כן רוח הקודש אשר היא תלויה בעיקר ברצונו של האדם, מידת פרישותו והתקדשותו. נכון הוא שלא על כל הנאמר בתלמוד בנושאים האלה, נמצאות הוכחות ע''י המדע המודרני. ישנם ענינים רבים בהם אנשי המדע חולקים על דעת חז''ל. ברם, עליו לדעת, כי זכות הבכורה היא תמיד לדעת חז''ל וזה מכמה סיבות כפי שהוזכר לעיל בשם המהר''ל הרי חז''ל לא אמרו אלא דברים ברורים ואמיתיים, ולפעמים עוברים דורות עד שעומדים על האמת הזו. בדברים הנראים לנו באופן מוחשי כאילו הם מנוגדים לדעות חז''ל עלינו לדעת כי לא תמיד אנו מבינים את כוונותיהם האמיתיים של דבריהם, שנאמרו בעיקר כסיבת הדבר ולא כתיאור של תופעות טבע. חלו גם שנויים ניכרים בטבע מני אז, ומסיבה זו גם אין להשתמש בתרופות המוזכרות בתלמוד ובספרי ראשונים.

זאת ועוד, המדע עם התקדמותו והשגיו הכבירים טרם הצליח לחדור ולפענח את סוד הבריאה של יצור ולו אפילו של נחות דרגה או של צמח כלשהוא, לכן עדיין מוקדם לקבוע, בדברים שהמדע המודרני המבוסס על נסיונות - חולק על דעות חז''ל, מי הוא הצודק, יש להניח שאחרי שיקויים בנו ומלאה הארץ דעה, והמדע יגיע לשיא השגתו, יתברר שאין יותר חלוקי דעות ביניהם. כדאי לנו ללמוד מהעבר כיצד ההשקפה היהודית ניצחה השקפות ודעות אחרות שבמשך דורות רבים, היו מקובלות בעולם כולו כודאיות ונכונות מאחר שבזמנו לא היו הכלים המתאימים שע''י ניתן היה להוכיח את אמיתותה של ההשקפה היהודית. מאז ומתמיד היתה הדעה המקובלת כי העולם נברא יש מאין ולא מחומר קדום לפי שיטת אפלטון (438--427 לפנה''ס) האומרת כי לא ייתכן אשר מכוח אלוקים שהוא הכוח הרוחני המוחלט ומקור כל הכוחות, יברא עולם גשמי, לפי דעה זו, היה יכול הכוח הרוחני הזה להעניק לחומר את צורתו בלבד. שיטה זו שלטה בעולם המדע והפילוסופיה ללא עוררין במשך כ2500- שנה. שיטה זו זכתה להערצה כל כך גדולה; עד שאחדים מבין הפילוסופים היהודים חשבו, שאין מנוס אלא לקבל את השיטה בחלקה, במדה ולא נמצאת בתורה סתירה מפורשת נגדה ברם, מה שהיה נראה במשך דורות כה רבים כודאות מוחלטת, נהפך באופן פתאומי לרעיון הבל, אחרי הגלויים האחרונים של אורסטד oersted ושל פאראדי farady מאה ה19-) בשטח האלקטריות והמגנטיות ובעיקר אחרי תגליתו של איינשטיין בקשר לאחדות של כוח וחומר.

לפי תורה זו, חומר וכוח נעוצים זה בזה ולמעשה שניהם הם היינו הך. החומר אינו אלא אנרגיה נרדמת, שבאה לידי קפאון, לידי התגבשות כמותית. כשהחומר מתפשט מכמותו ומזדקר במהירות האור, הוא נהפך לאנרגיה, זה הוא סוד הפצצה האטומית העשויה ליהפך לכוח עצום של אור, חום, קול, תנועה ועוד - תופעותיה השונות של האנרגיה. המהר''ל (מאה מ16-) מדגיש הרבה פעמים בספריו, שהעולם החמרי אינו מוצק כלל ומציאותו אינה מציאות. בימיו נראתה תאוריה זו כתלושה מן המציאות, רק כעבור מאה שנה אפשר היה להבינה כראוי. תוויה זו של אחדות הכוח והחומר, ערערה עד היסוד את הבסים של תורת אפלטון על חומר קדום בבריאת העולם, אולם במקום לקבל את ההשקפה היהודית על בריאת העולם כפי שמסופר בתורה, סיגלה האנושות לעצמה את התאוריה החדשה התפתחות - evolutionכשם שבדורות הקודמים שלטה בכיפה תורת אפלטון, שולטת כעת בעולם, התאוריה החדישה שהמציא דרוין על ההתפתחות. מי יודע כמה תגליות מדעיות תהיינה עוד דרושות לאנושות וכמה שנים עוד יעברו, עד שתופרכנה כל ההשערות עליהן בנויה התאוריה החדשה.

בספרי קבלה בכל הדורות ישנם רמזים על קיום מין חיים בזעיר אנפין בצומח וגם בדומם, זאת אומרת בכל חומר שהוא. דבר זה היה מאז ומתמיד מקור לצחוק וללעג מצד המשכילים, אבל בדורנו הגיעו החוקרים לאותה מסקנה, בהודע להם על הכוחות הכבירים הטמונים בחומר, הוברר שחומר זה הוא למעשה גיבוש וצמצום של כוח ואנרגיה ואשר ניתן גם להחזירו ולהחליפו לאנרגיה וכוח. המדענים בימינו חוקרים את בעיות הטבע - כפי שהוזכר בתחילת הפרק כיצד פועל כל גוף וחומר, כיצד לפרקו וכיצד לחברו וכיצד להרכיב וליצור חומרים חדשים. בחקירות אלו בוחנים אך ורק את תופעות הטבע ולא את הטבע עצמה כי אין ביכולת המדע לפענח סודות הטבע ולדעת משום מה נוצרו החומר והאנרגיה כפי שנוצרו ולא בצורה אחרת. או משום מה טבעם והתנהגותם היא כזו ולא אחרת לעומתם גדולי התורה שלמדו תורת הח''ן (חכמה נסתרת), טפלו בבעיות אלו בשרשן ובסוד בריאתן. ידיעות אלו נמסרו מפה לפה ליחידי סגולה בלבד בעוד שלנו הם גילו רק את הדברים הפשוטים ביותר, כגון, שבתוך חומר - בלשונם ''דומם'' - נמצאים חיים ורוח (כוח). כפי שאנו רואים, יסוד זה, הוא עתה שיא השגי המדע, בעוד שמעבר לזה, מודים המדענים בעצמם בחוסר אונים ואזלת יד נצטט מה שכתב פרופ' איינשטיין בנידון ''הדת שלי, מהותה רגש של ענווה והערצה כלפי הכוח הרוחני העליון האין סופי המגלה את עצמו בפרטים הדלים שאנו יכולים להשיג בשכלנו הרך והחלש. אמונה חווייתית עמוקה זאת של נוכחות כוח שכלי עליון המתגלה בעולם שכולו אומר דרשיני - היא הקובעת את המושג שלי על האלוקים''.