חכמה אלוקית: היגיינה, מדע ויהדות

גם היום מתוך עיון בכללים המובאים במקורותינו אנו עומדים נפעמים אל מול גדלות חז''ל גם בנושאים שמעבר לתחום התורני, מעט על החוכמה הנפלאה שבחוקי ההיגיינה שבתורה, בתלמוד, ובספרות חז''ל. בעידן המודרני, תודעת השמירה על ההיגיינה וניקיון הגוף רווחת ביותר בקרב העולם המערבי, הסטריליזציה והניקיון נוהגים בכל בית חולים מודרני, אולם בעת העתיקה כמעט ולא הייתה מודעות לנושא חשוב זה. אפילו בתחילת העת החדשה לא היה מושג ממשי לאנשי הרפואה מהי החשיבות הרבה שבניקיון הכלים הרפואיים.

כשהקימו את בתי החולים הראשונים היו אנשי הרפואה משוכנעים שהסכנה בעת הלידה תפחת, אך לפליאתם הרבה לא רק שלא פחתו מקרי המוות אלא הם התרחשו פי כמה וכמה יותר מאשר בבית, רק בשנת 1879 הוכיח לואי פסטר כי הזיהום הוא שעמד בבסיס הבעיה, לרוב היולדות שמתו קרה הדבר מספר ימים לאחר לידתן, יום לאחר הלידה היולדת הייתה מתחילה לרעוד, חומה היה עולה, הדופק היה נהיה מהיר, ולאחר מכן הייתה הכרתה מתערפלת עד איבוד התחושות ולאחר מכן היה בא המוות, וכל זאת עכב הזיהומים שיו חודרים ליולדת בעת הלידה.

אומנם כבר בשנת 1817 פרסם יוהן פטר פראנק (המכונה 'מייסד ההיגיינה הציבורית'). את ספרו ''שיטה כללית של משטרה רפואית'', בו הוא מביע, אגב, התפעלות רבה מחוקי ההיגיינה המובאים בתנ''ך ובתלמוד. אך עד תקופתו של פסטר לא יושמו הדברים הלכה למעשה.

הסטריליזציה שהנהיג פסטר בבתי החולים הורידה את התמותה לפחות מ- 1% מכלל הלידות בכדי לחדד את התמונה נציין שתקופה קצרה קודם לכן, היה מקפיד המיילד המפורסם ויליאם האנטר, להשתמש בזוג מלקחיים מלאי חלודה הוא טען ''שככל שהמיילד טוב יותר, כך עבה שכבת החלודה על המכשיר''(!). אם נתבונן בחוקי התורה ניווכח שהבורא עיגן את חוקי הניקיון והסטריליזציה היטב בתוך חוקי התורה.

גם בספרות התלמודית אנו מוצאים שהייתה להם מודעות רבה עד להפליא אודות הניקיון והסטריליזציה בחיי היום יום, ויותר מכך אודות התנאים הנדרשים בעת טיפול רפואי. בנוגע לזהירות ממגע של ברזל בפצע פתוח אנו מוצאים מספר דוגמאות: בעת עשיית ניתוח יש להשתמש בכלי העשוי מעצם אבל לא העשוי ממתכת שכן: ''פרזלא (ברזל) מזרף זריף''. (חולין עז.) וכן מובא (יבמות עו.) אודות טיפול רפואי מסויים המוצע בתלמוד שיש לחתוך את סביבות המקום עם שעורה אבל לא עם כלי מתכת שכן הוא מיזרף זריף.

ומבאר רש''י שהוא גורם לחבורה במקום, ופירוש נוסף שהוא גרם שתעלה נפיחות במקום. בדיני שבת ישנו הכלל הידוע שאין מחללים שבת אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש, או סכנה לאחד האיברים. למרות זאת אומר האמורא שמואל שפצע שנעשה מכוח מכת ברזל אפילו שהוא חיצוני, יש בו משום סכנת נפשות, ומחללים עליו את השבת.

(עבודה זרה כח)כיום כשאנו מודעים לסכנה שבחיידקי הטטנוס (צדפת) הנמצאים על גבי מתכת חלודה ולהשפעתם הקטלנית אפילו כשהם חודרים דרך פצע קטן, מובן מדוע יש לחלל על כך את השבת, ומדוע יש לשמור על זהירות ממגע המתכת בפצע פתוח. מפליא למצוא שלחכמי התלמוד היה המידע אודות הסכנה הזו בעוד שבתקופתם לא היה שום מושג על סכנות מן הסוג הזה.

זהירות מהידבקות במחלה

מתוך דבריהם של חכמינו הפזורים במרחבי התלמוד, ניכר עד כמה הם העריכו את השמירה על הניקיון האישי,. רבן גמליאל ובנו רבי שמעון שיבחו את בני המזרח על כך שכשהם נושקים זה לזה הם לא עושים זאת מפה לפה אלא הם מנשקים על גב היד. (ברכות ח: ובראשית רבה עד' ב'). במסכת דרך ארץ מובא הדין ש: ''לא ישתה אדם מן הכוח ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות''.

ובצוואת רבי אליעזר הגדול מובא הטעם: ''כי שמא יש לו חולי בגופו, ויצא מפיו לאותו שיור ויחלה גם חברו'' (ט''ז או''ח סי' קע' ס''ק ח'). כיום כשאנו מודעים לסכנה שבחיידקי הטטנוס (צדפת) הנמצאים על גבי מתכת חלודה ולהשפעתם הקטלנית אפילו כשהם חודרים דרך פצע קטן, מובן מדוע יש לחלל על כך את השבת, ומדוע יש לשמור על זהירות ממגע המתכת בפצע פתוח. מפליא למצוא שלחכמי התלמוד היה המידע אודות הסכנה הזו בעוד שבתקופתם לא היה שום מושג על סכנות מן הסוג הזה.

זהירות מהידבקות במחלה

מתוך דבריהם של חכמינו הפזורים במרחבי התלמוד, ניכר עד כמה הם העריכו את השמירה על הניקיון האישי. רבן גמליאל ובנו רבי שמעון שיבחו את בני המזרח על כך שכשהם נושקים זה לזה הם לא עושים זאת מפה לפה אלא הם מנשקים על גב היד. (ברכות ח: ובראשית רבה עד' ב'). במסכת דרך ארץ מובא הדין ש: ''לא ישתה אדם מן הכוס וייתן לחברו, מפני סכנת נפשות''. ובצוואת רבי אליעזר הגדול מובא הטעם: ''כי שמא יש לו חולי בגופו, ויצא מפיו לאותו שיור ויחלה גם חברו'' (ט''ז או''ח סי' קע' ס''ק ח'). עוד מובא שם ש''לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך קערה, וכן לא ישוך אדם מפרוסה ויתננה לחברו''.

מדוגמאות אלו אנו רואים שחז''ל היו מודעים למחלות שיכולות לעבור על ידי הרוק, עוד הרבה שנים לפני שמישהו העלה זאת על דעתו. דבר דומה מובא במסכת תמיד(כז) שם מורים כמה אמוראים לתלמידיהם, שלפני ששותים מן הכוס יש לשטוף אותה, ואף לאחר השתייה יש לשטוף את הכוס, שמא יקחנה אחר ויחשוב שהיא נקייה.

וכן אם הם טעמו מעט מים מן הכוס והם נותנים אותה למישהו אחר הרוצה לגמור אותה, יש צורך לשפוך מעט מן המים העליונים שבכוס ובכך ניתן להניח שנשפכו גם שאריות הרוק של השותה הראשון. וכן אמרו (ירושלמי תרומות פרק ח') שצריך להיזהר מלתת מטבעות כסף בפיו, שמא יש עליהם זוהמה של חולים, והרמב''ם (הלכות רוצח יב' ד') מפרש: ''שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין או זיעה'', וממילא הדבר יכול להדביק אחרים.

הזיהום החיידקי יכול לעבור גם דרך ידיים שאינן נקיות מספיק, וכך נכתב בספר הזוהר (דברים רעג') ש: ''סם המוות שרוי על ידיים מזוהמות''. דהיינו שעל הידיים ישנו דבר שיכול לגרום לזיהום ולמוות, ובמקום נוסף הוא מציין ששולחנו של האדם צריך להיות נקי, על האדם להיות בניקיון הגוף, ואל לו להתקרב לאכול את מזונו אם איננו נקי. (שמות קנד').

מתוך חששם מפני הידבקות במחלה אמרו חז''ל: ''דבר (מגיפה) בעיר – כנס רגליך'' (בבא קמא ס). הם אף הזהירו שלא לאכול ביצה שעברה ברחוב בו מתגורר אדם החולה במחלה קשה מאד ששמה ''רעתן'' (כתובות עז), ובמדרש מובא שאסור ללכת במזרחו של מצורע (דהיינו מול הרוח) במרחק של ארבע אמות, מכיוון שיש סכנה בהבל פיו (ויקרא רבה טז' ג'). כמו כן אסור לאדם מוכה שחין לרחוץ יחד עם אדם נוסף, אלא אם כן יודיע לו. (ספר חסידים סימן תרעג').

האמורא שמואל התגורר בעיר נהרדעא שבבל, וכשנודע לו שישנה מגיפה באזור אחר (בי חוזאי), הוא גזר תענית להסרת הסכנה, למרות שהמחלה לא הייתה באזורו, והנימוק הוא משום שישנן שירות העוברות בין העירות ולכן יש חשש גדול להידבקות (מסכת תענית דף כא).

היגיינה תברואתית

בתורה מודגשת החשיבות הרבה בכל הנוגע לניקיון האישי והציבורי, בתקופה בה אוכלוסיית העולם הייתה שקועה בעבודת אלילים שחלקן כללו אלמנטים מזוהמים (בעל פעור וכדומה), ולשאר האוכלוסייה לא היה כל דאגה אודות תנאי תברואה סבירים.

אנו מוצאים שהתורה מקפידה על הכללים התברואתיים אפילו בזמן יציאה למלחמה, בה בדרך כלל אין שום התייחסות לניקיון בסיסי. וכך נאמר בתורה: ''כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע... ויד תהיה לך מחוץ למחנה, ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתיך... והיה מחנך קדוש''. (דברים כ''ג י-טו').

התורה מצווה על:א) הכנת מקום מיוחד עבור שירותים. ב) על מקום זה להיות מחוץ למחנה. ג) יש להכין כלים סניטרים מתאימים. ד) יש לדאוג לכסות היטב את הלכלוך על מנת לשמור על הניקיון הסביבתי, וכל זה מעוגן בחוקים התורניים.

חז''ל הקפידו מאוד על רחיצת הגוף וניקיונו, עד שהם הורו שהפסוק המובא באיכה (פרק ג'): ''ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה'', מדבר על מי שנמנע ממנו ללכת לבית המרחץ או לשטוף לפחות את ידיו ורגליו במים חמים.

על הלל הזקן מסופר שהלך עם תלמידו לאחר שגמר את שיעורו וליווה אותם בדרך, לשאלתם לאן הוא הולך, ענה להם שהוא הולך לקיים מצווה, ומהי אותה מצווה המשיכו לחקור אותו התלמידים, ענה להם הלל שהוא הולך... לבית המרחץ, מכיון שהשמירה על ניקיו הגוף היא מצווה ראשונה במעלה. (ויקרא רבה לד' ג').

בגמרא במסכת נדרים (דף פא.) מובא שאי רחיצת הגוף מובילה להתפתחות של שחין וכיבים בגוף האדם, אי רחיצת הראש יכולה לפגוע במערכת הראיה, ומניעת כביסה מן הבגדים גורמת ללובשם, לצאת מדעתו.

חז''ל גם הוסיפו ואמרו שזיעת הגוף כולו מזיקה ומסוכנת ויש להיזהר ממגעה בעיניים. מלבד זיעת הפנים שהיא לא מזיקה. (ירושלמי תרומות פרק ח'). על ההקפדה הרבה בנושא הניקיון אנו יכולים ללמוד מתוך המובא במסכת סנהדרין (דף יח) שם נמנים עשרה דברים שבהעדרם מן העיר אין לתלמיד חכם לשבת ולהתגורר באותה העיר. אחד מן הדברים הוא העדר בית מרחץ באותה העיר.

במסכת שבת (דף נ) מובא ש: ''רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו (בוראו)'', ומבאר רש''י: ''שהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו''. וישנה חשיבות רבה לשמור על צלם האלוקים מצוחצח ונקי. גם לאוורור הדירה יש חשיבות מרובה, ולכן אמרו: ''אוי לו לבית שחלונותיו פתוחים לתוך החושך'' (שמות רבה יד' ב'). גם לתנאי דיור הולמים הם דאגו ולכן אמרו: ''פחות ממאכלך וממשתך, ותוסיף על דירתך''. (פסחים קיד). גם במסכת כתובות (דף קי) מובא ש ''ישיבת כרכים'' (ערים גדולות) היא קשה. את הטעם אנו מוצאים ברש''י: ''שהכל מתיישבין שם ודוחקין ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר''.

שמירה על בריאות הגוף

בזמננו רופאי שיניים מומחים יכולים להציל חיים, מחלות רבות מקננות בגוף האדם זמן רב לפני שהן מתפרצות החוצה, כיום יודעים רופאי השיניים שישנה אפשרות לגלות מה מצב הגוף לפי מצב הפה, ישנן מספר מחלות שהסימנים הראשוניים לקיומן מופיע בחלל הפה. ו

לכן ערנות מצד רופא השיניים המטפל יכולה להציל את חיי המטופל אם יבחין בכך מבעוד מועד. דלקות בחניכיים, דימומים לאחר נגיעה קלה, שיניים מתנדנדות, ועוד. יכולים להוביל את הרופא לכלל הבנה שיש עוד בעיה בגוף מלבד הטיפול בשיניים בלבד.

כמו כן ידוע כיום שהזנחת השיניים וניקיונן יכולים לגרום למחלות שיפגעו בחלל הבטן, בלב ובמערכות שונות של הגוף. מעניין למצוא תיאור של מחלה כזו בגמרא. במסכת עבודה זרה (כח) מוזכרת מחלה ששמה ''צפדינא'', מחלה זו מתפשטת מחלל הפה לתוך מערכת העיכול, וסימנה הוא כשנותן משהוא לפיו מתחיל דימום מן החניכיים. גם בימינו נקראת מחלה זו בשם צפדינה.

עקב הדאגה על שמירת בריאותו של האדם הורו חז''ל ש: ''לא ישתה אדם מים, לא מן הנהרות, ולא מן האגמים, לא בפיו, ולא בידו אחת, (אלא אם כן מסנן אותם קודם) ואם שתה דמו בראשו – מפני הסכנה שמא יבלע עלוקה'', (עבוד זרה יב).

ובתוספות שם מבואר שהם תולעים היכולות להשתכן במעיים ולהסב צער גדול מאוד לנושא אותן, על ידי שהן מוצצות את לשד דמו ומזיקות למערכת העיכול. באינציקלופדיה הלכתית רפואית (מאת הרב ד''ר אברהם שטיינברג) כותב על הצד המדעי של תופעה זו כפי הידוע כיום: ''העלוקות הן תולעים ממערכת ה ANNELIDA והן חיות לרוב במים. הן ניזונות ברובן ממציצת דם.

כמויות הדם הנאכלות על ידי העלוקות הן עצומות, כאשר עלוקה מגדילה את משקל גופה פי 97 לאחר ארוחת דם... ישנן עלוקות הגורמות נזק רציני לאדם, כגון עלוקת היאור, שיכולה להיצמד עמוק בתוך בית הבליעה ולגרום לחנק, או שיכולה להיצמד לעיניים ולגרום נזק'' (כרך ג' עמ' 579).

רבי יוחנן ביאר את הפסוק: ''על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'' (תהילים קלז' א') ''מה ראו בני ישראל לבכות על נהרות בבל? אמר רבי יוחנן הרגו בהן מי נהר פרת בישראל יותר ממה שהרג בהן נבוכנדנצאר הרשע'' (פסיקתא רבה כח'). ומבואר שם שבעוד שבארץ ישראל הם שתו מים נקיים וטובים, מימי נהר הפרת היו מזוהמים ועקב השינוי בהרגלי השתייה מתו מהם רבים.

חז''ל גם קבעו שכל שינוי בהרגלי התזונה של האדם גורם לו לבעיות רפואיות ואמרו: ''שינוי ווסת (שינוי מהרגלי האכילה) - תחילת חולי מעיים'' (כתובות דף קי) ולכן אנשים שאין להם כל השבוע אפשרות כלכלית לאכול מאכלים שמנים, ומאכלם מועט. יכולים להינזק אם יאכלו בשבת יותר מידי.

עוד על ההקפדה בנוגע להיגיינת המזון אנו מוצאים במסכת הוריות (יג') שם מובאים מספר דברים הגורמים לפגיעה בזיכרון, ביניהם האוכל מאוכל שטעם ממנו עכבר או חתול, וכן השותה מים של שיורי רחיצה. בנוגע למי שאוכל ממה שאכלו עכבר או חתול.

אפשר לציין שכיום ידוע על טפילים השוכנים בבעלי חיים אלו והם יכולים לעבור לאדם להשתכן בתוך מוחו ולגרום לו לנזקים (לעיון SCIENTIFIC AMERICAN יוני-יולי 2003 עמ' 62 אודות טפילים אלו). הרמב''ם בספרו הגדול ''היד החזקה'', מסכם את שיטת חז''ל בכל הנוגע לשמירת הבריאות, וכותב: ''אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן...

וכן אסרו לאכול בידיים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם''... (הלכות מאכלות אסורות יז' כט' – לא). בספרות המדעית ידוע שהחזיר הוא אחד ממעבירי המחלות המדבקות לאדם, וזאת בגלל הדמיון הרב שיש בין מערכת העיכול שלו לזו של בני האדם (שטיינברג, הנ''ל עמ' 563).

מדהים למצוא הבחנה זו גם בתלמוד (מסכת תענית דף כא) שם מובא שכשהחלו חזירים למות באזור של האמורא רב יהודה, הוא הכריז על קיום תענית להסרת סכנת ההידבקות, והסיבה היא מפני שהם מעבירים מחלות לבני האדם משום שמעיהם דומים למעי בני האדם. אלו הן רק מעט דוגמאות ממשטר ההיגיינה, התברואה, והניקיון, המובאים בספרות התורנית. מכל אלו עולה התמונה אודות הדאגה הרבה של התורה לבריאות גופו של האדם, לא פחות מאשר הדאגה לבריאות נפשו.