סיפור קצר: עוף לשבת

רינה מזרחי היא אישה ממוצא ספרדי, ילידת בית-שמש, בה היא מתגוררת עד היום. רינה גאה במורשת ספרד, ובייחוסה – אבי דודה היה לא אחר מאשר ה''בן איש חי'' המהולל מבגדד. היא גאה בחמשת ילדיה, כולם תלמידים מצטיינים בישיבות וב''בית יעקב''. היא אף גאה בירושה שהשאיר אחריו בעלה המנוח, לאחר פטירתו, לפני כשש שנים – חינוך ליושר ולהגינות. ועיקר גאוותה על כך שהיא מצליחה לפרנס את משפחתה, כעובדת ניקיון. אולם בדבר אחד אין היא גאה, כלל וכלל.

לעיתים רחוקות, היא נאלצת להתקיים מצדקה. בחודשים הראשונים לאחר פטירת בעלה, הציעו לה שכנים וידידים את עזרתם, במענקים כספיים, מזון וביגוד, כדי להשלים את קיצבת האלמנות שקיבלה מן הביטוח הלאומי. אלם, לאחר זמן, הלכו המענקים ופחתו בהדרגה. כולם שכחו את האלמנה השקטה, שמעולם לא התלוננה. עבודות הנקיון אפשרו לה להסתדר במשך ימות השבוע, אולם, בימי חמישי, נאלצה רינה, שוב ושוב, להתמודד עם ההחלטה: להגיש לילדיה בשבת סעודות של יום חול, או לצאת לבקש סיוע מאנשים רחמנים.

תמיד קיוותה שלא יתעורר הצורך בנקישה על דלתות. אך, לרוע מזלה, כמעט תמיד נאלצה לצאת מביתה בערבי יום חמישי, בבקשת עזרה. בהיותה אשה גאה, לא העלתה רינה על דעתה לבקש צדקה ברחוב, ומעולם לא דפקה על דלתות הבתים בשכונתה. במקום זאת, בכל שבוע היתה נוסעת לשכונה אחרת בעיר, נכנסת לבניין כלשהו, ועוברת מדלת לדלת. רינה ידעה בדיוק מהו הסכום הדרוש לה לרכישת מצרכים בסיסיים לשבת. ברגע שאספה די צורכה לאותו שבוע, היתה שבה מיד לביתה. אולי בשבוע הבא, כך חשבה בליבה, לא איאלץ לעבור זאת וב. רוב האנשים אליהם פנתה רינה, גילו רוחב לב ונדיבות. מראה האשה הצנועה, בעלת העיניים היגעות, המבקשת עזרה לשבת, נגע ללבם. מעולם לא נדרשו לה יותר משעתיים כדי לאסוף את הסכום הדרוש לה. בימי שישי היתה משכימה קום, יוצאת לקניות לכבוד שבת, ואחר כך נחפזת לעבודתה.

כך היה הכל מוכן בשובה לביתה, והיא יכלה להתחיל מיד בבישול. באותו יום שישי סגרירי בחודש טבת, נאלצה רינה שוב לצאת לאסוף צדקה, כרגיל. אך הפעם, היה לה קשה יותר מתמיד לעזוב את ביתה לשעתיים. בנה הקטן, שמעון בן השבע, היה מרותק למיטתו, חולה בשפעת חזקה, והוא הפציר באימו שלא תעזוב אותו. אמנם אחותו הגדולה בת הארבע-עשרה, היתה בבית, אך שמעון רצה את אמו. האם נוכל להאשימו? הוא קדח מחום, סבל מצמרמורות, ודמותה המרגיעה של אמו לצידו היתה דרושה לו מתמיד.

למרות הקושי הרב, ידעה רינה שאם לא תעזוב את הבית, לא יוכלו ליהנות ממאכלי שבת השבוע. וכיצד תעולל היא זאת לשאר בני המשפחה? אולי הערב אספיק לשוב מוקדם יותר, חשבה בלבה, בעודה רוכסת את מעילה ופונה אל הדלת. בדרכה לשכונה בה תיכננה לבקש השבוע עזרה, ניסתה רינה לחשוב, כיצד תוכל לשוב לביתה במהירות המירבית. עוד טרם הקישה על דלת הבית הראשון, צץ במוחה רעיון. במקום לבקש כסף, כפי שנהגה תמיד, היא תבקש מצרכי מזון. באופן זה, כך סברה, לא תיאלץ לכתת את רגליה בבתים רבים כל כך, עד שתשיג את מבוקשה. נראה היה שתוכניתה עולה יפה, כפי שקיוותה. היא כבר הצליחה לקבל חלות, דגים, ומבחר פירות וירקות. עתה הגיע החלק הקשה מכל, כך חשבה. חסר לי עוף. אינני יכולה לשוב הביתה בלי עוף, בפרט השבוע, שהרי המרק כה חשוב לבריאותו של שמעון. רינה נקשה על דלת ביתו של מ.ש., אברך כולל ואב לשמונה ילדים.

רעייתו, של מ.ש. יצאה מוקדם יותר לקניות, ולכן הפסיק לרגע את לימודו ופתח את הדלת. ''בבקשה'', פתחה רינה ואמרה ''האם תוכל לעזור לי לשבת? אני אלמנה, עם חמישה ילדים בבית. אולי יש לכם, במקרה, עוף מיותר לשבת? אם תוכל אודה לך מאוד''. מ.ש. שקל את בקשתה של רינה בכובד ראש. אמנם, בתא ההקפאה של המקרר נמצאו שני עופות. ברם, אם יתן אחד מהם לרינה, לא יישאר מספיק למשפחתו שלו. ואז, ייאלץ לקנות עוף נוסף לשבת. אולם, למען האמת, הוא לא יכול להרשות לעצמו קניה כזו. תקציבו הדל פשוט לא מאפשר לו זאת. מ.ש. הקדיש לשאלה מחשבה רבה, בדומה לשופט בבית המשפט העליון, לא היה ספק בליבו, שבקשתה של רינה כנה והגונה. הוא האמין בהחלט לסיפור של אלמנה אומללה זו. אולם, כיצד יוכל לקפח את בני משפחתו? בצער רב, החליט שבני משפחתו קודמים.

''אני יכול לתת לך תרומה קטנה'', השיב לה בנימה מתנצלת, בעודו מושיט את ידו לעבר ארנקו. ''אבל, אני מצטער, לא אוכל לתת לך עוף''. דמותו של שמעון הממתין לה בבית, העניקה לרינה את הכוח להפציר שוב. ''בבקשה, אדוני, יש לי ילד חולה בבית, עם חום גבוה. הוא צריך מרק עוף, באמת. אם תוכל, ברוב טובך, לתת לי עוף, תתרום בכך לרפואתו השלימה, בנוסף לכך שתזכה את משפחתנו בשבת ראויה לשמה''. הקמטים במצחו של מ.ש. העמיקו. הוא חשב על בתו בת בתשע והנעליים שעליו לקנות עבורה, ואין באפשרותו לעמוד בהוצאה. הוא חשב על השמשה הסדוקה בחדר השינה, אותה יש להחליף. והוא חשב על המשקפיים, שיהא עליו לקנות בקרוב עבור בנו בן החמש. לעת עתה, לא היה לו תקציב לכל אותם פריטים נחוצים. אם יתעורר הצורך בקניית עוף נוסף למחרת, יגדל עוד יותר המרחק מן היום בו יוכל להרשות לעצמו לדאוג להם. ''גבירתי, אני מצטער מאוד. אבל פשוט אינני יכול לתת לך עוף היום. אולי, בעזרת ה', אוכל לתת לך עוף בפעם אחרת. אבל היום, אני פשוט אינני יכול''. רינה חשה שהאדם העומד מולה מזדהה עם מצבה, ומתוך כך התעודדה להמשיך ולנסות. מי יודע אם אמצא מישהו כה מבין כמוהו, חשבה בלבה.

היא החליטה לנסות שוב... בפעם האחרונה. ''סליחה, אדוני, סלח לי על כך שאני מתעקשת. אבל אני כבר מסתובבת ואוספת מוצרים במשך יותר משעה. אני עומדת על הרגליים, מנקה רצפות, מאז שבע בבוקר. אני רוצה לחזור הביתה, לבני החולה, אנא, אנא ממך, עזור לאלמנה... בבקשה, תן לי עוף לשבת''. מ.ש. מולל בעצבנות את ציציותיו. אגלי זיעה צצו על מצחו. הוא העיף מבט חטוף לפרוזדור, מוודא שאף אחד מהשכנים אינו מבחין במצב הקשה אליו נקלע. הוא נשם עמוקות, והמחשבות החלו מתרוצצות במוחו. מ.ש. ראה בעיני רוחו את המקרר המיושן שלו, עם ידית הפתיחה שלפעמים נתקעה. הוא ראה את עצמו פותח את הדלת, פותח את דלת תא ההקפאה הקטן, שהיה תמיד מכוסה בשכבת קרח עבה. הוא דמיין בבירור את שני העופות הקפואים, אותם קנתה רעייתו בתחילת השבוע. מחשבותיו של מ.ש. הועתקו במהירות אל ההבעה הכאובה של אשתו, כפי שתיאר לעצמו שתופיע על פניה, לאחר שתשתמע אודות גילויי נדיבותו בהיעדרה. התמונה הבאה שהופיעה במוחו היה מראה הספר הפתוח שהשאיר מאחוריו, כדי לענות לדפיקה בדלת. הוא נזכר כיצד היה שקוע בלימוד, עד שהופר ריכוזו בצורה כה בלתי צפויה. רינה המתינה באורך רוח, עיניה מביעות תקווה, בעוד מ.ש. נאבק עם עצמו.

נוכחותה בפתח הבית החזירה אותו לסוגיה המסובכת שנקלע אליה. אם יסכים לבקשתה של רינה, כך אמר לעצמו, לא תהא זו הפעם הראשונה בה תיאלץ אשתו להפעיל את כשרונה כדי לנצל עוף אחד להאכיל את כל המשפחה. אם נתמזל מזלו, וה' בירך אותו בשני עופות בשבוע זה, כך חשב, האם הוא רשאי למנוע עוף אחד מאשה נזקקת? ולבסוף, האם אמנם אשתו הנדיבה והרחמנית כה תסתייג ממעשהו, כפי ששיער בתחילה? מ.ש. שקל מחדש את החלטתו. ''בסדר. בבקשה היכנסי ושבי. מיד אחזור''. רינה פלטה אנחת רווחה, אולם תחושת ההקלה היתה מעורבת בבושה. עד כמה מוכנה אם להקריב למען ילדיה, חשבה? היא נכנסה לדירתה הצנועה של משפחת שטרנברג, והתיישבה על כסא. כמה דומה הדירה לביתה שלה! היא שמעה את מ.ש. נכנס למטבח ופותח את דלת המקרר. ואז, זינקה ממקומה לשמע קריאת זעקה, ולאחריה צווחה רמה, מקפיאת דם. היא לא יכלה להעלות על דעתה איזו תאונה קרתה.

בתנועה אינסטינקטיבית, מיהרה אל המטבח. פיה של רינה נפער בתדהמה, בראותה את מ.ש. מנסה להרגע את בנו בן השנתיים המייבב חלושות, שהכחיל בדקות הספורות בהן היה כלוא בתוך המקרר. איכשהוא, הצליח חזקי הקטן לטפס פנימה, בלי שאיש יבחין בכך, ברגע שהוא נכנס, נסגרה עליו הדלת, מבלי שיוכל לפותחה מבפנים, שכן המקרר היה מצוייד בידית מיושנת. והבידוד העבה סביב הדלת מנע מזעקותיו החלושות לעזרה, לבקוע החוצה ולהישמע. אביו חשב שהוא ישן במיטתו שנת ישרים. אילו לא הגיעה רינה לבית משפחת שטרנברג באותו ערב, ואילו לא ביקשה עוף לשבת, ואילו לא התעקשה, ואילו מ.ש. לא היה מגלה רחמים ומסכים לבסוף לתת לה עוף, ואילו לא היה ניגש לפתוח את דלת המקרר בדיוק ברגע בו ניגש, אזי... מ.ש. החליט לעשות מעשה של חסד, וכתוצאה מכך, הציל את חיי בנו.