סיפור קצר: רשימותיו של עיתונאי

כמו כל הסיפורים המוצלחים, גם הסיפור הזה התחיל ברגע ייחודי אחד, שאותו הוא זוכר עד היום. כעיתונאי זה עניין של רגע אחד, ובעצם שבריר של שניה, שבו אתה קולט שיש לך ביד סיפור מדהים. קלטת? תפסת.

 לא קלטת? פספסת. בעבודה הזאת יש אנשים שבנו לעצמם קריירה של חיים מכמה שברירי רגעים שבהם ידעו לשים את האצבע במקום הנכון, זוהי כל התורה כולה. לימים ישים לב שהוא לא זוכר, אפילו, כיצד הגיע לאזור הזה. הוא בכלל היה בדרך למקום אחר, אבל לפעמים החוש השישי מוביל אותך לאנשהו, ועוד לפני שהספקת לשים לב אתה כבר עמוק עמוק בתוך הסיפור.

''אתר ממשלתי'', ''אין כניסה'', אמרו השלטים, והוא מצא את עצמו מתקדם פנימה, חוצה את הגדרות הקרועות, עובר בין מסדרונות ודלתות ישנות, חולף על פני העזובה ועל פני עשרות ארגזים ומשטחים מלאי ציוד יקר ורגיש, וקולט לפתע שהסיפור שלו נמצא דווקא כאן. גדרות פרוצות, שטח מדברי מצד אחד וחורשה מצד שני, ובתווך עשרות ארגזים מונחים להם ואין דורש. ציוד יקר שנשאר שנים ארוכות, מחליד ומתקלקל או סתם יוצא מכלל שימוש. מיליונים של כספי ציבור שיורדים לטמיון.

לא חידוש במיוחד למי שמכיר ויודע, אבל כן חידוש לרבבות הקוראים שייהנו לשמוע סוף סוף לאן הכסף שלהם הולך, ולהצביע על האשמים במצבם הכלכלי: אנשים חסרי אחריות שצריכים לתת את הדין. הציבור אוהב את זה ושותף לזה מדי שבוע בשבוע.

הקוראים ייהנו מאוד. הוא התעשת ושלף מן התיק את המצלמה, אוחז אותה באהבה בלתי מסותרת. היא מלווה את דרכיו כבר יותר מעשר שנים, שותפה עמו לרגעים המרגשים ביותר, רגעי צחוק ורגעי דמע, ולחילופין רגעי התרגשות גדולה שבהם יצר את הסקופ הבא שיופיע על שער המוסף השבועי של העיתון הנפוץ.

לפעמים היה בטוח שהיא מבינה לרחשי ליבו ומתאמצת ליצור עבורו העתק מדויק של המראה שביקש להטביע על הצלולויד. היא כבר החזירה לו הרבה מעבר לאלפי הדולרים ששילם בעבורה. לפעמים הייתה מצליחה להפתיע אפילו אותו עצמו. הוא כיוון את הצמצם, מסובב בלהט את העדשות העבות ליצירת המיקוד המדויק. הנה זה.

קליק קליק ועוד קליק. ועוד אחד. מימין. משמאל. מלמעלה. מן הצד. המצלמה בלעה את המראות בשקיקה. הוא ציין לעצמו בהנאה שאיש לא שם לב לכך, בכלל. העזובה אכן מדהימה. אולי גם את זה יציין בכתבה. בעוד שעות ספורות יקרמו המראות עור וגידים על הנייר העבה של התמונות.

כמו עיתונאים אחרים, גם הוא ראה לפעמים את המציאות האמיתית דווקא בתמונת הנייר, בתמונה הקפואה המנציחה את המראות לנצח, מהווה עדות ניצחת, להבדיל מן המציאות האמיתית שמתעתעת בך, ולעתים נמוגה לפני שהספקת להעלות אותה על הנייר, או גרוע מזאת: לאחר מכן, כשאין בידך כל אפשרות להוכיח את מה שהיית לו עד. על תמונה אפשר לסמוך.והמראות שהוא ראה מצידה השני של העדשה, ידברו יותר מאלף מילים. זה יהיה חזק. חומר טוב, אין מה לדבר.

הנה הם באים. הוא גיחך לעצמו בעודו מכניס את המצלמה לתיק. איחרתם ידידי. אבל הם לא חלמו, אפילו, על המלכודת שנפרשת גם מתחת לרגליהם ברגע זה גופו. הם היו גלויי לב, והוסיפו לו חומר יקר ערך. בלילות, הם סיפרו נכנסים לכאן כל מיני טיפוסים וגונבים ציוד. עשרות ארגזים כבר נפרצו ונשדדו, וחלק נהרסו בזדון. בחופש האחרון נגנב משם, מהבניין הקטן ההוא, לא תאמין, משטח שלם של ציוד אלקטרוני. פרצו בלילה, מהחלון ההוא. עד עכשיו החלון שם שבור. הוא בלע את רוקו, והתאפק מלהעלות את השאלה המכריעה, שאלת מיליון דולר: ''אתם מטורפים? אתם אנשי האחזקה מדברים בגילוי לב שכזה?'' זה עלול לקלקל.

מישהו מהם או מחבריהם עלול לחשוד ואפילו לנסות ולהחרים לו את המצלמה היקרה. הוא לא היה נפרד ממנה בקלות, אבל כבר היו דברים מעולם ואסור לקחת סיכונים. שאלות כאלה עדיף להפנות ממרחק בטוח, מאחרי השפופרת שבמשרד. והוא המשיך ושוחח עם אנשי האחזקה, כשהם מעלים בפניו סיפורים מדהימים, והוא מאחסן את הכל למשמרת. בסיום אף צילם אותם 'למזכרת'. הם יופתעו עד מאוד לגלות את עצמם על דפי העיתון. אוהו, כמה יופתעו. והבוס שלהם יופתע עוד יותר. הוא ידע שהסיפור כבר גמור.

כותרות ו'טיזרים' כבר רצו במוחו: ''המשרד להזנחה פושעת'', ''אורוות הבזבוז'', ''הגנבים פושטים עם ערב''. הוא עוד יחדד את הביטויים. טעם של הנאה עמד בפיו. הנה סיפור שמעמיד את המושחתים על מקומם הנכון. כעת צריך רק להתקשר לשמוליק, עורך המשנה, שידאג להשאיר מקום טוב. שני עמודים מינימום, ואולי אפילו עמוד שער. הוא ישכנע את העורך. אבל משהו בתוכו ניקר כאשר פתח את פומית הטלפון הסלולארי, מחייג את המספר המקוצר. הוא סגר את הפומית בחופזה. מה מפריע לו? הוא ניסה למקם את המחשבות. לעשות בהן סדר.

אתה חושב שבאמת הפושע ייתן את הדין? האם זאת הדרך להעמיד אותו על מקומו? אין לך דרך אחרת? ואולי בכלל – כמו שאתה זוכר מהעבר – לא האחראי האמיתית ייתן את הדין אלא הש.ג. השומרים הנחמדים שעימם הצטלמת זה עתה, כמרגל שחודר לסודותיהם? נדמה היה לו שהוא שומע את הקול מבפנים, קול פנימי, אולי ממעמקי הסופר-אגו (האני העליון) שלו, ואולי ממקור חיצוני, אם יכול להיות דבר כזה. אבל גם הם אשמים. כל מי ששותף למחדל הזה, לבזבוז, לפשע, כל מי שהיה צריך להתריע ולא התריע. עשה לי טובה. אל תעבוד עלי.

אל תהיה לי דמגוג. אתה הרי יודע את האמת. גם אתה עצמך שתקת לא פעם ולא פעמיים מול עוולות. אל תבוא ותדרוש מפועלים כאלה, קשיי יום, לגלות אומץ שיכול להעיף אותם לצמיתות ממה שהם רואים כמקור פרנסתם. מה אכפת לי.

סיפור כזה לא היה לי כבר המון זמן. מאז שצילמתי את ה- וואו, איזה סיפור זה היה. החברה שעירבה את החומר הפסול לאכילה, הפסידה מיליונים. מיליארדים. ראשים נערפו. ואני, אני נישאתי על כפיים. נכון. היו ימים שלא 'שמתי' על אף אחד. אבל כעת כן איכפת לי. אני רוצה לבדוק, למה זה יפריע לי. אף אחד לא יעמיד אותי לדין.

יעריצו אותי. אבל העיניים של השומר הקשיש. ראית איך הוא נתן בך אמון. איזו תמימות. יש דרך אחרת. בטוח שיש. אני יכול לשלוח מכתב, אפילו אנונימי, לאחראי על המקום הזה. אם המכתב יהיה מספיק חריף, הוא יזיז דברים לא פחות מכתבה. אני גם יכול לאיים בפרסום החומר, ואז הנזקים לציבור יתוקנו. והוא לא ייתן את הדין. מי שמך? האם אתה צריך להיות השופט? אפשר לוותר.

תמיד יש פעם ראשונה. הוא לפת את המצלמה בעדינות ובתסכול גם יחד. המחשבות התערבלו במוחו כמו במעבד פנטיום מהיר, מתרוצצות ושבות על עצמן שוב ושוב באלפי וריאציות. בזה אני טוב. בחשיפות. בסקופים מדהימים כאלה. כתבה מקדימה, וכתבה גדולה, וכתבות ליווי. אני אוכל לחזור לכאן עוד כמה פעמים כדי לעקוב אחרי השינויים. כל הקוראים יעקבו איתי יחד. אני מפחד לוותר כי אני מפחד להפסיד את עצמי.

בדברים האלה בניתי את עצמי. להיות במרכז העשייה, מול להיות כנה עם עצמך. לבדך. נדמה היה לו, שזו ההחלטה הקשה בחייו. דווקא בגלל שהיא מעצבנת, שהשיקולים לכאן או לכאן לא ברורים דיים. כמה קשה להחליט. יש מי שיכול לעזור לי? הוא נשא עיניים למרום. אם יש שם מישהו, הוא צריך להתערב. פחות משעה לאחר מכן, הגיע הרמז הראשון. טלפון משוקי, רכז הכתבים. ''יצאת לחופשה? למה לא שומעים ממך?'' ''מה קרה לך? היום רק יום שני?'' ''אה נכון, לא יודע למה חשבתי תשמע, האמת שהשבוע כבר הסתדרנו, אתה לא חייב להתאמץ יותר מדי, אל תכעס אלא אם כן אתה תתעקש ''אני לא אתעקש''.

שמע את עצמו ממלמל. ''אז להשתמע בשבוע הבא. כרגיל''. כנראה שהחלטתי. כנראה. הטלפון השני הגיע אחרי שעה ורבע. ''אני מדבר עם..?'' הקול היה נבוך במקצת. ''בהחלט''. הוא שיווה לקולו פן רשמי, ''במה אוכל לעזור לך, אדוני?'' ''אה תראה אני עובד כאן, במחסן, ואתה שכחת כאן תעודה שלך'' ''תעודה?'' ''תעודה של עיתונאי, יש גם התמונה שלך חבר שלי מצא את המספר שלך''. ''תודה. אני מגיע מיד''. סמוק פנים קיבל את התעודה מידו של אחד מאלה שהתכוון לכתוב עליהם כשותפים לדבר הפשע. הוא בחן את פניו שהתנוססו עליה. זהו, יש גבול.

בדרך אל הרכב, שוב נשא עיניים למרום. כנראה שבכל זאת יש שם מישהו שמתערב לפעמים. צריך לבדוק את זה ברצינות. אירוע דומה טרם היה לו מאז, אבל היו לו בהחלט כמה וכמה אירועים שבהם כבר עמד במחצית הדרך, וסב לאחור. משהו בתוכו השתנה. והוא היה מוכן לוותר על הרבה כסף, כדי לשמר את השינוי. התמונות ההן עדיין איתו.

עד היום הזה. הוא שומר את התשלילים (פילמים) ואת התמונות, בקלסר מיוחד. הוא פיתח אותן מתוך סקרנות, וגילה שאכן היה לו ביד סיפור ששווה מיליונים. לפחות לעיתון שמעסיק אותו. ולפעמים, כשקשה לו באופן מיוחד, הוא שולה את הקלסר ממעמקי הארון, ומדפדף בתמונות.

לפעמים מתלווה לכך מבט למרום, מסוגו של אותו מבט מאז. הוא בטוח שההוא שם למעלה רואה ויודע להעריך. איכשהו נדמה לו שכבר קיבל כמה דיבידנדים על הסיפור הזה. הסיפור הזה, הוא יודע, לא יסופר לעולם, אבל הסיפור הזה הביא אותו לסיפור האמיתי של חייו, לגילוי המרעיש ביותר על החיים בכלל ועל עצמו בפרט. פתאום שם לב לסיבה האמיתית של הרדיפה שלו אחרי סקופים שמפילים אנשים. את השנאה הפנימית שלו לאותם בעלי עמדה, שבמשך שנים זלזלו בו וכעת הוא מצא את הנשק להשיב להם כגמולם.

פתאום הוא גילה את מעיינות השנאה הפנימיים שלו, והבין שההתמקדות בהם לא תעזור לו. היא רק תגביר את השנאה העצמית. לפתע באמצע חייו הוא הרגיש שיש גם משהו אחר, משהו מעבר לכל זה. לכל עולם השקר הזה. הנה הוא מצא את המילה המדויקת. יש חיים אחרים ויש כתיבה אחרת. כתיבה יוצרת. כתיבה שבה אינך מנסה לשפד את הקורבן אל עמוד הקלון, לצהלות ההמון בריעו.

כתיבה שבה אינך צריך להצטדק בינך לבין עצמך על תאוות הקזת הדם, תוך שאתה יודע היטב, בתוך תוכך, שאת האחרים אולי תצליח לשכנע אבל את עצמך לעולם לא. ומהים הוא יודע שהכשרון שלו יכול להתבטא בצורה איכותית יותר.

היום הוא מנסה להעביר לאנשים אחרים משהו מחוויות הלב. משהו פנימי יותר. משהו שאולי – כך הוא מקווה – יגרום גם להם לחרוג במשהו מן הדרך, מן המסלול העדרי הקבוע, ולעשות אולי משהו שונה, משהו בעל ערך אמיתי, כזה שלמרבה הפרדוקס כמעט ואין לו כל קשר לדפי העיתונים המרשרשים. אולי הוא לא יעמוד במרכז הכותרות, אבל את הסיפוק שלו הוא ישיג, וזה חשוב מהכל. והוא מקווה שיצליח.