סיפור קצר: החוב שנפרע

שעת בין הערביים של יום קריר אך שטוף שמש. עונת התיירות הבוערת חלפה עברה לה בקבוצה מורי הדרך שהייתה כה עסוקה במשך החודשים האחרונים, שוב התפנתה למפגש הרועים השבועי.

החבורה הייתה מסובה ליד שולחן בית הקפה העגול הניצב על המדרכה הירושלמית. הפעם, ידעו כולם, היה זה תורו של חיים, הובטח להם שלא יתאכזבו. חיים שמר על סיפורו במשך כל חודשי הקיץ, בצפותו להזדמנות הראשונה בה ישובו בני החבריה ויתאספו. ''אחי ורעי'', פתח ''הסיפור שתשמעו היום יהמם אתכם. יתכן אף שתתקשו להאמין שאכן התרחש המעשה. אך דעו לכם שכל מילה אמת היא''.

הוא חיכה עד אשר שכך גל התגובות, ההקנטות וההערות, שהרי כל אחד מהם בתורו פתח את סיפורו בהצהרה דומה. ''בראשית חודש אלול, קיבלתי טלפון ממנכ''ל חברה ירושלמית גדולה שתמיד שולח לי לקוחות נכבדים. הוא ביקש ממני לפגוש בשדה התעופה את אחד ממודעיו, איש עסקים אמריקאי. ובדרך לירושלים לקחת אותו לסיור מרוכז ביישובי הפרוזדור. אני, כמובן, הסכמתי.

''ובכן, בהגיעי לשדה התעופה פוגש אותי לא פחות ולא יותר מאשר מרווין גולד. מה יש לומר- זהב טהור!! תייר אמריקאי מהספרים. אתם כולכם מכירים את הטיפוס. ''ובכן, מרווין גולד מתיישב במושב האחורי ומחכה שאכניס את כבודת מזוודותיו התואמות בתא המטען.

סוף סוף אני נכנס לרכב ונשמתי קצרה מכובד המעמסה. אני מתרווח במושבי ומתניע את הרכב. מרווין ידידנו חולץ את מגפי העור שלו, משאיר את רגליו על המושב הקדמי ואת תסרוקתו המפוארת על גב במושב האחורי, ושואל במבטא דרומי מובהק: ''ובכן, נערי, לאן אתה לוקח אותי?'' אני ממלמל תשובה כלשהי שמשביעה את רצונו והוא ניחוח על מושבו, בהציתו סיגר עבה ובהפריחו טבעות עשן אל חלל המכונית.

בשלב זה אני בקושי יכול לנשום, ואפילו שאינני מעשן מושבע, אני שולף סיגריה ולא רק כמחווה של הגנה עצמית. מרווין מתכופף קדימה באדיבות אמריקאית טיפוסית: ''הנה, הרשה לי...שולף הוא, כמובן את מצית ה-'' ''דנהיל!'' קוראים כולם במקהלה. ''בדיוק. ואז אני רואה משהו שגורם לכל גופי לרעוד ואני מאבד את השליטה על הרכב. אני עוצר בשולי הכביש ומנסה לשלוט בעצמי, ומרווין שואל: ''מה קרה, חביבי? אתה נראה כאילו נתקלת ברוח רפאים''.

הוא רוכן שוב להצית את הסיגריה שלי שכבתה, ואני מסתכל שוב בזרועו, אכן, עיני לא הטעוני''. ''אוי, באמת, אל תעשה מזה עניין. למחצית התושבים במדינה יש מספר על היד'', נוזפים בחיים בני החבורה. ''סבלנות, רבותיי, אני זהו שמספר את הסיפור. אני פונה למרווין ואמר:'' סלח לי, מר גולד, אבל שמתי לב למספר שעל זרועך''. ''מרווין שותק לרגע ואז אומר: ''אתה בוודאי חשבת שאני תייר אמריקאי מפונק, עם בגדים יוקרתיים, מזוודות עור, סיגריים קובנים יקרים ובטן מלאה משפע המזון באמריקה- ''הגולדענע מדינה''. ובכן, נערי, עכשיו את יודע.

גם אני שילמתי את חובותי. תאמין לי, באושוויץ לא היו בגדים, ואפילו לא סמרטוטים. המזוודה היחידה שהבאתי איתי נלקחה איתי ברגע שהגעתי. על אוכל אין מה לדבר, והסירחון שנדף ממני לא בא מסיגר קובני שעולה חמישה דולר'' ''אני שואל אותו אם נותרו לו קרובי משפחה ששרדו מין השואה. ''לא ידוע לי'', הוא עונה בקדרות. ''אחי ושתי אחיותיי, הוריי, דודיי ודודותיי, וכל בני הדודים הושמדו כולם''.

בשלב זה נעלם מדיבורו המבטא האמריקאי הדרומי ואת מקומו תופסת עגה יהודית אירופית. הוא מספר לי שאחרי המלחמה ניסה לאתר את קרובי משפחתו בכל דרך אפשרית, אך ללא הצלחה. ''עיניו עוטות דוק של לחות, והוא מוציא מכיסו ממחטה צחורה כשלג שעל פסגת החרמון, מקנח בה את דמעותיו, ואומר: ''אחי הבכור סולי עמד לפניי בתור לתאי הגזים באושוויץ, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתיו. שאר בני המשפחה נשלחו לברגן בלזן ולבוכנוואלד. איש מהם לא נותר בחיים, אך כפי שאתה רואה, ידידי, השארתי הכל מאחוריי, ופתחתי דף חדש בחיי''. ''

אני שואל אם איכפת לו לעשות סיבוב קצר ולסטות מהמסלול המתכונן. למרווין אין התנגדות, אלא שהוא מסתקרן, אבל אני קופץ את פי בשתיקה ולוחץ על דוושת הדלק''ץ חיים חש שהגיע הזמן לאתנחתא קלה בסיפור, כעת שהמתח עלה לשיאים חדשים. הוא מזמין סיבוב נוסף של משקאות ועוגות לבני החבורה וממתין למלצר שיגיש את הכיבוד, בטרם ימשיך בדבריו.

''רעי וידידי, אתם מכירים אותי כבר שנים אחדות כפי שאני כיום: יהודי דתי בשנות השלושים, נשוי ואב לשניים, איש פשוט ורך מזג. אך לפני כעשר שנים הייתי אדם שונה לחלוטין. ''כשהגעתי לישראל מארה''ב, שמי היה צ'רלי. באתי ארצה מאותה סיבה שבאים לכאן אלפי צעירים יהודיים כל השנה: סיימתי באותה תקופה את לימודיי בקולג', הייתי עדיין מחוסר עבודה, והגעתי הנה להתנסות ב''חווית חיי''- בה''א הידיעה!! ''בקלות יכולתם לזהותני כאחד מה''ביטניקים'', כורע תחת תרמיל הגב הענקי שנראה היה כתא טלפון נייד, נועל מגפיים גבוהות ומסומרות, ולבוש מכנסי ג'ינס דהויים החתוכים מעל הברך.

משהשבעתי את תאוות הנדודים וכלה הכסף מכיסי, הצטרפתי אל אחדים מחבריי שעבדו כמתנדבים בתוכנית הכשרה בקיבוץ. תוכנית זו, כידוע לכם, כרוכה בהעסקת נוער מתנדב מחו''ל בעבודת כפיים שאף קיבוצניק המכבד את עצמו לא ישלח ידיו בהן, תמורת חדר מגורים ומזון. ''נשלחתי לקיבוץ ''רמת הפרי'', הנשקף אל ים הכינרת. הקיבוץ נוסד על ידי חלוצי העלייה הראשונה בסוף המאה שעברה.

מייסדיו, סוציאליסטים מאירופה, עלו ארצה לפני מלחמת העולם, בעזבם מאחריהם את משפחתם ואיתה את מסורת הדת. בקיבוץ הגשימו את האידיאל של חיי שיתוף נקיים מכל שמץ של מנהגי העבר ומורשת אבות. ''לזכות ''רמת הפרי'' ייאמר, שלאחר מלחמת העולם השנייה קלט הקיבוץ מספר פליטי שואה, ביניהם מקרים קשים ביותר של ''מוזלמנים''- שלדים מהלכים על שניים, אשר סבלו יותר מכולם ממוראות הנאצים ימ''ש ועינוייהם, אנשים אשר גופם רב הסבל והמצולק התייסר לא פחות מרוחם השבורה והרצוצה.

ניתן לומר,שכמעט בלתי אפשרי ליצור קשר עם ''מוזלמן'', הללו מתקשרים רק עם אחיהם לצרה, רק עם אלו שעברו כמותם את הגיהנום, רק הם מבינים איש את רעהו. קבוצה זו ביצעה את עבודות הכפיים הפשוטות ביותר בקיבוץ. אותי סידרו לעבודה במפעל לשימורי פרי. לשם הובאה התוצרת שאינה ראויה לשיווק. או עודפי הגידולים, ושם רוסק הפרי ועובד למיצים, רסקים ותרכיזים למיניהם.

כל בוקר הגיעו למקום משאיות עמוסות פרי, ותפקידי היה לפרוק את המטען מהמשאיות והטרקטורים ולרוקנו אל פי מכונת הטחינה הענקית. עבודה מכנית ומשעממת זו, שסיכון בצידה, נחשבת כאידיאלית לרמת הכשרתו המינימלית של מתנדב צעיר. ''בוקר אחד, כשהלהבותי מאידיאל הקיבוץ כבר פגה קמעה, וארוחת הבוקר הקיבוצית לא גירתה עוד את תאבוני, יצאתי לעבודה בעוד חבריי אוכלים.

התנעתי טרקטור עמוס בתפוחים, היסעתי אותו לעבר פי המטחנה וירדתי כדי להפעיל את מנועה. או אז טיפסתי אל פסגת ערימת התפוחים ובעזרת את גדולה התחלתי לרוקן אותה אל תוככי המכונה הרועמת. ''מה שהתרחש לאחר מכן שינה לגמרי את מהלך חיי. סוליות סנדליי, שהיו לחות עדיין מההליכה על הדשא המכוסה בטללי הבוקר, החליקו על ערימת התפוחים, ואני הידרדרתי לעבר לועה הפעור של המטחנה. נפילתי נבלמה ע''י ערימות התפוחים שכבר מילאו את פי המכונה, אך להב סכיני הטחינה שאב לעברו את הפירות ועימם את גופי הנסחף אלי אבדון. ''צרחתי.

קראתי לעזרה בגרון ניחר, אך נהם המנוע האדיר החריש את זעקותיי. ניסתי בכל כוחי לטפס על ערימת התפוחים השוקעת, אך לא מצאתי כל נקודת אחיזה בדופן המתכת המתהפכת של סכיני הטחינה. עוד מעט קט ורגלי תילכד במלתעותיה האכזריות של המכונה. פרצתי בשאגה איומה לא רק מחמת הכאב המחריד שלפת אותי, אלא גם בשל ההכרה הברורה שחיי הקצרים, חסרי המשמעות, עומדים להגיע אל קצם המר והנמהר.

עצמתי את עיני, ובפעם הראשונה בחיי השמיעו שפתיי תפילה: ''אלוקים אדירים, אל תניח לי למות כך. הרי עוד לא הספקתי כלום. תן לי אפשרות לעשות משהו בעל משמעות בחיי!''. ''לפתע הופיע עצם מוזר מול עיניי הנשואות מעלה. באותה שעה הייתי כנראה נתון כבר בהלם ובהיסטריה, והייתי משוכנע שאין זו אלא ידו של מלאך חבלה המקדם את פניי בהגיע נשמתי השמיימה, ומוסר לי את מספרי האישי חרות על גבי פיסת בשר אנוש.

פיסת בשר ודם זו השתייכה, לאמיתו של דבר, לזרועו של מושיעי. נאחזתי בה בשארית כוחי, היא העלתני מבור תחתיות אל חוף מבטחים. לפני שאיבדתי את הכרתי, הספקתי להבחין שהייתה זו ידו המקועקת של זלמן ה''מוזלמן'', מי שתפקידו היה לטאטא את שבבי העץ במנסרה של הקיבוץ''. קהל מאזיניו של חיים ישב מחריש ואחוז קשב, ספלי קפה קר מונחים לפניהם, וזבובי סתיו אחרונים רוחשים מעל פרוסות העוגה השכוחות.

''לא אלאה אתכם בפרטי החלמתי הממושכת, רק אציין שרגלי נקטעה מעל הברך, והותאמה לי רגל תותבת. במהלך השיקום הארוך היה בידי פנאי להרהר במהלך חיי עד כה, במהות קיומי ובעתיד שניתן לי במתנה משמיים. מעולם לא שבתי אל ''רמת הפרי'', רציתי לברר לעצמי את משמעות יהדותי, עליתי ללמוד תורה בירושלים, שם למדתי במשך ארבע שנים. צ'רלי היה לחיים, והחלטתי להשתקע כאן בישראל.

''כשהגיע הזמן להפוך לתושב קבע בארץ, אחזה בי צמרמורת עזה משנוכחתי לדעת שמספר הזהות שהוענק לי במשרד הפנים מסתיים באותן ארבע ספרות החרותות על זרועו הנטויה של מושיעי משמיים- ה''שליח'' שהציל את חיי- שנחקקו לעד בזכרוני. ''ממשרד הפנים שירכתי דרכי הבייתה אל אישתי ואל דירתנו החדשה כשאני המום. אישתי קידמה את פניי בחדשות הנפלאות, שהטלפון אותו הזמנו לפני חודשים ארוכים הותקן סוף סוף באותו בוקר. לתדהמתי גילתי שארבע הספרות הראשונות של הטלפון החדש זהות לאלו של המספר ה''שמימי'' שלי.

הייתכן שזהו צירוף מקרים בלבד? או שמא זו יד ההשגחה השולחת לי מסר אישי? ''חטפתי את שפופרת הטלפון וחייגתי את המספר של הקיבוץ. הקשר היה גרוע ביותר. צעקתי לתוך הפומית שאני מבקש לדבר עפ זלמן מהנגרייה. לאחר רגעים ארוכים שמעתי את קולו ממרחקים.

''זלמן, זה אני, צ'רלי, הרמתי את קולי, ''הבחור שהצלת ממטחנת הפרי! אתה זוכר? אני....אני....''. לא ידעתי מה להגיד. מה תאמרו לאדם שהחזיר אתכם מבין המתים? ''תודה...תודה רבה, זלמן'', אמרתי בפשטות. הוא נהם נהימה בלתי ברורה והניח את השפופרת על כנה. ''כל זה התרחש לפני שנים רבות, ואף כי מעולם לא שכחתי את זלמן- איך יכולתי לשכוח כשהמספר החרות על זרועו נמצא תמיד בכיסי, בתעודת הזהות שלי,ובביתי, על גבי הטלפון, וכשרגלי התותבת משמשת לי כתזכורת מתמדת?- חייב אני להודות שמעולם לא מצאתי דרך נאותה לשלם לו כגמולו הטוב, ולהביע את תודתי. עד אשר מרווין גולד. התייר הנצחי, רכן לעבר המושב הקדמי של מכוניתי עם מצית דולק...

''אך בואו נשוב לרגע אל מכוניתי, כשאני עושה סיבוב פרסה בלתי חוקי על הכביש המביר, וכל המכוניות משני הכיוונים צופרות במחאה, ומרווין מפגיז אותי באלפי שאלות. אני חובק את ההגה בשתי ידיי בניסיון לייצב את גופי הרועד, תולה את שתי עיניי בכביש שלפניי, ושותק כדג. אני נוסע שעתיים רצופות ישירות אל ''רמת הפרי'' ואינני עוצר עד שאני מגיע אל פתחה של נגריית הקיבוץ.

אני מזנק מתוך הרכב ומתפלל שזלמן נמצא כאן, שהוא עדיין חי. ''ואכן, הוא שם,מטאטא את הנסרים מהריצפה, בדיוק כשם שעשה בשעה שעזבתי אותו לפני שנים, כאילו הזמן עמד מלכת. זלמן בוחן אותי מכף רגלי התותבת ועד ראשי, נד בראשו לאישור שהכירני,וממשיך בעבודתו. אני רץ החוצה, מוציא בקדחתנות מהמכונית את כל מטענו של מרווין ומניחו על הקרקע הבוצית שלפנינו. מרווין מזדעק במחאה זועמת: ''מה אתה עושה?השתגעת? אך אני איני יכול להוציא הגה מפי.

לשוני דבקה לחיכי, גרוני יבש. אני פותח את הדלת האחורית ומושך את מרווין אל מחוץ למכונית, והוא נאבק בי בהקימו קול זעקה. קול צופים מין הקיבוץ מתחיל להתאסף בשטח, וזלמן מופיע בפתח הנגרייה, נשען על קנה המטאטא. ''הסקרנות גוברת על כעסו של מרווין והוא יוצא מין הרכב. אני מוביל אותו לעברו של זלמן, ומותח את זרועו עטוית שעון הזהב, עד שהיא מקבילה לזרועו המושטת של זלמן. מספרו של מרווין בצד מספרו של מושיעי''. A186041 ליד A 186042 .

''במשך שניות ארוכות ניצבים הם כך, דוממים, התייר האמריקאי שלי בבגדיו האופנתיים ובמגפיו המהודרים, ומצילי משמיים, במכנסי עבודה טלואים ובסנדלים מכוסים בבוץ. ''סולי?'' לוחש מרווין לבסוף, ''זה אתה?'' והדמעות זולגות על פניו חרושות הקמטים של זלמן. ''מנדל''.? אומר הוא בקול סדוק, ''נשארת בחיים!'' ''אני משאיר אותם כך ונוהג חזרה הבייתה לירושלים, צוחק ובוכה לסירוגין.'' מורי הדרך הקשוחים נותרו יושבים כשרטיבות בלתי מוכרת דוקרת מאחורי שמורות עיניהם, וגוש כבד עומד בגרונם. שמש חשוון הדלה כבר נטתה לשקוע ברקיע הירושלמי ומשב רוח קריר חלף בצמרות האורנים.

''נו, חיים, העיר אחד מהם בניסיון להשיב את אווירת הריעות הקלילה שנעלמה, ''סוף סוף נפל לידך דג אמריקאי שמן, ואפילו טיפ לא הספקת להוציא ממנו!'' ''אתה טועה, אריאל'', ענה חיים. ''מרווין איפשר לי לשלם את החוב הגדול ביותר שחבתי מעודי. מימי לא הרגשתי עשיר יותר''. מתוך ספרו ''ועמך כולם'' בהוצאת פלדהיים, ירושלים.