סיפור קצר: לילה בחדר מיון

מחלקה אורטופדית בבית-חולים. מבוך כניסות ויציאות בבניין רב-מפלסי, בשלבי בנייה אחרונים. מה מריץ אדם, בערב חורפי שקט, למקום של חולי, פצע וחבורה? – תקלה: יום לפני כן אשתו מעדה ונפלה על מרפק יד ימין. אומרים שנשים, יותר מגברים, מועדות לנפילות.

 וודאי לא כל הנשים. מדוע דווקא אצל אשתו? לכאורה – לא סיפור גדול: אולי שבר, אולי רק נקע – כמה שבועות בגבס, וזהו! קל לומר. בפועל – החיים משתבשים או כמו שאומר הרב: להתפלל שהאישה לעולם לא תדע חולי! שהבריאות תהא שורה, בגופה ובנפשה – לעולמי עד!... אחרת – כל העול נופל עלינו!

והרי אנחנו הגברים... דופקי הראש בקיר... מתקני העולם... לא לסירים ולחיתול נועדנו... משאלת הלב הפעם לא נתקיימה! תמה היה על מה חשבה הגברת באותו רגע של היסח הדעת? מסרבת לומר. חששה לטלפן אליו פן תדאיגנו. נודע לו רק לפנות ערב – מששב מעבודתו, והיא כבר לאחר ביקור אצל האורטופד. ''זה דימום חיצוני בלבד'', פסק הרופא, ''שובי הביתה ותעשי קומפרסים. לאט זה יעבור''. זה לא עבר.

בלילה ולמחרת גברו הכאבים בייחוד עם כל תזוזה קלה של היד. למחרת באה לרופא. שלח אותה למכון הרנטגן. שבה עם הצילומים אל הדוקטור. הביט בצילומים בכובד ראש ופלט: ''ארבעים שנה אני במקצוע, וטרם פגשתי סיבוב זה של עצם המרפק''! האם יש לתת פרס לרופא הזה על כנות וגילוי לב? ואולי מגיעה לו ''שטיפה'' הגונה על שבדבריו גרם לחרדה ולזעזוע אצלו ואצל אשתו. עכשיו מה ירגיע אותם? ולמה בכלל היה צריך לדבר כך? האין ''סייג לחכמה – שתיקה''?

הרופא שלח את אשתו לבית-חולים, עם הפניה לחדר מיון של המחלקה האורטופדית... ''אני ארבעים שנה לא ראיתי סיבוב כזה...'' ''יכולתי להחזיר את העצם למקומה – אך מוטב שיעשו זאת בבית-חולים. יושב שם רופא מומחה. דעי לך שזה קצת יכאב'', אמר ביובש. וכך אשתו הגיעה בשעות אחה''צ למחלקה האורטופדית. לאחר רישום ומסירת מסמכים וצילום, נתבקשה לשבת ולהמתין לתצורה. קל להגיד. המתנה בחדר מיון לא נמדדת בשעות. נמדדת בעצבים. הביאה חברה, שיעבור לה הזמן.

נזכר בכתבת תחקיר שקרא בעיתון על רשלנות של רופאים. מתוך סך המקרים שדווח עליהם באותה שנה – 22% נרשמו כרשלנות של רופאי המשפחה! אילו לא היה איש מאמין היה חושב שמישהו מנסה לקצר את ימיו! מחשבות שחורות חלפו במוחו! השתדל להרחיקן: ... ''כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה, ברוך אתה ה', רופא חולי עמו ישראל''.

יכול היה לחסוך לעצמו קריאה של ידיעות כאלה אילו, לפני יומיים לא היה מחדש את המינוי לעיתון. לאחר שהתקלח והתאושש מעמל יומו, נטל את ספר ''לשון הרע'' של ה''חפץ חיים'' ואת הביאור ל''פרקי אבות'' של רבינו יונה, ומכיוון שבעוד שעה וחצי עליו לנסוע לשיעור השבועי שלו, יצא מהבית, אוחז ביד אחת שקית עם פרי מקולף עבור אשתו, ספרים ביד השניה והלבטים בשתי הידיים: לאן ילך? עליו לבחור: לשיעור או אל אשתו בבית-חולים? יש למהר, כי האוטובוסים מתקרבים לתחנה וכל אחד לכיוון אחר. משהגיע לבית החולים, מצא אותה בהמתנה.האם הייתה זו נחמה?

לאן שלא פנה – שם מצא אחים לצרה: חיילת עם רגל בגבס, יישובה בתוך עגלה ובוכייה; חייל אוחז במותניו והילוכו כקשיש רפה; באחד הכיסאות אישה מבוגרת גונחת לתוך מקל הליכה שלה ורגלה הימנית חבושה; בספסל משמאל אישה צעירה מייבבת לתוך הנייד: ''אני מתה.נשך אותי כחלב גדול! אינני יכולה לזוז ולך לא איכפת! אולי תבוא לנחם אותי בעלי היקר?'' השעות חולפות לאיטן בהמתנה מול חדר הרופאים. דלתם נפתחת.

רופא צעיר יוצא בריצה אל חדר המיון. אחות חסרת סבלנות מסבירה כי יש להתאזר בסבלנות כיוון שהערב המקרים קשים ודחופים. החרדה אצל אשתו הולכת וגוברת ככל שהשעות נוקפות. ''אני לא אוהבת כאבים. מי כן אוהב? שירדימו אותי, מוטב, רק שיודיעו''. נזכרה שפעם החתימו אותה על בדיקה מסוימת ולא הבינה למה צריך חתימה על בדיקה כה קלה, כפי שהסבירו לה. כשהתעוררה מההרדמה הבינה. מאז היא מלאה חשדות. ואם לא יזריקו? וכמה יכאב?

בשמונה בערב מבקשים ממנה להיכנס. לאחר כמה דקות של המולה, הוא מלווה אותה למכון הרנטגן, כי נשלחה לצילום. ''הרופא כבר השכיב אותי על מיטת הטיפולים. כזה נקע במרפק עוד לא ראיתי – אמר ואני התכוננתי לכאבים הגדולים כאשר ינסו להחזיר את המרפק למקום. ברגע האחרון החליט לשלוח אותי לצילום נוסף''.

שני רופאים אומרים שכזה נקע עוד לא ראו. אולי החטאים גדולים? צריך להיות תמים לחשוב שהקב''ה מוכן לחתום על עסקה: התחזקות בתשובה תמורת תיקון עצם. לפחות שלא יכאב. סיכם לעצמו: אי אפשר. זילות כזו של האמונה לא מקובלת עליו. שב למקומו על ספסלי ההמתנה. אשתו בחדר הצילום – עוד צילומים רבים היא עתידה לעבור הערב – האין הרופאים יודעים את מלאכתם? סליחה גברת, הזיזי את היד שמאלה, ימינה, עכשיו למעלה, לא לזוז וחוזר חלילה.

וכל תנועה מלווה בכאבים רבים שלא לחשוב על מה שעוד מחכה לה. עמוס בתיק הספרים, תיקה האישי על כתפיו, הסוודר שלה בידו, יושב ושומע את הגברת הזקנה, זאת עם המקל. מתעניינת בשלום אשתו ופותחת במונולוג: ''נפלתי מסולם כשניקיתי תריסים. בעלי לא רק שלא עזר לי – הוא בכלל לא בא איתי לבית חולים! למה להטריח אותו? אני מסתדרת לבד. אם תהיה נחמד תעזור לי להזמין מונית הביתה! כמה זמן עוד נחכה? חבל שלא הספקתי לקנות עיתון.

שמי ציפורה מנור. אני גרה ברחוב הרקפת''. לפתע הרגיש גאווה. אין הוא דומה לבעלה של ציפורה. במה נבחנים חיי הנישואים אם לא בשעות הקשות? אמנם אשתו הציעה לו שילך לשיעור, והיא כבר תסתדר עם חברתה, אך הוא החליט אחרת. מצא עצמו מתנדב לקנות עיתון מהמזנון עבור גברת ציפורה (זכר שראה בכניסה מתקן אוטומטי למכירת עיתונים). אישה מבוגרת שמתקשה בהליכה. איחל לעצמו להגיע לגיל הזה – ללא חבלות ונפילות! ''אם לא קשה לך אודה אם תקנה לי בקבוק קטן של מים מינרלים!'' ודאי שהסכים.

עיתון כן ומים לא? בינתיים אשתו חזרה מהרנטגן עם הצילומים, התיישבה להמתין עד ששוב יקראו לה. ''קנה לי בבקשה כריך גבינה. מאז הבוקר לא אכלתי דבר''! לאישה זרה היה מוכן לסייע – ולאשתו לא? גברת מנור מסרה לו את תיקה, וביקשה שישלוף מטבע של 10 ₪ מתוך ארנקה.

''אתה נראה איש ישר, ואני סומכת עליך שתחזיר לי עודף''. אמרה לו כאשר הודיע שמצא שטר של 20 ₪. קביעה זו אמנם החמיאה לו, אם כי מתוך ניסיון חיים ידע שאי אפשר לעמוד על אופיו של אדם מתוך הכרות ראשונית. זה מתכון בטוח לאכזבות. אותו לילה, מבצע הקניות במזנון בית החולים לא היה פשוט: ביד אחת החזיק את התיק שלו ואת התיק של אשתו ואת מעילה וביד השניה את שטר 20 הש''ח של גב' מנור.

ברגע זה לא חשב אם הוא עושה חסד אלא כיצד יביא כריך וקוקה קולה לאשתו ועיתון ומים מינרלים לגב' מנור – כאשר כל פריט נמצא בפינה אחרת במזנון! תחילה ביקש מהמזנונאית לפרוט לו את השטר למטבעות. אחר כך, עם כל הציוד, קנה עיתון בהכנסת מטבע של 5 ₪, ורק לבסוף רכש במזנון כריך ושתייה עבור אשתו, שהייתה כבר מאוד עייפה.

כאשר העודף מ- 20 ₪ שוכן לבטח בכיסו השמאלי, וכספו שלו בכיסו הימני, ומה שקנה מפוזר בין שתי ידיו, יחד עם התיקים והסוודר, בחצי הדרך נזכר שמקודם לווה את גברת מנור לחדר הצילומים. הגב' מנור כבר הייתה בחדר הרנטגן. בלי גאווה שבע נחת מהעובדה שנתנה בו אמון. עם המים והעיתון השאיר בידי האחות את עודף כספה. שוב פגש את אשתו בדרך אל מכון הרנטגן. ''אין לי כבר כוח'', זרקה לעברו. ''כמה אפשר להתעלל בבן-אדם''? ''סבלנות'', אמר לה, ''ה' יעזור''! מה יכול היה לומר? תקווה וציפייה לטוב הם שתי זרועותיו החסונות של גוף האמונה.

עכשיו ראה את גב' מנור מנסה ללא הצלחה להכניס לחדר הרופאים את התצלום הענק של רגלה הפגועה. ''את שבי בכיסאך, ואני אעמוד ליד הדלת, ולכשיפתחו אמסור להם את תצלומך''. ''אין רבים כמוך''... שמע אותה לוחשת, והוא מתכרבל עם התצלום שלה ועם התיקים שלו, מקווה שהממתינים בתור לא שמעו את דברי הקשישה. אמנם:

''יהללך זר ולא פיך'', אך מה בסך הכל עשה? גם הוא כבר יחל לסיום הערב הזה, יהיה מה שיהיה. השתדל לא להתעצב על שהחמיץ שיעור בפרקי אבות. החברה עכשיו מכונסים בסיס השולחן הקבוע, בבית המארח הקבוע, עם הרב הקבוע של החוג, מנותקים מכל העולם, אוגרים כוח וחכמה ומרגוע מכל מילה שנאמרת בשיעור. כעת אשתו חזרה אל חדר הרופאים והתצלום האחרון של המרפק מונח לו בשקט מתחת לבית שחיה. הדקות חלפו לאיטן. היא בפנים והוא מדמיין צרחות וגניחות וכאבים גדולים מכל נגיעה במרפק הפגועה. התפלל שלא תסבול הרבה. ואז היא יוצאת מחדר הרופאים, הבעה של הפתעה בפניה, ולרגע נאלמת דום. ''מה קרה''? הוא שואל.

''אני לא מבינה''! שלושה רופאים הרימו לי את היד, סובבו לכאן ולכאן, הגינו את זריקת ההרדמה, ולפתע הבכיר אמר: 'בואו תראו – העצם חזרה למקומה!'' ניסו ללא הצלחה להסביר לעצמם ולאשתו כיצד העצם חזרה מעצמה למקומה. ''לא היה מקרה כזה'', אמר הרופא הבכיר. ''בתצלום שהבאת מקופת חולים רואים בבירור שהעצם זזה

זהו תת-נקע ראשון בקריירה שלי שהאמה חוזרת למקומה ללא התערבות רפואית. עכשיו נגבס את ידך כדי שלנקע לא יהיו מחשבות זדון לחזור על עצמו''! נקל לתאר את ההקלה שחש למשמע בשורה זו. היה משקר לעצמו אם יאמר שחשב שכך יקרה.לכל היותר קיווה, באותן דקות ארוכות בהן התפלל חרש שכאבי אשתו ישאפו לאפס כאשר הרופאים ינסו להחזיר את האמה למקומה.

ועם בשורה זו אשתו שוב חזרה לחדר הרופאים. בינתיים הגב' מנור סיימנה את טיפוליה וביקשה להזמין מונית. לקח את תחיקה בידו ויחד צעדו אט אט עד לשער חדר המיון. תוך שניות המונית נעצרה ופרקה עוד מטען אנושי במקום הזה שמלבד בחדר לידות – כל יתר החדרים ספוגים עצב עמוק. ''תודה לך'', אמרה גב' מנור, ''עזרת לי מאוד. אין הרבה כמוך''.

''שלא ניפגש כאן יותר'', השיב לה, וסגר את דלת המונית, לאחר שסייע בידה להכניס לרכב את מקל ההליכה ואת יתר ציודה האישי. אם בעלה גם הלילה ישן בשקט, אמר לעצמו, למה שאני לא אישן לפחות כמוהו? – לא שהיה נוכח בחדר הרופאים, אבל אשתו העידה שהשתמשו במילה ''נס''. הוא מאמין שהאחד והיחיד ואין בלתו אמר את דברו גם בלילה הזה, ובנוסף לעצם שחזרה למקומה ללא התערבות יד אדם, חסד עשה הקב''ה עם השכל, כאשר ביקש ממנו לחשוב שהייתה זו החזרה הטבעית.