משבר האמונה ופלאי הדור

האמונה אינה, לדידיה, מדרגה (או אם תרצו, תכונה) שאפשר עמה או בלעדיה. היא צורך נפשי, קיומי, כמו אויר לנשימה. אולי אי אפשר, כיהודי, להתקיים בעולם של רדיפות ויסורים בלי אמונה עמוקה שההווה הוא שלב מעבר, קשה אבל חולף, אל עתיד יותר טוב. אולי אין להבין את סוד הקיום וההישרדות של היהודים אלא לאור האופטימיות העקשנית שיסודה באמונה בסוף טוב, בישועה שתבוא, בגאולה התמשמשת ובאה.

מן האמונה בגאולה נובעת ההכרה שמלחמת הקיום היומיומית, ככל שהיא רצופה קשיים וצרות בעולם עויין, אינה עיקר. יש בצדה משהו חשוב יותר, נעלה יותר, גם רוחני יותר, המתבטא ומתמצה בציפיה לעולם טוב יותר, מושלם יותר. הוא עולם הבא, או ימות המשיח, או סתם עולם מתוקן יותר, שבו הטוב מנצח את הרע ובני אדם עולים למדרגה גבוהה יותר. לא מקרה הוא שהיהודי, ורק הוא, נתן למלה ''בטחון'' משמעות שאין לה אלא שייכות מעטה למובן המודרני, היומיומי המתבטא בתותחים וטנקים ומטוסים.

זמן רב לפני שהיה תותח יהודי או מטוס יהודי בנמצא, היה הבטחון היהודי בנמצא. קצת נסי היה, קצת חסר ריאליות מוחשית, אבל משענת ומקור-כוח גם בתלישותו מן המציאות. בוודאי גם לא מקרה הוא שהדיבור היהודי רווי ביטויים של אמונה בישועת הכל- יכול. הוא משקף אמונה עמוקה בחסד הבורא ובנכונותו לשנות סדרי בראשית, וגם סדרי הגיון, כדי להושיע את עמו. שום אומה בעולם אינה תתבלת את דיבורה בביטויים כה רבים ומגוונים בנוסח ''בעורת השם'', ''בסיעתא דשמיא'' ו''אם ירצה השם'' כמו האומה היהודית.

יש ביטוי מופלא ביהודית האשכנזית שאינו מיתרגם ללשונות אחרות: ''סיאיז באשערט'', היינו: גזור כך משמים. הוא, דומני, תמצית האמונה העממית. פולקלור ולשון העס הם ביטויים אותנטיים של דעות ואמונות רווחות, אולי הביטויים החושפניים ביותר. לא ייתכן לחיות אלפיים שנה בהמתנה לגאולה הקרובה לבוא, בלי לפתח אגב כך יכולת מיוחדת לשאוב מן האמונה גם חוסן וגם נוחמי וליישם אותה סגולה של עם מאמין גם מחוץ ליחסים שבין אדם לבוראו.

סתם יהודי מפעיל את כור האמונה שלו בכל דרכי חייו. ...אני סבור שיהודי יש לו צורך נפשי עמוק ומכלה להאמין במשהו ובמישהו, ברעיון גואל או במנהיג גואל, ובלי האמונה הזאת נפגמת שלמותו הנפשית. משפורק הוא מעליו את עול אמונת אבותיו, הוא מגלה עד מהרה שאינו חפץ בחיים בלא אמונה כל עיקר והכרח הוא לו למצוא רעיון כלשהו שניתן להפכו למשאת נפש, ושיכול אדם יהודי למסור את נפשו עליו. יהודים מתו על קידוש השם כאשר תבעו מהם לבגוד באמונת אבותיהם. הם עלו על גרדומות גם למען אמונתם בחברה אנושית יותר צודקת, וגם אמונתם בשיבת ציון בימינו נראתה ללא מעטים מהם ראויה לקרבן העילאי.

מי שראה אותן קבוצות של יהודים באמריקה שבחיפושם אחר משהו שניתן להאמין בו, נעשו נזירים בודהיסטיים או נתפתו להצטרף לאגודות ''יהודים למען ישו'' או להלכד ברשתן של כתות תמהוניות חצי-אליליות, ראה את דחף האמונה היהודי במלוא אונו, אם גם בצורה מעוותת. ארץ ישראל היתה לפנים המרכז שבו נפגשו האמונות היהודיות וכר הפעולה העיקרי שלהן. כאן נזדמנו יחד שלומי אמוני ישראל, חדורי הכרה בקדושת הארץ ובמקומה המרכזי בהוויה היהודית, עם המאמינים במצוות בנין הארץ ובשיבת ציון בימינו כחובה לאומית ופרטית ועם החולמים על דפוסי חיים חדשים שאין בהם מנצלים ומנוצלים, ולא שוד עניים ואנקת אביונים.

יחד עיצבו האמונות האלה את דמותו של ישוב, שהביא לעולם את החלוציות עטורת התהילה, את הנכונות למסור את הנפש על הפרחת השממה, וגם אותו יצור חברתי חדש ששמו הקיבוץ. כאן פרחו רעיונות כמו עבודה עברית, כמו חברת העובדים, כמו האיסור המוראלי על העסקת עובדים שכירים. כאן טופחו ההתנדבות כערך עליון וההסתפקות במועט כמדה שאין נעלה ממנה. כל אחד מן הזרמים הגדולים באמונה חתר אל השלמות בדרך של החמרה והקפדה. הם התחרו זה בזה, אך גם הגיעו למצבים של שתוף פעולה. היה להם מכנה משותף - האידיאליזם שהוא עצמו צורה וביטוי של אמונה.

ועל כל פנים ברור היה שמותר החברה הארצי ישראלית מכל קהילה יהודית בגולה הוא בעובדה שכאן תחושת המשימה והיעד עזה מבכל מקום אחר, וכאן אידיאלים אינם בחוקת מלל ומדרש, אלא הם עומדים יום-יום במבחן העשייה. היה ברור שאדם צעיר בארץ ישראל יש לו לנגד עיניו מבחר של מטלות יהודיות, ציוניות ואנושיות אשר להם יוכל להקדיש את חייו. קשה להצביע על הזמן והנסיבות שבהם החלה התמונה להשתנות, שבהם הותנע תתהליך אשר חולל את הפיכתה של ישראל מחברה של אמונה ואידיאלים לחברה של רדיפה אחר הרווחה החומרית. ואולם אי אפשר שלא להבחין בעובדה שבסופו של התהליך חל מהפך שלם. האמונה פינתה מקומה לכפירה וציניות: האלטרואיזם נתחלף בחחרנות אנוכית.

משא הנפש אינו עוד להגיע לחברה מתוקנת. עכשיו העיניים נשואות אל שיפור מצבו של היחיד, של ה''אני'', ואפילו אין הדבר יכול לבוא אלא על חשבונו של הכלל. איש אינו נדחק עוד להשתתף בבנין הארץ, אלא אם כן בתפקיד של בעל עמדת ניהול שמלאכתו נעשית בידי אחרים. בני נוער מתרבים והולכים חולמים על שיבה אל הגלות, ובלבד שתהיה גלות מצופה זהב. אינני מדבר כאן - יהא נא הדבר ברור, על היהודים שומרי המצוות. הס לא השתנו... אני מדבר על כלל ישראל, על אותו רוב שנהוג לכונתו ''חילוני'' והוא היה בעבר הציבור שבתוכו נתחולל המאבק - אך גם הסימביוזה - בין משולש האמונות: אמונת האבות, האמונה הציונית שלבשה אצל קצת אנשים צורה של מרד באבות והאמונה בתיקון העולם באמצעות הסוציאליום. לא אחטא לאמת אם אומר שבציבור חחילוני הגיעו שלוש האמונות לשפל חסר תקדים.

ציבור שלפני שנות דור ראה כדבר טבעי ומובן מאליו גם את נעילת מקומות השעשועים בלילות שבת, גם את השבתת התחבורה הציבורית עם כניסת השבת, גם חוזה-חכירה של הקרן הקיימת לישראל האוסר חילול שבת על אדמת הלאום, רואה עכשיו בכל אלה פגיעה חמורה בחופש המצפון שלו. הוא מוכן לקום ולהפגין למען גידול חזירים בארך ישראל. אין עוד בעיניו כל קדושה בארץ ובאתריה. הכל חולין. הוא מודה בפה מלא שהיהודי לבוש השחורים השומר על אורח חיים ישן ושמרני, מעורר בו זרות אם לא איבה. הוא מאמין שישיבות ומוסדות תורה אין להם אותה זכות ליהנות מתמיכה ממשלתית השמורה לכל אוניברסיטה.

הוא היה משוכנע שיש אמת בידיעות המגמתיות של התקשורת שהיהודים שומרי המצוות נמלטו בהמוניהם מן הארץ ערב המלחמה האחרונה. הבעיה אקוטית ביחוד בקרב הצעירים. אדם דתי תעורר בהם דחיה אינסטינקטיווית, אך גם ציוני וסוציאליסט ירדה קרנם. במה מאמינים צעירי ישראל? את הציונות הם כלאו זה כבר בין מרכאות של זלזול. היא, בעיניהם, אוסף של מליצות ששרד מימי קדם. לא נוח להם לחיות במדינה בעלת משימות לאומיות קשות. מוטב להיות ככל העמים, חופשיים מכל עול.

הסוציאליום היא היא אותה כת בטלנית שהתמוטטותה בארץ אחר ארץ סותמת את הגולל על כל נסיון להפכה למוקד של אמונה לדור הישראלי הצעיר. אפילו הארצות הקומוניסטיות מודות עתה בפה מלא ביתרון המשטר הכלכלי האמריקני. סתם ישראלי של ימינו הוא קפיטליסט, בשאיפה אם לא במציאות. ואולם קשה לעדן את השאיפה להצליח בקריירה ו''לעשות כסף'' ולהפכה לנשוא של אמונה. ככלות הכל, גם בחברה חמרנית מבינים שחמרנות אינה ענין שאדם יכול, או צריך, למסור את נפשו עליו. אולי יש כאן אורח חיים. אידיאל ואמונה ודאי אין כאן. נשאר אותו חלל ריק שהוא המאפיין הראשי של החברה הישראלית בשנים האחרונות.

נהפכנו לחברה חסרת אמונה. לא שלא נותרו עוד שרידים מן האמונות הישנות בתחומים רבים של חיינו. יש עדיין נורמות של התנהגות שנשארו לפליטה מן הימים שבהם האמנו ביעודנו היהודי, הציוני, הסוציאליסטי. יש ערכים שנולדו מתוך האמונה, והם שורדים איכשהו גם אחר מות האמונה. אולי צריך לדבר על ישימון אמוני גדול, שבו יש כמה נאות-מדבר, אבל לא הן מאפיינות את הנוף. הטבע אינו סובל ריק. גם טבע האדם כך. במקום שם אין אמונה, חוגגת האמונה התפלה. החברה הישראלית החילונית, שהשתחררה מכבלי כל אמונותיה, היתה טרף קל לכל מה שמשמש לו לאדם בן זמננו כתחליף לאמונה:

הורוסקופים מופיעים בכל העתונים וכתבי העת, תדריכים של עולם תועה בסבך הצפוי והעתיד להתרחש; אסטרולוגים מנבאים על מאורעות השנה שלפנינו וחוזים את גורלם של יחידים ושל עמים. כתות תמהוניות עושות נפשות בקרב נוער שהריק השאיר אותו רעב לחוויה רוחנית. אלילים של זמר ושל ספורט חדרו לחלל הריק שבנשמה. דבקות של מוסיקת ''רוק'' תפסה את מקום ההתלהבות הרעיונית, או הדתית. באווירה שבה כל תחליף משגשג והרעב למוצר האמיתי מטביע חותם של הכשר על זיופים לא מעטים, גם מרפאי-פלא זוכים להצלחה. הישראלי חסר האמונה צוחק מאמירת תהילים, אבל הוא ''מקיש בעץ'' כסגולה מפני עין רעה.

המקור הנוצרי של ביטוי זה אינו ידוע לו ועל כל פנים אינו מטריד אותו. החברה הישראלית מתיימרת להיות שכלתנית ומפוכחת, אבל אין לך אמונה תפלה שאי אפשר למכור לה, ולא ''דרך אל הפדות'' של כת כלשהיא שלא ינסו גם ישראלים ללכת בה. כל אופנה מטורפת של אמונה המיובאת ממדינות הים זוכה בה בחיקוי, וביחוד כאשר מדובר באותה מדינת-ים גדולה שמושגיה, תפיסותיה ואורחותיה רוכשים לה בהדרגה את המעמד של מופת מוסרי-כלכלי-חברתי בעיני רבים מקרבנו. בסוגרים ייאמר שיש רק שטח אחד שבו אין אמריקה נחשבת אצלנו ראויה לחיקוי, חוא שטח האמונה.

שם אין זו בושה להיות פונדאמנטליסט, ולא פחיתות כבוד להיות אזרח אחת המדינות השוכנות במה שקרוי ''אזור התנ''ך'' (Bible Belt). רק כאן האמונה היא מוצר מימי הביניים שאבד עליו הכלח. אני עובר ביעף על המאורעות המסעירים של ארבעים ושלש השנים האחרונות, למן ההכרזה על יסוד מדינת ישראל ועד חיסול סכנתו של סדאם חוסיין, ושואל את עצמי אם יש בהם כדי להצדיק התמעטות של אמונה, או שעל פי שכל היו צריכים להוליך אל התגברותה של האמונה - גם האמונה בישועת הי''ת...

לי נדמה שלפחות דבר זה צריך להיות ברור למי שלא טחו עיניו, שיש כאן אותות ברורים של דגם ומגמה, שאת הסך-הכל שלהם אך בדוחק רב ניתן להסביר בדרך הטבע או לייחסו למקרה. הטרגדיה חסרת הפשר של השואה פסחה על הישוב בארץ ישראל. האויב הנאצי הגיע עד לשולי שטחה של מצרים ושלט שלטון קצר ימים בסוריה ובעירק. אך המלקחיים לא נסגרו. הישוב בא''י ניצל, ולא בזכות צדקתו - ודאי שלא בוכות מה שפעל, או לא פעל, למען הצלת יהודים. הישוב הקטן של אותם ימים עמד גם במאבק עם כוחות האימפריה הבריטית, גם בהתמודדות עם כל המדינות הערביות שהיו עצמאיות בתש''ח וגבר על אלה ועל אלה.

הפרץ הגדול של עולים משארית הפליטה ומארצות האיסלאם, כמו בריחת חלק מן האוכלוסיה הערבית מערים וכפרים ניתן למצוא להם הסברים הגיוניים, אם הגיוני הוא, שמקום ששס תנועה ציונית פעילה מפיצה את רעיון העליה וקיבוץ הגלויות אינו מניב עליה כמעט לגמרי, ומקום שלא היתה בו תעמולה ולא שכנוע, כל תושביו היהודיים קמים ועולים כמו שמעו את שופרו של משיח. ועדיין צריך לנסות למצוא הסבר לעובדה התמוהה שאותן מדינות ערביות אשר זה עתה יצאו למלחמה כדי למחוק את מדינת ישראל מן המפה, עם שוך הקרבות התירו למאות אלפי יהודים לצאת על מנת לעלות לישראל.

כלום לא הבינו שכל עולה מגדיל את סיכויי ההישרדות של מדינת היהודים, ועליה גדולה פירושה התבססות המדינה השנואה בתוך המזרח הערבי? למשך שנה או שנתיים אין ההגיון הפוליטי הערבי מגלה סימני חיים, והן אותן שנים בהם נחרץ דינה של ישראל לחיים. מה פשר ההתנהגות הערבית הזאת? ארבעים שנה מאוחר יותר יתקומם העולם הערבי כולו נגד ברית המועצות המתירה ליהודים לעלות לארץ, ויצעק חמס שהעולים דוחקים את רגלי הפלשתינים.

כיצד לא ראו שהן עצמן, בהתירן יציאת יהודיהן, חיזקו את ישראל באותה מדה ובאותה שיטה? יש מן הסתם כמה וכמה תשובות הגיוניות על פליאה זו. סתם טעות, או קוצר ראות, או רפיון ידיים. כלום הכרח הוא לראות כאן כוח עליון המטה את לבם של שליטים, על פי תכנית שאפילו אינה מפורשת וכתובה, היא החולשת על מהלכי כל המעורבים?

העם הזה, שלא ידע מלחמות מימי בר כוכבא ועד הזמן הזה (פרט למקרים ספוראדיים של התגוננות מול פורעים), שלא נשא נשק (אלא בשרתו בצבאות זרים), רכש לו כמעט בן-לילה יכולת צבאית מעוררת התפעלות ומפילת אימה. ממלחמת העצמאות - מלחמה נואשת של מיליציות קטנות ודלות חימוש נגד צבאות סדירים - יצא, ולרשותו צבא שיש בכוחו לא רק להגן על הישובים היהודיים, אלא גם להרחיב גבולות ולשמור עליהם.

ובסדרת מלחמות שניטשו מאז ועד עתה, גבר פעם אחר פעם על אויבים מרובים יותר ועדיפי חימוש, שנסתייעו באימון ובהדרכה של מומחי מעצמה עולמית. מלחמותיו הפליאו והדהימו את אויבי ישראל ושימשו חומר לימוד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם. השאלה איך עם שבמורשת הלוחמה והגבורה שלו חלה הפסקה כה ממושכת, שהוחזק על ידי אויביו כמוג לב וחסר רצון להלחם, רכש לו בכמה עשרות בשנים מעמד כזה בתחום שנראה מרוחק ומנותק מכל תכונה יהודית ומכל אורח-חיים יהודי, עוד לא נדרשה כראוי.

היא מן הפליאות הגדולות של תהפוכות גורל שכמו כל התהפוכות של חיינו, כמו חידוש הממלכתיות היהודית ותחיית הלשון העברית וחיסולן של גלויות שלמות על ידי עליה, היא נתפסת בדרך כלל כמובנת מאליה, משל כאילו בכל יום ואצל כל העמים מתחוללים שינויים כאלה. לא. אין היא מובנה מאליה, היא בלתי-מובנת לחלוטין, אלא אם כן במסגרת של חזון תחיית עם ויציאתו מעבדות לחרות. ארבעים שנה ויותר תבע העם היהודי, תבעה מדינת ישראל, משליטי ברית המועצות בלשונה של התורה:

''שלח את עמי!'' היה ידוע שברית המועצות היא בעלת הברית של כל אויבינו, ספקית הנשק של הארצות הערביות המבקשות לראות במפלת ישראל, המטפחת והמממנת של מפלצת הטרור האש''פית - וגם המפיצה הראשית של ארס האנטישמיות בעולם שלאחר היטלר. איזה סיכוי נשקף כאן שמשטר עויין כזה ייענה לתביעה היהודית? לכל היותר יכלו היהודים לנסות לגייס את האינטלקטולאים של העולם למסע שכנוע ומחאה.

אך מי יכול לערוב לנו שראשיו של משטר אשר בלאו הכי הוא נתפס כאויב בעולם המערבי יתחשבו במה שיאמרו עליהם כמה משכילים זרים שגם בארצותיהם שלהם לא תמיד מטים אוזן לדבריהם? איזה לחץ יכול העם היהודי הקטן והדל להפעיל על מועצמת- על אדירה כדי להניעה לשנות דרך שהיא מן המובילים הראשיים של האידיאולוגיה השלטת? חופש יציאה ליהודים - מה פתאום? פריווילגיה לחסרי הזכויות שבכולם? אומה יהודית ולה מולדת משלה - זה רעיון שאין הדעת הקומוניסטית סובלת. ולפתע מתחיל הבלתי-אפשרי להתרחש.

יש צורך לשם כך, במכות מסוג מודרני: מדפים ריקים בחנויות, רעידת אדמה רעיונית באימפריה, מלחמה ללא מוצא באפגניסטן, מהומות אתניות בקצווי האימפריה - ואולי גם אסון קטלני בתחנת- חשמל גרעינית. כשמתחילה התזוזה, אנחנו עדיין לא מאמינים. נדמה לנו שזה יהיה מסע קצר ימים של כמה רבבות יהודים, ותו לא. על ממדים של יציאת מצרים - ששים ריבוא תוך שנים מעטות - איננו מעזים לחשוב, ככלות הכל, היהודים האלה אינס ציונים;

למה ירצו לנסוע לארץ ישראל? בברית המועצות משתנה המשטר - למה לא ינסו להשאר במקומותיהם וליהנות מפירות החופש החדש? ואולם מאומה לא מועיל. הם באים - במלוא הקצב בו אנחנו יכולים לספק להם מטוסים. אין לנו בתים בשבילם ולא מקומות עבודה, אבל הם באים. יציאת מצרים נשנית לעינינו. שעריו הנעולים של בית העבדים נפתחים, ובני ישראל יוצאים לדרך. ארץ ישראל, שאת שמעה שמעו ואותה לא ראו אלא בקריקטורות המרושעות של התעמולה הסובייטית, יש לה, גם בשלהי המאה ה-20 המפוכחת, אותו כוח מגנטי שהיה לה תמיד בעיניו של יהודי.

אפילו ערב רב אינו חסר בהישנות היסטורית זו, הלא הם הלא-יהודים שהצטרפו ליציאה הגדולה. אי אפשר, במסגרתו של מאמר בעתון, לעשות יותר מאשר לרמוז על מקצת מן המאורעות המופלאים שהתחוללו לעינינו ממש. ועדיין לא נגעתי באחרונה שבמלחמות ישראל - זו שבה היכתה קואליציה של מועצמות ועמים, ובתוכה גם צבאות ערביים, אויב מרושע ומסוכן של ישראל, בקצב ובסגנון שאיפיינו את מלחמות צה''ל.

לא בכל יום נקלעים עמים לקונסטלציה כזאת, שבה נכשלים אויביהם בכל הטעויות שבעולם, והם מוכים שוק על ירך על ידי ברית שאינה מונעת על ידי אהבת ישראל דווקא. ואני טוען שכל אחד מן המאורעות שהזכרתי יש לו הסבר רציונלי משלו על פי דרך הטבע - אבל כולם יחד, ברצף היסטורי של ישועות ונפלאות, יש בהם משהו שמעל להבנה המוגבלת של בשר ודם.

ודומני שקשה לא להבחין כאן במגמה המשתלבת בצורה כה מושלמת בנבואות הנחמה של ספרינו העתיקים, עד שאפילו הריקים מכל אמונה אינם יכולים שלא להקלע לספקות שמא יש כאן יותר, הרבה יותר, ממה ששכל הבריות יכול להבין ולהסביר.