בכל ברכה: זכר ליציאת מצרים

מששמע העם את הבשורה, האמין כי הנה הגיע השעה אליה היו כולם מצפים, ואת התקווה לגאולה ולפדות מבטא כאן משה. אך כמובן כיצד יוכל לעשות זאת? הרי השלטון בוודאי יתנגד לכך, ובמצבם הנוכחי אין כול סיכוי שהם עצמם יתקוממו ויארגנו מרד נגד השלטון המצרי. אך משה מקבל את מינוייו כשליח ה', גם את המנדט להודיע לפרעה כי אין מדובר כאן במשא ומתן בין אנשים, מלכים או כל מו''מ דיפלומטי אחר. ה' אלוקי העברים- הוא התואר שבו מעביר משה לפרעה את התביעה הברורה והמפורשת- ''שלח את עמי ויעבדוני''- ולא...פרעה כמובן אינו ממהר לציית, ואף מכביד את עולו, ויוזם גזרות חדשות על העם המדוכא- מעתה הוא אינו מספק להם חומרי גלם לתעשיית הלבנים שבה עבדו, אך ממשיך לדרוש מהם את אותה תפוקה של תוצרתם, דבר שהוא בלתי אפשרי בעליל, ואוזנו אטומה לתחנוני הממונים: ''תבן אין ניתן לעבדך ולבנים אומרים לנו עשו''. הדברים דברי טעם והיגיון, אך פרעה אינו מקשיב ואינו שומע- ''...נרפים אתם נרפים''.

מנכסי צאן ברזל של עם ישראל הוא ירידתו למצרים של יעקב אבינו ומשפחתו שמנתה שבעים נפש בלבד. בתחילה התקבלו בזרועות פתוחות ובהתלהבות של המלך ועבדיו, אך אחרי תקופה שבה השתנה השלטון הפכו לעם משועבד, עם עבדים. בד בבד עם השפלתם וירידת מעמדם התרבו בני ישראל באופן מדהים ובלתי מוכר [לפי המסורת שבידינו נולדו במצרים ששיות- ששה בכרס אחת], ותוך תקופה בת 210 שנה מנו כשנים וחצי מיליון נפש [ שש מאות אלף גברים, וההערכה שכל משפחה מונה לפחות כ -4-5 נפשות מביאה אותנו למספר זה]. ללא כל סיכוי לשינוי במצבם, מול שלטון תקיף ועריץ שאינו חס על נפשות, ואין אוזנו כרויה לבקשת חמלה ורחמים, מופיע לפתע אדם ממדיין- בשם משה, שמזה ששים ושמונה שנה נעלם מביתו, ומביא אל העם בשורה: ''הנני שליח של הבורא להוציא אתכם ולהביאכם אל ארצכם- ארץ כנען''.

לאורך כל המכות פרעה מנהל דיפלומטית כחש ושקר- מבטיח וחוזר בו- מתחנן ומפר הבטחתו. אך לבסוף כאשר מתקרבת המכה אליו- ''מכת בכורות''. הוא נשבר- ''כי אין בית אשר אין שם מת''. הוא מגיע אל ביתו של משה באישון לילה ואומר: ''קומו צאו מתוך עמי''. כניעה ללא תנאי, גם הצאן והבקר, הנשים והטף שהיוו עילה לסרוב קודם, הפעם כניעה לאורך כל הקו כולו. ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לא היה כאן מרד או התקוממות עממית שהונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אלא- ''כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה''. לא הם קבעו את המועד, אלא הפחד של המצרים מהבאות אילץ אותם אילץ אותם לצאת בלתי מוכנים אל המדבר- ''וגם צידה לא עשו להם''. איך יוצאים? איפה הציוד והאוכל לדרך בלתי ברורה? הייתה זו האמונה המוחלטת והברורה, שאם משה אומר לצאת, יוצאים ללא שאלות וללא היסוס. זה הביטוי החזק ביותר לתחושת העם לאחר שעבר את חווית עשרת החודשים במצרים. היציאה עדיין אינה מסיימת את הפרשה. המצרים יוצאים מההלם, וחשים כי השיחרור היה טעות, וכי יש עוד בכוחם העדיף להילחם ולהשיב את עם העבדים אל תוך בית כלאם, ויוצאים למרדף אחריהם. המחנות אינם נפגשים- מבדילים ביניהם עמודי אש בלילה וענן ביום, אך לפתע מרגיש העם מכותר.

כמו כן, יהא לו זכר ליציאת מצרים והמאורעות בהן נראתה יד ה' מכוונת ומובילה, ומאחרי האותות והמופתים ניצב בעל הכוח והיכולת לעשות בהם כרצונו בהיותו שליט בעולמו ובברואיו. ואכן, אומרים חכמים: אין הבורא פותח את עשרת הדברות ב''אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ'', אלא- ''אשר הוצאתיך מארץ מצרים''. מכאן, ממה שראית וחווית אתה בעצמך, תוכל להסיק כי היכול לעשות זאת אכן ברא שמים וארץ וכל צבאם.

הצבא המצרי האדיר שמונה יחידת עילית עם ''שש מאות רכב בחור'' וכל רכב מצרים, כל העוצמה המצרית, מכונת מלחמה משומנת ומנוסה יוצאת לרדוף אחר העם שרק לפני ימים ספורים קבל ''אשרת יציאה'', והם אין בידם מאומה, ללא כל נשק, וודאי חסרים הם את כוח השריון המצרי- ''רכב'', ובמה ילחמו?? גם האפשרות להמשיך ולהתקדם נמנעה מהם- הם הרי על שפת ים- סוף. והמדבר גם הוא אינו מאפשר קיום וחיים לציבור כה גדול בן מיליונים- מה עושים? הכל אבוד? האם טוב היה במצרים על אף הסבל ניתן היה לחיות ולהתקיים, ועכשיו??? משה מרים ידו על הים והוא...נבקע, והעם עובר בין בתרי ים-סוף- פלא בלתי נתפס ללא כל הסבר, אך חווים ועוברים בין בתריו כל אותם המיליונים. ומשהם ניצלים באורח על טבעי זה, הם אומרים שירה המסכמת את כל התהליך אותו חוו אישית והיו עדים לו. הייתה זו תקופה מיוחדת בעדה ניתן היה ''לראות'' את הבורא ללא כל ספקות ופקפוקים, והיא נקראת בפי חכמים: ''גילוי פנים'', וממנה יש לשאוב לימים אחרים של ''הסתר פנים'' ושל מהלך שונה, כאשר ארץ ניתנת ביד רשעים והם השגו חייל ומעשיהם הסותרים לרצון הבורא מצליחים, או אז יאמץ המאמין אל ליבו את ספר קורות עמו, וממנו ישאב כוח ותקווה לימים בהם ממשלת זדון תעבור מן הארץ, והעריצים כרות יכרתון.

הוא מאשים אותם בעצלות, שהרי בוודאי אפשר לייצר את הלבנים כרגיל ואילו חסרון התבן הינו בעיה שלהם ובכך פתר את תלונתם, בשלב זה הלחץ של העם הולך וגובר וקולות נשמעים כנגד משה ואהרן שהצטרף אליו כי המצב הכללי הורע והוחמר עם השמעת בקשתם אל פרעה לשלח את העם. הרוח האופטימית והתקווה לגאולה שהחלטה בתחילת השליחות של משה התחלפה ברוח נכאים וחרדה מפני הבאות- ''נתתם חרב בידם להרגנו''. אנו רגילים כבר לעול במשך שנים ארוכות, ועתה עם חששו של המלך מפניכם הוא חידש עלינו גזרות חדשות עמהן לא הורגלנו, ומקשות עלינו את חיינו. ובכלל, מי אומר שאנו עומדים בפתחה של גאולה אולי זו אשליה, מאוויי לב בלבד. כאן מסתיים שלב א' של התוכנית האלוקית, ומעתה החל שלב ב'. בסדרה של פעולות על טבעיות מתוכננות היטב, ללא אפשרות להינצל מהן, הכאת היאור הנחשב לסמלה של הממלכה המצרית ולחוט השדרה של הכלכלה. לאחר מכן, מחלות הפוגעות באוכלוסיה כולה- כינים, שחין, ושוב פגיעה בכלכלה- דבר- חורבן משק החי במצרים, ברד- הרס הצומח ובע''ח שנותרו חשופים בשדות, ארבה המחסל את שאריות הצומח, ולבסוף מכת חושך ובכורות.