יציאת מצרים בראי הארכאולוגיה

המחקר הארכיאולוגי חשף מתוך מעמקי האדמה את שרידי המכות שניתכו על ראשי המצרים, את השפעתו הכבירה של המשנה למלך הידוע – יוסף, את עקבות מרדף המצרים אחר העם הבורח ואת שרידי הנידודים במדבר * אמת מארץ תצמח במאה וחמישים שנים האחרונות מאז החלו החקירות הארכיאולוגיות במצרים נחשפה תרבותו המפותחת של העם המצרי הקדום בפני העולם המדעי,כמו כן נתגלו פלאי טכנולוגיה מדהימים שגם בימינו אין הסבר המניח את הדעת, כיצד עשו זאת בימי קדם.

על פי הנאמר בתורה עם ישראל שכן במצרים במשך מאתיים ועשר שנים, זמן רב דיו בכדי להשאיר את רישומו במרחבי מצרים. למרות הצפי, כמות הממצאים הקשורים לתקופתם נראתה דלה יחסית, דבר שגרם לקושי רב בהבנת ההסטוריה של עם ישראל.

לפני כארבעים שנה הבחין פרופסור עמנואל ויליקובסקי ובעקבותיו חוקרים נוספים בכך שמאורעות רבים המוזכרים בתורה מופיעים גם במיתולוגיה המצרית לרוב. הבעיה היא שהם תוארכו למאות שנים קודם בואם של בני ישראל למצרים ולא התאימו לתקופה בה מקובל שהיו בה.

לאחר מכן התברר שלא רק במצרים התגלתה תופעה זו, אלא גם בממצאים העולים מכל המזרח התיכון, ישנה התאמה מלאה ומופלאה למתואר בתנ''ך אך דא עקא, גם היא מתוארכת בכמה מאות שנים קודם למאורעות. מאז ועד ימינו בחנו את הבעיה הזו חוקרים רבים והם העלו שלא רק עם בני ישראל ישנה בעיה, אלא גם לממצאים מעמים אחרים אין התאמה לתיארוך המצרי המקובל.

תופעה יותר מוזרה היא ''העלמם'' של מאות שנים שמהם לא נמצא שריד ופליט, שנים אלו נקראות ''שנות האופל'' במצרים, וכך הדבר גם בבבל ואפילו ביוון ישנו פער רב של מאות שנים בין הממצאים והם נקראים ''תקופת האפילה היוונית'': ''הידיעות על מה שקרה במשך השנים האלה כה זעומות עד שיש הסבורים, כי באמת לא קרה כלום''.

מתוך כך החליטו יותר ויותר חוקרים שישנה בעיה אמיתית עם התיארוך המקובל ויש צורך לתקנו במאות שנים בכדי לפענח את התעלומות הרבות. ולדוגמא טבת חותמו של גמריה בן שפן ששימש סופר אצל המלך בימי ירמיהו (ירמיהו ל''ו, י') נמצאה במבנה שנוסד תשע מאות שנה קודם בתקופה שהכנענים עדיין התהלכו בארצינו! כך בכל אופן על פי התיארוך המקובל.

התירוצים של הארכיאולוגים המתכחשים למסופר בתנ''ך הם כל כך דחוקים שקשה לומר עליהם שהם עומדים בקריטריון של מחקר ארכיאולוגי השואף לאמת. ''עד כה נתגלו כל הממצאים החשובים מימי הממלכה (המצרית) התיכונה בשכבות יישוב מאוחרות..

הועלתה טענה שיש לראות בהם חפצים שסחרו בהם בתקופה מאוחרת יותר.. ההשערה שהועלתה על ''סחר עתיקות'' בתקופה מאוחרת אינה משכנעת... ישנן עשרות דוגמאות נוספות המצטרפות לתעלומה זו ואין כאן המקום להרחיב בזה. העולה מכולן הוא שיש צורך להזיז מאות שנים מהתיארוך המקובל, וכך נגלה לפתע כיצד כל שכבה תואמת לתקופתה המדוייקת ומאות תעלומות תפתרנה ברגע אחד.

החומר המובא במאמר זה הוא ברובו חומר שהיה ידוע שנים רבות בקרב הארכיאולוגים, בעייתו היתה שהוא תוארך לתקופת המבול... הזזת חלקי הפאזל נעשתה בידי אנשי מקצוע והיא גילתה התאמה מופלאה בין הממצאים שנחשפו באדמת מצרים לבין המסופר בתנ''ך, כפי שנראה להלן.

הזיכרון הלאומי אודות יוסף

לסיפור המקראי אודות יוסף אנו מוצאים מקבילה מדהימה בהתאמתה בין הממצאים הרבים שנמצאו במצרים. בסיפור המצרי מתוארת דמות הזהה כמעט לחלוטין לדמותו של יוסף, בפרטים רבים כל כך, עד שאין מנוס מאשר לקבוע שמדובר באותה אישיות שהשפיעה רבות על העם המצרי לאורך זמן רב.

המבנים המצריים הקדומים היו בצורת פירמידת מדרגות בעלת כמה קומות כשהקומות הנמוכות רחבות והעליונות נעשות צרות יותר ויותר. בשונה מן המבנים המאוחרים יותר שנעשו בצורת הפירמידות הרגילות הפזורות לרוב ברחבי מצרים. ''הר אבן עצום זה והמערכת המסובכת של בנייני אבן משוכללים הוקמו כנראה לפתע וללא תקדים. הגאון שתכנן את המפעל היה אמחתפ שהפך לשם דבר לחכם באדם''.

ומיהו אותו אמחתפ מסתורי? ''אמחתפ שהיה הוואזיר (משנה למלך) של המלך ג'וסר ויורשיו ומוזכר גם בכתובת באי סהל, בכתובת זו מספר המלך ג'וסר כי בימיו פקד את הארץ רעב במשך שבע שנים. לאחר ששאל בעצת אמחותפ הקדיש המלך אזור באורך כ- 120 ק''מ לכהני הדת גם טכסט מאוחר מימי רעמסס הרביעי חוזר ומאשר זכות זאת של הכהנים.

עד כאן אנו מוצאים דמיון רב ליוסף המקראי, פרעה אומר לו ''אין נבון וחכם כמוך'' (בראשית מ''א) בימיו היה הרעב הגדול, ואנו אף מוצאים שיוסף רוכ את כל אדמת מצרים ''רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה'' (בראשית מ''ז). עוד תארים אנו מוצאים אודות אמחתפ, ''הוא היה הראשון לפני המלך'', ''המפקח על הארמון'', ''החותם'', ''כהן און'', ועוד ומעמדו היה גבוה באופן שאין דומה לו''.

אמחתפ נחשב לחכם מופלא, בתחומים רבים וברבות הימים לאחר מותו האלילו אותו המצרים ובנו לכבודו מקד, הם האמינו שהוא פותר בעיות בחלום ולכן היו ישנים במקדשו, ומצפים שיתגלה אליהם בחלום וידריך אותם במעשיהם. ''אמחתפ היה לאישיות המקודשת ביותר שהיתה אי פעם במצרים'' וכך למרות שרק המלכים במצרים היו נהפכים לאלילים, דבר שאף מוזכר במדרשים, נהפך אמחתפ לאליל מצרי למרות שהיה רק משנה למלך, פולחנו נכלל בתוך פולחן הנקרא ''סראפיס'' בו היו עובדים לשור הנקרא ''פתח''.

מדהים למצוא שבמסכת עבודה זרה (מג) בין סוגי העבודה זרה המובאות שם מוזכר הפולחן ''סראפיס'', חז''ל קובעים ש- ''סראפיס''- על שם יוסף!'' ובנוסף על כך יש לזכור שסמלו של יוסף היה שור. מקדשו של אמחתפ נקרא אף ''מאסרו של יוסף'', ''הסיבה שמקדש אמחתפ כונה מאסרו של יוסף אינה מבוארת''.

תמיהה נוספת היא העובדה שבניגוד לאחרים קברו של אמחתפ לא נמצא למרות המאמצים הרבים, גם בשיר מימי הממלכה התיכונה אנו מוצאים קינה על כך שמקום קבורתו של אמחתפ לא נודע. אם מדובר ביוסף מובן מדוע לא נמצא קברו שכן עם ישראל העלו את עצמותיו עימם לארץ ישראל כמובא בחומש שמות. אמחתפ היה מזוהה גם עם האליל ''שמון'' שהיה בקיא בשפות זרות''.

והיה נקרא ''אדון ארצות הנכר'', אחד משמותיו אף היה ''יו'' (קיצור של יוסף?) מן הנילוס יוצאת תעלה עצומה באורך מאות ק''מ הנקראת בחר-יוסף ומשתי קצותיה ישבו בעבר ערי הפולחן לשמון, הדרומית נקראה אשמונן (הרמופוליס הגדולה) והצפונית היא דמנהור (הרמופוליס הקטנה). כל אלו ועוד מורים על העובדה שאכן היתה במצרים דמות מופתית בעלת חכמה רבה, ותואמת להפליא את דמותו של המשנה למלך הידוע, יוסף.

בני ישראל במצרים

בכל התורה כולה משמש המושג ארון בתור תיבה ניידת העשויה מעץ ומיועדת לאגירת דברים, רק פעם אחת מוזכר הארון כמשמש לקבורה, וזאת בסוף חומש בראשית כשמוזכרת פרשת מותו של יוסף נאמר ''ויישם בארון במצרים''.

והנה לאחר מחקר מתברר שארונות הקבורה כמעט שלא היו מקובלים בתקופה העתיקה מלבד מאשר במצרים בה היה השימוש בארון מקובל מראשית ימיה, רק בימי בית שני החלו להופיע ארונות הקבורה אצל עם ישראל, מוצאים אנו אם כן תיעוד אותנטי לצורת הקבורה שהיתה מקובלת רק בזמן כתיבת הדברים בתורה וכפי שאכן מתברר השיה מקובל במצרים.

בתיאור השיעבוד במצרים אנו מוצאיםממה היו ניזונים העבדים העברים ''זכרנו את הדגה... ואת הבצלים ואת השומים'' (במדבר י''א ה'). וכך אנו מוצאים אף בדברי ההסטוריון הקדום הירודוטוס המספר כי ראה כתובת המדברת על צנון שום ובצלים שניתנו לעובדים במצרים. בפפירוס ליידן 348 מדווח אחד הפקידים של רעמסס השני על כך שהוקמו מבנים חדשים בעיר פי רעמסס והוא מצווה: ''חלק דגן לחיילים ולעפירו הסוחבים אבנים (לבניין) מקדש רעמסס''.

ישנם חוקרים רבים המזהים את העפירו כעבריים התנכ''ים, גם באוסטרקון הכתוב הייראטית נזכרים שבטי עפירו כמועסקים בבניית העיר פי רעמסס. מתוך המסופר במקרא היתה מכסה יומית של לבנים שהיתה מוטלת על הפועלים לעשותה וכך גם נמצא בפפירוסים המתארים את העבודה האדמיניסטרטיבית במצרים.

''הם עושים את מכסת הלבנים היומית''. בפפירוס רייזנר I ניתן סכום הלבנים שנעשו ולידו נרשם מספר הפועלים באותו היום, שם מדווח שנעשו 39.118 לבנים על ידי 602 עובדים דהיינו כ- 65 לבנים לאדם ליום בממוצע ובמגילת עור הנמצאת בברלין ומתוארכת לשנתו החמישית של רעמסס ה- 2 נמצא כי היו שני סוגי מנהלי עבודה, אחד בעל סמכות עליונה, והשניהיה כפוף לו והוא היווה מעין סוכן עבודה והאחראי על ביצועה (שם).

גם בתורה אנו מוצאים שהיו שני בעלי תפקידים בזמן העבודה ''נוגשי העם ושוטריו'', וכשלא עמדו במשימה הקשה אנו מוצאים ש''ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר, מדוע לא כליתם חוקכם לליבון כתמול שלשום''... (שמות פרק ה', י'').

בני ישראל בנו במצרים ''ערי מסכנות לפרעה'' (שמות א', י''א) ויש צורך להבין משמעות השם ''מסכנות''. ב''כתבי אוגרית נמצא ש''סכנ'' פירושו מציבה'' (גינזברג, כתבי אוגרית עמ' 132-130). ''אולי על דרך זו ניתן להסביר גם ערי מסכנות, דהיינו ערי מצבה ואז כוונת הכתוב לפירמידות'' (גנור, ''מי היו הפיניקים'' עמ' 57). מכל מקום התרגום אונקלוס מפרש שכוונת המילה ערי מסכנות היא בתי אוצרות (אולי לאיכסון תבואה).

כשמשה ואהרון באים לפרעה הם מגיעים עם בקשה מעניינת ''נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו'' (שמות פרק ה') דרישתם להפסקת עבודתם של העם כולו למשך לשושה ימים מתבררת כדרישה לגיטימית וידועה בריאליה המצרית, כשבודקים את פנקסי הסופרים מדיר אל-מדינה ניתן למצוא מספר נימוקים להעדרות מן העבודה. בין הטיעוניםישנה עילה להעדרות עקב חגיגה דתית.

באוסריקון מקהיר (מספרו 25234 CG) מתוארת חגיגה שכזו: שנה 7 חודש 3 של העונה ה- 2, יום ה- 29, אחד (המלך) בפסטיבל הגדול של המלך אמנת-חותפ (הראשון)... כשהצוות שמח בנוכחותו במשך ארבעה ימים שלמים של שתיה, יחד עם ילדיהם, וכמו כן נשותיהם''. ברור אם כן שבקשת משה ואהרון להפסקת העבודה ויציאת העם כולו עם נשיו וילדיו על מנת לחגוג במדבר במשך שלושה ימים נראית מאוד ריאלית על פי הנוהג המצרי.

תכליתיות במכות מצרים

בתיאור מכותמצרים אנו מוצאים שאלוקים אומר למשה ''ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה''' (שמות י''ב, י''ב) מיהם אותם אלוהי מצרים'' שבהם הקב''ה נתן את מכותיו? כיום יש בידי האגיפטולוגים (חוקרי מצרים העתיקה) ידע רב אודות סוגי האלילים השונים שהיו מקובלים בתרבות המצרית הקדומה, ישנה אסכולה רחבה, הטוענת שניתן להבחין במכות שניתכו על המצרים בתור הכאות מכוונות, כל מכה מכוונת כנגד אליל מסויים שסימל כח באותו תחום, לפי פירוש זה היו המכות מתוכננות היטב ולא מכות אקראיות ומזדמנות.  

מכת דם כוונה כנגד האל חעפי שסימל את הצפת הנילוס הגורמת לשפע ולפריון, הפיכת הנילוס לדם היתה התרסה ושבירת כוחו בעיני המצרים של ''אליל הנילוס'' ובנוסף לכך הדגה שביאור מתה דבר שסימל את המוות וההפך מן הפריון. במיתולוגיה המצרית הפיכת הנילוס לדם סימלה מוות, נמצאה אף כתובת בה מזהיר בנו של רעמסס ה- 2, הנסיך חע-מ-ואס, את אימו ''כשתישתי את המים ייהפכו לצבע של דם''. יש לציין שיציאת מצרים ארעה כפי דעת הרבה חוקרים בימיו של רעמסס ה- 2. יותר ידועה היא הכתובת הנקראת ''תוכחת איפור'' בה מוזכר כיצד הנהר נהפך לדם: ''תראו הנהר הוא דם, כשאתה שותה ממנו... האנשים נרתעים, בני אנוש צמאים למים...'' ללא כל ספק שמאורע זה השאיר רושם חזק ביותר על המצרים.

מכת צפרדע פגעה קשות במעמדה של האלה חקת המתוארת כבעלת גוף אדם עם ראש של צפרדע, והיא על פי המיתולוגיה המצרית הנושפת רוח חיים בתינוקות הנולדים. על פי החוקר קריד מכת הכינים היתה התרסה כנגד האליל חפרי שתואר במצרים כאדם שעל כתפיו במקום ראש ישנה חיפושית והוא היה סמל הלידה.

בנוסף על כך המכה נעשתה ע''י הכאה על העפר שסימל בקומוגניה המצרית את יסודות בריאת העולם על פי שיטתם. אלילים ידועים נוספים הן הבהמות, אלילים רבים תוארו בתואר של פרה או שור. ''בספר המתים'' של מצרים בפרק 146 נראות שבע פרות ושור אחד הנקראים לספק מחיה למת. ובכלל השוורים היו מאוד נערצים במצרים. מכת השחין שהיתה מגיפה באדם ובבהמה כוונה כנגד האלה המצרית סחמת שהיתה ''אחראית'' על מניעת מגיפות.

מכת הברד גרמה לפחד עצום בקרב המצרים ובה הושחתו היבולים העיקריים שלהם, מכה זו שמה ללעג וקלס את האליל 'סת' כביכול על הרוח והסערה ואת האליל 'מין' שהיה מגן כביכול על היבולים. אליל זה הושפל שנית גם על-ידי מכת הארבה שחיסל את שארית הפליטה שנותרה מהברד.

המכות האחרונות

במכת ארבה משתמש פרעה במוטיב יחודי שאינו נשנה באף מכה נוספת בבקשו ממשה שיעתור לאלוקים על מנת שיסיר את הארבה ממצרים הוא אומר ''ויסר מעלי רק את המות הזה'' (שמות י', י''ז). מדוע רק אודות הארבה הוא מתבטא בלשון מוות בעוד היו מכות אחרות שהתאים להן יותר הביטוי מוות? כיום פוענחה תעלומה זו ''בספר המתים'' של מצרים בפרק 125 בצד הלב נראית מעין קופסה, ועליה ארבה, הטקסט מזכיר שדה מלא בארבה שהם התגלמות נשמות המתים. הארבה סימל אצל המצרים את עולם המתים, ולכן מובנת בקשת פרעה שמשה יסיר ממנו את המוות הזה.

אלילים רבים במצרים היו קשורים לפולחן השמש שהיתה נקראת בלשון המצרים ''רע'', (ומכאן השמות רעמסס ועוד) האליל ''רע'' היה אחד מן האלילים העוצמתיים ביותר שהיו למצרים בכל הזמנים, בנוסף עליו היו עוד מספר אלילים הקשורים לשמש כגון אמון-רע, אתן-אתם, והורוס. מכת חושך היתה בעצם מהותה ערעור על הסדר התקין של המערכת הקוסמית עליה היו מופקדים לפי המצרים אותם ''אלים'' רבי עוצמה הפגיעה בהם ערערה למעשה את כל הבנין התיאולוגי המצרי, ובכך הם נוכחו לראות את חוסר השליטה שלהם על העולם. בטקסט מצרי הנקרא ''נבואת נפרתי'' (וגם נפר-רחו) מובא: ''רע מסתיר עצמו מהבריות, למרות שהוא זורח בזמן הנכון, אין אחד היודע מתי הצהרים חלים''.

מכת בכורות השאירה רושם רב על המצרים לאורך שנים רבות, מתוך הממצאים עולה התמונה שהיתה מסורת קדומה לפיה נטבחו הבכורים בלילה מסויים. על מספר ארונות קבורה מצריים נמצא הכיתוב: ''זה האל שיתן משפט בחברתו של זה ששמו נסתר ביום הריגת הבכורים''.

על קירות הפירמידה של אוונס בסקארה נאמר: ''אוונס ישפוט אותו ששמו נסתר ביוםזה של שחיטת הבכורים'' גם ב''תוכחת איפור'' הוא מקונן ואומר: ''רבים טמנו את אחיהם באדמה'', ילדי הנסיכים מושלכים ברחובות''. דברים אלו מראים מהי עוצמת המבוכה ששררה במצרים לאחר המוות ההמוני של הבכורות. שנים רבות נשארה הקריאה של המצרים לעשות דין עם אותם ''אלים'' שכשלו בתפקידם, לשמור על ילדי המצרים.

גם על המלך ניתכה ביקורת קשה וכך אנו מוצאים בכתובת הנמצאת במוזיאון הבריטי: ''אף אחד לא משוחרר מעשית טעויות, נותן ההוראות שווה למקבל ההוראות''. בתוכחת איפור בהמשך לתיאורו אודות המכות הרבות שניתכו על המצרים הוא כותב בטוענו על המלך: ''אך מבוכה הבאת על הארץ... זה בגלל שהתנהגת כך כדי לעלות את הנושאים הללו, דיברתם שקר''.

הבריחה ממצרים

איפור מבכה על כך ש''העבדים נותנים הוראות לאדוניהם בלא לפחד מהם''. זהב ויהלומים אבנים טובות וכסף מושמים על צווארי השפחות''. ממש כמו המסופר בתורה אודות ''כלי כסף וכלי זהב ושמלות'' אותם לקחו בני ישראל מאת המצרים בצאתם ממצרים. כשהמצרים מתחילים לרדוף אחרי בני ישראל מתרחשים אסונות טבע כבירים במצרים עצמה.

בתורה מתואר שהמצרים שעל הים מתלוננים ''ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים'', ומבואר במדרש ''שכשם שאלו לוקים על הים כך לוקים אותם שנשארו במצרים'' (רש''י בשלח י''ד, כ''ה) בנבואת נפרתי הוא מתאר ש- ''דבר שכמוהו עוד לא קרה, אנשים יקחו נשק למלחמה והאדמה תרעש''.

על העילה ליציאה למלחמה מספר איפור שנשאר במצרים באותה השעה: ''כאשר אנו שמרנו על עצמינו, מספר כפול של אנשים נלחמו כדי להחזיר את העם המשתחווה'' (ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל...'' [שמות י''ב, ל''א]).

כוחות עליונים התערבו והפרידו בין המצרים הרודפים לבין ישראל. ''זה נמשך כשהאלים העומרים בתווך המשיכו, הגזע שהולך קדימה מאנשי העם אינם נראים בדרך'', יתכן וזוהי פרשנותם של המצרים למוזכר בתורה: ''וייסע מלאך האלוקים... ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל... ולא קרב זה אל זה כל הלילה'' (שם פסוק י''ט).

מלבד מלאך האלוקים (שהוא ''עמוד האש'' כמבואר במפרשים) נאמר גם ש''ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם'' (שם). תופעות אלו כפי הנראה הפחידו עד אימה את המצרים, וכך הוא ממשיך ומתאר: ''היום פחד... יותר ממליון איש אינם נראים... מה שבין השמים והאץ מפחיד את כולם'' (ויסעו בני ישראל... כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף'' [שמות י''ב, ל''ז].

בסופו של דבר הכל הסתיים כאשר פרץ שיטפון: ''בעל תפקיד הלך בשליחות העם לכוון העניים. הוא הלך בדרך עד לרגע שבו ראה את השיטפון הדרך הפכה למלכודת... כל מה שעליו נלקח ממנו. הוא התייסר מהרוח הנושבת מהמקל, עד שנפח את נשמתו''.(''ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו... ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה'' [שמות פרק י''ד, ט''ז-כ''א]) והוא ממשיך: ''מצרים באה אל המקום שבו נשפכו מים, הגיבור נלכד בידי זה ששפך את המים על האדמה'' כל העולם זועזע ממאורעות אלו: ''אסייתים... הם הגיעו לסוף עם עצמם. לא נשאר אף אחד עליהם.. כל השבטים בחו''ל נתמלאו בפחד'' (שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת... תפול עליהם אימתה ופחד'' [שמות ט''ו י''ד-ט''ז].

שרידי הנידודים במדבר

מדבר סיני הוא מקום צחיח ויבש לחלוטין מתוך מחקרים של שרידי הצמחים שבו עולה ש''הצומח בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה היה דומה לצומח המצוי באיזור היו... המסקנה המתבקשת מכך היא שתנאי המקרו-אקלים לא השתנו במשך 5000 השנים האחרונות'' (ליפשיץ וויזל, סיני, הוצאת מושהב''ט עמ' 520).

מכיוון שמקום זה היה כה קשה למגורים ברור הוא שאוכלוסיות גדולות לא יכלו מעולם להתגורר בו בשום צורה, מלבד מעט נוודים פה ושם. במחקרים ארכיאולוגים עולה התמונה הברורה על כך שהיתה תקופה בזמן הקדום שבה היה יישוב ניכר במדבר סיני ומדובר היה על אוכלוסיה גדולה של אנשים בעלי משפחה. ארכיאולוגים שחקרו את הנושא התקשו למצוא לכך הסבר: ''אין לנו תשובה לשאלה כיצד התקיימו ישובים אלה במרחק כה גדול ממקור מים''.

בנוסף על כך גם מאכלם של אותם אנשים הוא חידה גדולה, אמנם נתגלו הרבה אבני ריחיים, דבר המורה על כך שהיה להם מזון לטחון, אך לא ברור מנין הגיע אליהם אותו מזון לטחון, אך לא ברור מנין הגיע אליהם אותו מזון מה עוד שכמעט שלא נמצאו ברשותם כלי עבודת אדמה: ''להב המגל המהווה אינדיקציה לעיסוק בחקלאות נמצא בכמות זניחה במכלול כלי הצור''. גם מסחר עם זרים לא יכול להיות התשובה: ''פרטים קטנים שנמצאו... עשויים להעיד על מסחר אולם בקנה מידה מצומצם בלבד. אין אפשרות להצביע על מערכת מסחרית שיש בה כדי להוות מרכיב קיומי ראוי לשמו''.

ובנוסף לכך: ''למרות מציאותן של אבני שחיקה בבתים לא נתגלו כמעט עקיבות של גרעינים'' י. עציון מביא בספרו התנ''ך האבוד ממצאים רבים שנתגלו במדבר סיני ותואמים לאופי המגורים של בני ישראל כפי המתואר בתורה. ''הממצא הבולט שהתגלה בחפירות ובסקרים היו שדות קבורה, שהיו פזורים במרחבי חצי האי וברמת הנגב המרכזית. הקברים נמצאו לפעמים בריכוזים גדולים ולעיתים במפוזר.

צורת הקברים לא היתה אחידה: לרוב צוין מקום הקבורה בגלי אבנים הקרויים בשם טומולי; לעיתים היו אלה מבני קבורה של ממש. על יד ריכוזי הקברים נתגלו אתרי מגורים או אתרי חניה. קשה היה להבחין באתרים אלה בדגם ארכיטקטוני מסוים. לרוב נמצאו שרידים של מבנים מעוגלים, שהיו ערוכים מסביב לחצר מרכזית.

קירות המבנים היו בנויים טור אבנים אחד. התגלה כמות קטנה בלבד של אבני מפולת דבר המעיר שהגג וחלקם העליון של הקירות היו עשויים מענפים, מעורות או מאריגים. בשנים 1978-1980 נחפר אחד מאתרי המגורים האלה ברמת הנגב המרכזית, בגבול סיני. הארכיאולוג ויליאם דיור מתאר את אשר מצאו החופרים; על פני השטח נראו שרידיהם של קרוב למאה מבני אבן עגולים וסגלגליים.

בסוף העונה השלישית נחפרו כשמונים מהם. כמעט כל המבנים היו בתי מגורים. באחדים מהם כמעט כל המבנים היו בתי מגורים. באחדים מהם היו חצרות סגורות או שטחים להכנת מזון. פה ושם נתגלו גם מחסים לבעלי חיים. קוטרו של מבנה טיפוסי היה 4.5-2.5 מ'. הקירות נשתמרו לכדי גובה של 1.7 מ'. הכניסה היתה דרך פתח יחיד בעל מזוזות אבן ומשקוף, אשר נמצאו לא אחת במקומם.

הפתחים היו ריבועיים, ואורך צלעותיהם 80 ס''מ לכל היותר. פתחים קטנים מעין אלה אפשר לאטון בנקל בעזרת עורות, להגנה מפני הקור והרוח. הריהוט היחיד של מחסים פשוטים אלה היה דרגש או ספסל חצוב פה ושם ברצפה, ומדי פעם מזווה או אח של אבנים. עמוד של אבן או שניים שימשו לתמיכת הגג, שהיה עשוי ענפי אשל מן הוואדיות הסמוכים ועליהם לוחות גיר דקים שנחצבו בסלעים שבעבר השני של העמק. ההריסות כללו גם כמויות גדולות של טיח בוץ מן הקירות ושל טיח הגג מגיר כבוש. האתר לא נחרב, אלא נעזב ומעולם לא יושב מחדש.

על תפוצת היישובים כותב דיוור

פעילותנו אמנם הוגבלה לאזור של 4 קמ''ר, אך בדיקתנו כללה גם סקרים מחוץ ליישוב המרכזי, בסקר ארכיאולוגי מופו קרוב למאתיים שרידים קדומים, מהם יותר מ- 85% קבוצות של בתים גולים, מחנות, קבורות טומולי ומתקנים אחרים. אתרים אלה התגלו לראשונה בסקרים ארכיאולוגים שנערכו בהר הנגב על ידי נלסון גליק (1952) ויוחנן אהרוני (1956-1957). גילויים של אתרי המגורים הקדומים באזור משמים וצחיח זה הכה את החוקרים בתדהמה.

ויליאם אולברייט אשר קבע שאתרים אלה היו סימני היישוב היחידים במקום התקופות הקדומות, שאל: ''מדוע בחרו [בני אדם] להתיישב באזורים כה צחיחים? ומדוע רק אנשי [אותה תקופה]... שינו את אורחות חייהם בצורה קיצונית כל כך?'' הארכיאולוג בנימין מזר כתב: ''מפתיעה ביותר היא הרשת הצפופה של יישובים נוודיים למחצה בהר הנגב... ניתן לראות בתופעה זו תוצאה של נדודים בלתי פוסקים של קבוצות שבטיות ומאבקן לשליטה במקורות הקיום.

ניתן להבחין בשני אזורי תפוצה של קברים ואתרי מגורים קדומים אלה: אזור תפוצה צפוני, הנמצא בסביבת עין קודיראת, נאת המדבר המרכזית בצפון חצי האי; ואזור תפוצה דרומי, המשתרע החל בדרום לג'בל מוסא ועד לנאות המדבר של עין ח'ודרה ועין אם אחמד.

לפי המקובל היו תושבי התקופות הקדומות בסיני נוודים. על המבנה החברתי שלהם כותב אבנר גורן: האוכלוסייה חייתה בקבוצות בעלות זיקה טריטוריאלית מעין שבטים. לכל אחת היה אזור נדודים משלה, שבו הוקם שדה הקבורה שלה... נראה ששדה הקבורה הוקם בנקודה מרכזית בשטח הנדודים של כל קבוצה ''שבט''.

קבוצות אלה קיימו ביניהן מגע הדוק, דבר המשתק, באחדותם התרבותית; במנהגי הקבורה, בארכיטקטורה ובממצאים. ואל תרבותם הוא מוסיף: ... תרבות הנואמים היתה זמנית וחולפת. היא הופיעה ונעלמה בלא שאפשר לעקוב אחר התפתחותה, ובלי להותיר כל המשך לאחר מכן''. היישובים נמצאו בשני ריכוזים עיקריים האחד באזור ההר הגבוה בדרום הר סיני והאחר בצפון חצי האי על גבול הנגב.

באזור הראשון יש לציין את ה''התיישבות הצפופה הסמוכה לסנטה קטרינה... עצמות עיזים וכבשים במספר רב ביותר... צדפים מרובים מרמזים על קשר עם חוף ים סוף... העובדה שלא נחשפה אפילו קדירה שלימה אחת מוכיחה שתושבי האתר נטשו בשלום''. באזור השני יש לציין את עין קדיס המזוהה עם קדש ברנע: ''סקרים ארכיאולוגיים באיזור קדש ברנע מצביעים על התיישבות ניכרת''.

ברמה אשר מצפון להר הגבוה לא היו יישובים ממש אך ''יש לציין את הריבוי המרשים של אתרי חניה''. מה הביא אנשים לגור במקום כה צחיח? ''ללא נסיבות גיאו פוליטיות כגורם מדרבן, לא ניתן להבין את הפריחה היישובית בנגב ובסיני בתקופת הברונזה הקדומה''. אך מהן הנסיבות הגיאו-פוליטיות? על כך אין למחקר תשובה. זוהי ''תפרוסת יישובית בלעת עוצמה רבה שאין לה לפי שעה הסבר היסטורי''.

יש לציין שבקעת באר שבע הסמוכה, הנוחה בהרבה למגורים היתה ריקה מאדם באותם ימים. ''כך גם בערבה למרות קיומם של מקורות מים, לא התגלו שם אתרים בני התקופה''. הממצא א''כ ''מעורר קושי שממנו א''א התעלם... קיומם של שרידים כאלו טעון הסבר''. האנשים גרו במבנים שקירותיהם אבן וגגותיהם ענפים: ''מציאותו של העץ בחדרים יש בה כדי להוכיח שהשתמשו בענפיו לקירוי הגגות''.

נימצא, כי פעמים רבות הוכשר אתר למגורים, אך נינטש בטרם נעשה בו שימוש: ''עדיין לא נימצא הסבר לתופעה זאת החוזרת באתרים רבים בנגב ובסיני''. הממצא תואם את המסופר על בני ישראל. גם הם גרו בסוכות במדבר ''לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות'' ולא הורשו לצאת ממנו.

המן, שאותו אכלו אחר ש''טחנו בריחים'' לא היה תוצאה של חקלאות או מסחר ולא היה דגן, ואת מימהם הם קיבלו דרך נס. הם היו שנה אחת באזור הר סיני, לאחר מכן עקרו לקדש ברנע, ומשם להר שעיר (הוא ג'בל א-שעירה, בצפון מזרח סיני) שבסביבתו נותרו במשך שאר השנים. את הדרך מהר סיני לקדש ברנע עשו תוך ימים ספורים (אחרי חניה).

הם לא יכלו לתכנן מראש את משך הזמן שבו ישהו אלא היו תלויים בענן: ''ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל'' (במדבר ט', י''ז). לכן יכל לקרות שהם יבנו מקום למגורים אך יסעו ממנו בטרם גרו בו. הנה ראינו כיצד מתוך מעמקי האדמה עולים סימני העקבות אותם השאירו בני ישראל אחריהם בעת יציאתם ממצרים ונדודיהם במדבר.

ממצאים מן הסיפור הידוע והמפורסם ביותר בעולם אודות אותו עם עצום שנס מן העבדות על נשיו ילדיו ורכושו הרב באותו לילה מפורסם בו צאצאי אותו עם. גם בימינו ממשיכים בדבקות ובנאמנות לשחזר עד כמה שניתן את אותם מאורעות גדולים וכבירים שזעזעו את העולם העתיק, באותו לילה בו ממשיכה השלשלת עתיקת היומין של העברת הסיפור ההיסטורי מאב לבנו, ומן הדור הנוכחי לדור הבא. תודתינו לארגון ''מנוף'' המרכז למידע יהודי על החומר הרב שהם הועילו לתת לנו. חלק נרחב מן המחקר הנוכחי הוא מתוך ''התנ''ך והארכיאולוגיה – מסורת מול מדע'' (עדיין בעריכה) מאת דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, ובאדיבותם.