עיון במגילת אסתר

הקדמה מאמר זה לקוח מן החוברת ''דבר בעתו'' מאת יעקב אשכנזי, חוברת שנדפסה לפני שנות דור. במקורה כללה החוברת דברי פולמוס שאינם אקטואליים עוד, ואנו הבאנו את הקטעים העוסקים בניתוח המגילה.

אשר לניתוח ההיסטורי של תקופת המגילה, אנו ממליצים להשוות את הדברים להקדמת פירוש ''דעת מקרא'' למגילת אסתר, עמודים 6-4, שם ימצא הקורא סיכום עדכני של הנושא. מחבר החוברת, יעקב אשכנזי, יליד לוצוב בגליציה. עסק באפולוגטיקה ובויכוח עם הנצרות. עלה לארץ בגיל מבוגר, והצטרף למשרד עו''ד ש''ב פלדמן בחיפה.

(יהודה איזנברג) תולדות פרס ומדי הפרסים והמגילה 

הפרסים הם עם מיוחד במינו: אבדה לו ההיסטוריה שלו. הארכיונים העצומים שהצטברו באקבטנה נשרפו כליל, ומלבד כתובות מעטות שנגלו על מצבות בחפירות, ושפענוחן הנכון גם הוא אינו ודאי - לא נשאר שום שריד.

הגיע הדבר לידי כך שמה שהפרסים יודעים על עברם נאסף מספרי קורות הימים של עמים אחרים, ובראש ובראשונה מההיסטוריונים היווניים, ובעיקר מהרודוטוס. סך הכול החומר שנאסף באופן זה הוא, עד כמה שמעניין אותנו כאן, בקווים כלליים כדלקמן: הממלכה הענקית הנקראת במגילה ''מדינות פרס ומדי'', נתהוותה משטחן של ממלכות אשור, עילם, מדי ופרס, והשתרעה מהמפרץ הפרסי בדרום עד ארץ הסקיטים הפראים בצפון, ומארץ כוש במערב ועד הודו במזרח, מקום אשר לדעת קדמונינו היה סוף העולם. כל אחת מהמדינות הרבות שנכנסו לתוך הממלכה הזאת עמדה תחת שלטונו של שר (נסיך) סוברני, ונהנתה מעצמאות מסויימת.

הן היוו יחד מעין ארצות-ברית, שבראשן עמד ''מלך המלכים'' שנקרא בתלמוד ובמדרשים ''מולך בכיפה''. העם שממנו יצא ''מלך המלכים'', לו היה משפט הבכורה בחבר עמים זה. ה''הגמוניה'' (דוגמת ההגמוניה אצל עמי ההלנים), שעברה בזמנים שונים מעם לעם, הייתה מתחילה בידי האשורים.

בזמן זה נוצחה מלכות ישראל, יושביה (''עשרת השבטים'') הוגלו לארצות המנצח (מדי וכיוצא באלה), ובמקומם הובאו גויים מכות (או כותא לפי המבטא הארמי) וממקומות אחרים. אחר כך עברה ההגמוניה למדי, עד שבא פרסי (מצאצאי אכימניס, המכונה כורש) בראש פרשי הפרסים עזי הנפש ומלומדי המלחמה מנעוריהם, ניצח את מלך מדי המכונה אסטיאגס, והעביר את השלטון לידי הפרסים.

יושבי הארצות האלה התחלקו לאיכרים ואנשי מלחמה (אצילים). האחרונים היוו בכל מדינה ומדינה חיל chail שבראשו עמד פרתם (אסתר, א' ג'), ומספר יחידות צבאיות כאלה נצטרפו שוב לארגון גבוה יותר, שבראשו עמד ''ראש החיל'' או בקיצור ''חיל'' (א' ג'; ח',י''א).

על יד כל שר המדינה וכמו כן על יד כל ''חיל'' עמדו פקידי המלך: ''אחשדרפנים, פחות ועושי המלאכה'' (ג' י''ב; ט' ג'). היקף סמכותם של כל נושאי המשרות השונות האלה היה כל כך מסובך, שהרודוטוס מעיד על עצמו שלא עלה בידו לפענח את המנגנון המסובך הזה. חוץ ממעמד האיכרים והחיילים שהיו מיושבים במקומות מגוריהם הקבועים, ואשר שוב התחלקו להמון שבטים שכל אחד היו לו תקנון וסדרים משלו, היו הרבה מאוד שבטים נודדים שהתפרנסו מרעיית צאן, אך לא פחות מכך - משוד וחמס.

כבר בין עשרת השבטים של עצם העם הפרסי, הנקרא ''צנד'', היו לא פחות מארבעה שבטים נודדים, שחיו חיי בדואים פראים לגמרי, לא רצו לקבל עליהם שום חוק וסדר ולא נכנעו לשום שלטון. את מחייתם השיגו בעיקר על ידי שוד ורצח, עד כדי כך ש''מלך המלכים'' נאלץ היה לשלם להם מס שנתי כדי להבטיח את יושבי הערים מהתנפלויותיהם, כמו שהשולטן התורכי היה משלם לשבטי מדבר ערב.

שושן הבירה 

מלך הממלכה הענקית הזאת היו לו כמה בירות, שהחשובה ביניהן הייתה שושן-אקבטנה, על יד ההר אראנטס (אלוואנד), שהייתה מוקפת בכמה חומות בצורות. במטרופולין זה היה ארמון המלך, שהשתרע על פני אלפי דונמים, ושעל הודו והדרו אמר אריסטו שאין דוגמתו בכל העולם (ראה תרשים מצורף). כדי לאפשר מושג מה על ממדי הארמון הזה יצוין רק שאולם הראיונות של המלך, המצוין בתרשים באות M, השתרע על שטח של עשרה דונמים.

המלכה

חלקו של ארמון זה (.H.L.J) בגודל של עיר בירה במדינה אחרת, מוקדש היה לנשי המלך. פה גרו לאלפים נשי המלך ופילגשיו, נערות משרתות וסריסים (ב' ג', י''ד). בראש בית הנשים עמדה המלכה, מעוטרת כבוד והדר אין חקר. היא הייתה השלטת בכול, ולפקודתה עמדו סריסים רבים מרמי המעלה ביותר, אשר המלך העמיד לשרתה (ד' ה'). היא הייתה רשאית לקבל - רעולה ובנוכחותו של שר הסריסים - ביקורי גברים, והשתתפה, כשהיא רעולה, עם המלך בשמחות ובמשתאות שנעשו לכבוד שרי המלכות ולצירי ממלכות אחרות. 

לראות את פני המלכה היה כבוד שאין למעלה ממנו. ארמונה (בתרשים - J) היה קשור בדירת המלך (k) על-ידי שער שרק למלך מותר היה לעבור דרכו. השפעתה של המלכה על ענייני המלכות הייתה עצומה. הודות לקשריה המסועפים, אנשי סודה המרובים ועושרה, הכריעה המלכה פעמים רבות אפילו בעניין ירושת כיסא המלוכה.

מתחילה מוכרחה הייתה המלכה להיות מזרע אכימניס, כי זה השפיע על כשרות זרעה למלוכה. זו הסיבה שהרבה מלכים נשאו לאישה את אחיותיהם ואפילו את בנותיהם - ובלבד שלא לחלל את ילדיהם בדם זר. ברוב הימים נחלש המנהג הזה בגלל שינוי ביחסי המשפחה השלטת - הפטריארכט, ומתוך צורך להתחתן עם מלכים אדירים אחרים.

מכל מקום הקפידו שהמלכה תהיה מיוחסת עד כמה שאפשר. יתר הארמון עמד לפקודתו של המלך. מעבר לשער שהוביל מן הבירה לארמון, ונקרא ''שער המלך'', נמצאה שכונה גדולה (בתרשים C,D). שבה גרו המון אנשים מפקידי המלך (ב' כ'), ביניהם הרבה בלשים. מספרם היה רב כל כך שאי אפשר היה ליושב השכונה להכיר את כל יושביה, ועל אחת כמה וכמה לדעת את תפקידו ואת טיב עבודתו של כל אחד ואחד.

המלך כאלוה 

המלך מוכרח היה להיות מצאצאי אכימניס, שלפי המסורת של הפרסים היה בנה של פרסה בתו של מיטראס אליל השמש, ולכן רק הוא רשאי היה לחבוש לראשו את ה''מיטרה'' הידועה, סמל השמש. לו חלקו כבוד אלוהי, ואסור היה להביט בפניו. הכריעה וההשתחוויה לפני המלך היו פולחן אלוהי, כי המלך היה התגשמות האלוהים. לו התפללו, כי היה בן האלילה פרסה. את הזכות הזאת יכול היה המלך להעביר גם לאחרים. (הרודוטוס I 38; III 134 - פלוטראך טמיסטוקלס 27).

אפילו שרי המדינות, בבואם לפני המלך, היו נופלים על פניהם, ובמצב זה היו מתקרבים אל המלך ומגישים את בקשותיהם. רק שבעת השרים היותר נעלים, אשר היוו את מועצת הכתר העליונה, ואשר עמדתם במלכות הייתה דומה לעמדת הקורפירסטים בקיסרות הרומאית-הגרמנית, להם מותר היה לראות את המלך. הם הם הנקראים ''רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות'' (א' י''ד).

המלך השתדל שלא להיראות בפני אנשים עד כמה שרק אפשר. שבעת השרים האלה נקראו להתייעצות כשעמד לדיון עניין בעל חשיבות בלתי מצויה. הם גם היוו את בית משפט הכתר, ולשיפוטם היו נתונים הפקידים מן הדרגות העליונות. הם היו בלתי תלויים אפילו במלך עצמו. השופטים האחרים היו ממונים לכל ימי חייהם.

פקיד מדרגה עליונה כי חטא, שקלו במשפטו את חטאו לעומת זכויותיו לגבי הממלכה. הכריעו זכויותיו - יצא זכאי, ואם היה חטאו גדול מזכויותיו היו מתיזים את ראשו, ובמקרה שהפשע נגד המלכות היה גדול מאוד היו צולבים אותו אחר כך לשם קלון. הונו עוקל וניתן לפקיד בעל זכויות רבות, ובניו נהרגו יחד אתו. שניים במעלה היו שבעת הסריסים או ''שומרי הסף'' (א' ו'; ב' כ''א), אשר תפקידם היה לשמור על ראש המלך לבל יקרב אליו שום בן אדם לעולם, ואם בכל זאת עלה ביד מישהו להופיע לפני המלך - הומת מיד, בלי שום משפט.

החוקה 

לברית ארצות זו הייתה חוקה יסודית, שגם המלך לא היה רשאי לשנותה אלא אם כן הסכימו לכך כל שרי המדינה. פקודה שניתנה בשם המלך ונחתמה בחותמו אי אפשר היה להשיב, כי המלך הוא אלוה ואינו טועה. על יד מועצת הכתר עמד חבר מלומדים בענייני משפט שנקראו בשם שתרגומו המילולי הוא ''סופר'', ועליו היה לסגנן את החוקים שנתקבלו ולתת צורה נאותה לפקודות שעמדו להופיע.

בראש החבר הזה עמד ''ראש הסופרים'' שנמנה על ''שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך''. אם למישהו הייתה בקשה למלך, הוא בא ל''שער המלך'', שם קיבלו ממנו סריסי המלך את בקשתו, הביאו אותה לפני המלך, ואת החלטתו הודיעו אחר כך למגיש הבקשה. אם המלך הרשה למבקש להופיע לפניו, היה עליו ליפול על פניו לפני כניסתו לאולם הראיונות, ובמצב זה לזחול לפני המלך ולדבר דבריו.

אם הרים את ראשו להביט בפני המלך, אחת דתו: למות! לבד אם הושיט לו המלך את שרביט הזהב, יוכל הוא לקום (ח' ד'). המלך היה יכול להאציל כבוד זה גם על איש אחר, כאמור. כשבת המלך על כיסא מלכותו היה אוחז בימינו שרביט זהב ובשמאלו שושנה; מימינו עמד ראש שומרי (הסף) ראש המלך וחרבו שלופה בידו, משמאלו - ראש הסופרים, וחמשת הסריסים האחרים עמדו מאחוריו.

מעמד האישה 

כמו אצל כל העמים הפרימיטיביים כן גם בעמי מלכות פרס ומדי הייתה האישה מתחילה השוררת במשפחה, והבנים מתייחסים לפי אמם - מטריארכט. (אצל הפרסים היה אפילו ריבוי גברים - פוליאנדריה). אולם לרגל התפתחות הציביליזציה תפסו הגברים יותר ויותר את השלטון בידיהם, והמאבק בין המטריארכט לבין הפטריארכט, שהביא לעתים קרובות לידי סכסוכים כבדי משקל, נמשך מאות שנים עד שהפטריארכט הגיע לידי התגבשות להלכה ולמעשה.

כיוון שריבוי בנים נחשב היה כזכות גדולה לגבי המדינה, באה אחר כך הפוליגמיה. בכל זאת רק אישה אחת הייתה גברת הבית, והשאר - פילגשים. הפרסיות משכבת האצילים החזיקו מעמד יותר מנשי עמים אחרים. אם כי הפסידו את השלטון, נשארו עוד מאות שנים בעלות זכויות כמעט שוות לגברים. הן היו יוצאות יחד עם בעליהן למלחמה, ולא היו מקרים נדירים שבנפול הבעל מילאה אשתו את מקומו במפקדת הצבא. גם בזמן מאוחר מאוד הן היו מקבלות שנה שנה דורונות מאת המלך, כנראה זכר לממשלתן בימי קדם.

עמי פרס ומדי 

כאמור לעיל, התחלקו האוכלוסין במלכות פרס ומדי לאיכרים, רועים, אנשי מלחמה (אצילים) ופקידים, אבל חסר היה המעמד הבינוני - סוחרים ואומנים. עקב כך מצאו גולי ישראל שם כר נרחב לעבודה ולפרנסה. בניגוד לעולי בבל, שבאו למדינה בעלת מסחר ותעשייה מפותחים, ולכן עסקו בעבודת אדמה ובדיג, פנו גולי אשור למסחר ולמלאכה.

הם התפשטו בכל המדינות, יסדו ערים (פרוזות כמובן), ובמסחרם ובמלאכותיהם הביאו תועלת רבה גם למדינות. כמו כן יסדו פרוור על יד הבירה שושן, הנקרא במגילה ''עיר שושן'' או סתם ''שושן'' - הם הם בני ישראל הנזכרים במגילה כמה וכמה פעמים - ''היהודים אשר במדינות אחשוורוש'' (בשונה מן היהודים שבבבל ובמצרים).

אחרי כיבוש בבל (שלא היה, כידוע, בלי עזרת הגולים מיהודה ומישראל) והצהרת כורש, זרמו רבים מהם יחד עם יהודי בבל חזרה למולדתם, ונכללו יחד בשם ''יהודים'', שהשתמש בו מתרגם המגילה שלנו, כמו שיבואר לקמן. בני ישראל אלה יצרו להם, במשך השנים הרבות שישבו על אדמת נכר, ז'רגון מעורב מעברית, מארמית (שהייתה השפה הרשמית בכל הממלכה וכמעט בכל אסיה המרכזית והמערבית) וגם משפת העמים שבקרבם ישבו.

ההוכחה להנחה זו היא המגילה שלנו, שהיא בלי ספק תרגום מבליל שפות שבו נכתבה במקורה. מבנה המשפטים הארוכים והמורכבים (למשל א' ב'-ה'; ח' ט'-י''ד; ט' כ'-כ''ב, כ''ג- כ''ח) והשימוש המופרז בצורות סבילות של הפעלים - כל אלה הן תופעות מיוחדות לשפות אריות שרוח השפה העברית סולדת מהן.

שפע המלים הלועזיות (פרסיות, ארמיות, באקריות ועוד) הנמצאות במגילה (בששים ושבעת פסוקיה היא מכילה יותר מלים זרות מאשר ספרי נחמיה ועזרא בחלקם העברי ביחד, והן חדרו דרך המגילה לתוך אוצר המלים העברי) כל זה מעיד על נכונות ההנחה הנזכרת.

ככל שהמגילה היא כלילת יופי בכל הקשור למבנה ולסטרוקטורה, מעשה אמן בחסד עליון, שאין דומה לה בכל ספרות העולם, בה במידה היא ענייה מן הצד המילולי. המתרגם נאבק בחוסר מילים זה עד כדי כך שמלים רבות משתמעות אצלו לכמה פנים, למשל ''דבר''.

בני ישראל שבמלכות פרס ומדי הם אלה שאחרי כיבוש בבל והצהרת כורש חשו לארץ ישראל שנשארה אחרי החורבן כמעט ריקה מיהודים. הם מילאו את הארץ במשך זמן קצר מאוד, ובעטיים נדחקה בימי בית שני השפה העברית לקרן זווית של המלומדים, ואת מקומה ירשה הארמית ונעשתה לשפת העם.

אם יבוא אלינו מישהו בבדותה המוסכמת שאחשוורוש שלנו הוא קסרקסס, בל נקבל זאת מכמה וכמה טעמים. מפני דחק המקום אעתיק רק חלק מהם:

א) אפילו אחרי כל התרגילים האקרובטיים של בעלי חכמת השוואת השפות, אי אפשר להביא לידי התאמה את שתי המלים האלה;

ב) מיום שניתנה פקודת השמד עד היום המיועד להוציא זאת לפועל עברו בערך 11 חודש, וכיוון שבזמן קסרקסס הייתה ארץ ישראל חלק של מלכות פרס ומדי, היו היהודים יכולים להתרכז בארץ ישראל ולעמוד נגד המתנפלים. וגם הלשון ''מפוזר ומפורד בין העמים'' אינו מתאים לנסיבות הזמן הזה, כשהיהודים בחלקם הגדול היו שוב בארצם;

ג) ההגבלה ''אשר במלכות אחשוורוש'' מראה שהיו יהודים גם במדינות אחרות, מה שאין כן בימי קסרקסס;

ד) לפי מסכת מגילה י''ד א' לא קבעו הלל בפורים מפני שהנס התרחש בחו''ל, ואילו היה הנס בימי קסרקסס היה הנס גם בארץ ישראל;

ה) ידוע לנו שמה של אשת קסרקסס, והוא מת על פניה;

ו) בימי קסרקסס מוכרחה הייתה אסתר להיות לכל הפחות בת 80 שנה, וחזקה עליו על אחשוורוש שלנו שבהלכות אישות היה מפונק מאבימלך מלך גרר.

סיפור ושתי המשתה 

אחשוורוש עושה משתה גדול לשריו במשך חצי שנה, ואחרי כן הוא עושה משתה שבעת ימים לכל העם אשר בשושן הבירה. כדי להראות להמונים את חיבתו, הוא מקבלם בכל התפארת וההדר, ומצווה ''על כל רב ביתו'' להישמר מכל אונס שבטכס הרגיל בארמונות מלכים, ''ולעשות רצון איש ואיש''.

ואף גם זאת: השרים משתתפים לפי רצונו יחד אתו במשתה עם ההמונים (א' י''א). והמלכה? היא אינה לוקחת חלק במשתה זה, כנהוג, אלא חוגגת לעצמה ולנשים, לא בבית הנשים אלא דווקא בבית המלכות, שאין לשום איש בלתי קרוא דריסת רגל בו - כלומר, באולם כיסא המלכות (השווה ה' א').

ביום השביעי רוצה המלך להביא את שמחת המסובים לשיא, ושולח את שבעת סריסיו היותר נעלים, ''המשרתים את פני (דוק: פני) המלך'', להביא את המלכה בכל הכבוד הראוי לה, למען הראות אותה למסובים בכל יופיה, כשהיא מעוטרת בכתר מלכות. המלכה ממאנת למלא את רצונו.

ברור אפוא שהמלכה, שהעמידה את עצמה בראש הנשים, רוצה לעורר מחדש את המדנים בנוגע למטריארכט, מה שיכול להביא לידי התמוטטות כל סדרי הממלכה, החברה והמשפחה. המלך, אשר אהב את המלכה ושתי אהבה עזה, וארבע שנים אחרי הגזירה שנגזרה עליה לא יכול למלא את מקומה באחרת (ב' א', ט''ז), מראה עד כמה הוא מחשיב את החוק והסדר, עד שלמענם הוא מוכן להקריב את היקר לו מכול.

הוא קורא למועצה ולמומחי המשפט, ומציג לפניהם את הבעיה: ''כדת (לשם ההטעמה בראש) מה לעשות'' וגומר - כלומר, הוא דורש לשפוט ולהחליט כדת, בלי משוא פנים לרגשות המלך (א' ט'). נאום ההאשמה מלא מרירות: מעוות המלכה הוא לא רק נגד המלך אלא גם נגד כל השרים וכל העמים, כי המאורע הזה יעשה לו כנפיים בכל הממלכה, וכל הנשים תדרושנה את משפט המטריארכט.

''והיום הזה'' (פירוש: מאורע היום, כמו: ''יום צאתך ממצרים'') ''תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך'' (פירוש: על אודות, כמו: אמרי לי אחי הוא, בראשית כ' י''ב), וזה יגרום להפרת כל סדרי החברה ו''לביזיון וקצף'' עד בלי די. ולכן הוא מציע להחליט לכתוב בדתי פרס ומדי, שאינם ניתנים לשינוי, להרחיק את ושתי מן המלכות, ולמלך תהיה הרשות להושיב על כיסא המלוכה אישה אחרת כחפצו - ומכאן ולהבא זכות אב המשפחה תהיה מיוסדת בחוק, והסכסוכים יחדלו (א' ט''ז-כ').

ההצעה הזו נתקבלה במועצה. הוצא חוק הממסד את הזכות של כל אב משפחה להיות השורר בביתו, וכדי להרחיב עוד יותר את חופש האוכלוסיה, הוצאה פקודה המבטלת את החובה להשתמש (כמובן במשא ומתן עם השלטונות) בשפה הרשמית - הארמית - וכל איש יכול לדבר בלשון עמו. מסיבה זו עצמה הפקודה הזאת כבר יצאה בכל השפות הנוהגות בממלכה (א' כ''א כ''ב). למקרה הזה ולחוקים החדשים היו תוצאות כל כך מהפכניות, שהמגילה מקדישה להם תיאור בהרחבה אפית, ונכנסת לפרטי פרטים. בזה אנו עוברים להמשך הסיפור, ובו תתבלטנה התוצאות האלה בנוגע לענייננו.

מרדכי היהודי 

כמו שראינו, גרו היהודים בעיר שושן, ושושן הבירה הייתה מיושבת על ידי שרים, פקידים וסתם אזרחי המדינה. פתאום אנו נתקלים ביהודי הגר דווקא בשושן הבירה ושמו מרדכי - שם בבלי הלקוח משם האליל מארדוק (כמו שכל מרדכי נקרא בעיראק), בלי שנדע את שמו היהודי (שהיה לו, בלי ספק, בהיותו מגולי נבוכדנאצר) - כפי המנהג שהיה בין גולי בבל בימים ההם.

מי היה האיש הזה? המגילה מציינת אותו כיהודי לפי מוצאו, כימיני לפי שבטו, ומייחסת אותו עד קיש אבי שאול המלך (ב' ה'-ז'). הן לציון מולדתו והן לציון שבטו נוספה המלה ''איש'', שבהקשר כזה היא ציון של גדלות ורוממות המעמד. הוא הוגלה מירושלים על ידי נבוכדנאצר, שלקח כבני ערובה רק את המלך וביתו ואנשים מהמעמדות הגבוהים, בניגוד לנבוזראדן שהגלה גם אנשים פחות חשובים.

על כן מוסיפה המגילה ''עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה'' (ב' ה'-ז'), כלומר כאחד מאנשי ארמון המלך. בביתה של האישיות הזאת נערה ''יפת תואר ויפת מראה'', בת אביחיל דודו של מרדכי, יתומה מאב ומאם, בשם הדסה, אשר הוא אימצה לו לבת. מה איש זה מבבל מבקש בבירת פרס ומדי לא נודע לנו. רואים אנו אותו יוצא ונכנס ארמון המלך, עד כדי כך שבהיות בתו בבית הנשים של הארמון יכול היה להתהלך יום יום לפני הבית הזה ולברר את שלומה.

ברם, אם ניקח בחשבון את עמדתו של מרדכי, את מה שאירע זמן לא רב אחרי כן בין פרס ומדי ובין בבל, ואת החלק שנטלו היהודים בתמורות היסטוריות אלה, לא קשה יהיה לנו לנחש מה היה מעשהו של מרדכי בשושן הבירה, ומה אילץ אותו לבוא לשושן, לגור בין הגויים ולהעלים את שמו היהודי ואת עמו, מפחד פן תצא מפעולתו תקלה ליהודי בבל.

כאמור, זמן רב מאוד לא יכול המלך אחשוורוש להתנחם אחרי מלכתו האהובה, אבל אחרי שמשרתיו, שלהם יותר מלאחרים הייתה הזדמנות לראות בגודל צערו, יעצו לו לבחור מבנות הארץ נערה ראויה לכתר המלכה (ודווקא לא מרמי היחס, למען לא יישנה מעשה ושתי), קיבצו לרגל פקודת המלך את הנערות המצוינות ביותר לבית המלך, וביניהן נלקחה גם הדסה בת מרדכי והגיעה לכתר מלוכה.

מרדכי והמן ההתנגשות בין מרדכי להמן

עתה אנו מגיעים למוקד המגילה: ההתנגשות בין מרדכי להמן. מדוע התעקש מרדכי שלא ליפול על פניו לפני המן, אחרי שגם לפני מלכי ישראל היו נופלים על פניהם לאות יראת הכבוד? היהודי ראה ורואה את המלך כבן תמותה, אלא שבחסד עליון נתרומם מעל לעם.

היהודי נופל על פניו לפני מי שבידו להרים שפלים ולהשפיל גאים, ולכן הוא מברך בראותו את המלך: ''ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם''. לעומת זה, מלך פרס ומדי היה נחשב כאלוה, והנפילה על הפנים לפניו הייתה הכרה באלוהותו. המלך היה יכול להעביר את הזכות הזאת גם לאדם אחר, שהיה מייצג את המלך לפני העם.

נמצא שכריעה והשתחוויה לפני המן הייתה עבודת אלילים ממש, שהיא ב''ייהרג ואל יעבור''. החובה לסגוד להמן חלה אך ורק על ''עבדי המלך (להוציא את השרים) אשר בשער המלך'', וליתר הדגשה: ''כי כן ציווה לו (כלומר, על אודותיו) המלך. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'' (ג' ב'). ומה היה על מרדכי לעשות? לו היה עבד המלך יכול היה להתפטר, אבל הוא לא ישב בארמון בתורת פקיד, והחובה לא חלה עליו. לבגוד למען השלום באמונתו או לברוח מפני המן? כזאת לא יעשה איש כמרדכי.

ואם הוא מסכן את חייו בהישארו נאמן לאלוהיו, מי יאמר לו מה תעשה? אולם לאמיתו של דבר הוא לא סיכן את עצמו כל עיקר: כיושב בשער המלך הוא נתון מאז מקרה ושתי אך ורק לשיפוטו של המלך לבדו (וסימנך: ''ובבוקר אמור אל המלך ויתלו את מרדכי'' (ה' י''ד)). המלך ידע שמרדכי לא רק הציל את חייו, אלא שהוא חף מפשע, כיוון שאינו נמנה על אלה שהפקודה להשתחוות להמן חלה עליהם.

וכאשר הוא נשאל מדוע הוא עובר על מצוות המלך, מה היה לו לענות? היגיד שאינו עבד המלך? הלא על ידי זה היה מגלה את הקלפים, בוגד בתפקידו והורס בעצם ידיו את כל תכניתו לטובת עמו ובתו אסתר. הוא בחר במענה מלא הערכת כבוד: ''ויהי באומרם אליו יום יום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי'' (ג' ד').

תשובתו הייתה, בערך, שכיהודי המאמין שמוצאם של כל בני אדם הוא אחד, אין לו רשות להכיר בזולתו תכונת אלוהות, ושהוא בטוח ביוצרו שלא יאונה לו כל רע כל עוד אין הוא בוגד באמונתו. סגנונו של הפסוק, המעורפל במחשבה תחילה, לא יפליא אם זוכרים שהמגילה נכתבה תחת ממשלת פרס, ושהדברים האמורים מכילים עלבון למלך בהיותם כפירה גמורה באלוהותו. כמובן שלא יכול היה לעלות בדעתו של מרדכי שהמן האגגי יתפוס את השאלה בכל היקפה.

את כל הניגוד שבין השקפת העולם של היהדות לבין זו של עבודת אלילים, וירצה להשמיד את הגזע החותר תחת יסודות סדר העולם העכו''מי, את ''עם מרדכי'', עם שהלך מחשבותיו דומה לשל מרדכי.

''ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש, עם מרדכי'' (ג' ו'). אולם המן ידוע ידע שהמלך, האוהב צדק ומשפט, לא יסכים להרע לאנשים הידועים כשומרי חוק והולכים בדרך הישר, ולכן ברר לו לשון ערומים ללכוד בה את המלך ברשת אשר פרש.

מחשבת המן  כבר ראינו שבמלכות פרס ומדי היו הרבה שבטים נודדים אשר הציקו לתושבים בשוד וברצח ואשר המלך עצמו שילם להם מס כדי שיחדלו מלהתנפל על עיירות וכפרים ועל עוברי דרכים. והנה המן בא לפני המלך בהאשמה, ''ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ודתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם'' (ג' ח').

ראה את גודל המרמה שבדיבורים אלה: כמו שהם מתאימים לשבטים נודדים ולשודדים, כן אפשר ליחסם ליהודים. ''מפוזר ומפורד'' - אמנם כן היה המצב של היהודים; ''דתיהם שונות מן כל עם'', גם זה נכון; ''ואת דתי המלך אינם עושים'' (לא ''דתי המלכות'' - דינא דמלכותא - כי היהודים היו שומרי חוק ודין, אלא ''דתי המלך'', לאמור: הדתיות ביחס למלך - להכירו כאלוה - ''אינם עושים''), וגם זה מתאים ליהודים, דבר שלעת צורך יכול היה להוכיח בראיה גמורה בהודעת פיו של מרדכי.

לפיכך, אם אחר הרצח יהיה על המן לתת את הדין, הוא יראה שלא עבר כלל על פקודת המלך. המלך, שלא עלה על דעתו שמדובר ביהודים (וסימנך: ''מי הוא ואיזה הוא'' [כפל הלשון לציון הבהלה וההשתוממות] - ''אשר מלאו לבו לעשות כן'' (ז' ה')) - התיר להמן את ידיו, ולשם זה מסר לו את טבעתו, למען יוכל לחתום על הפקודות הנחוצות.

על יסוד זה יצא בניסן של השנה השתים עשרה למלכות אחשוורוש הצו אל כל העמים והפקידים להיות עתידים ביום 13 באדר להשמיד את כל היהודים ''זקן ונער טף ונשים ביום אחד'' (למען לא ימלט אף אחד מהם, כי בכל מקום אשר יימלט שמה ימצאנו המוות), ולשם גירוי יצרם של ההמונים הפקיר לפורעים את רכושם של היהודים.

למרדכי, כמובן, נודע הדבר טרם פרסומו ברבים. הוא קרע את בגדיו, לבש בגדי אבל, ויצא ברחוב העיר של היהודים, ''ויצעק צעקה גדולה ומרה'' כדי לעורר את היהודים לבקש רחמי שמים. ''וכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים'' (ד' א'-ג').

אסתר והצלת העם

אחרי שמרדכי שב מעיר שושן הוא בא עד שער המלך, כי להיכנס שמה בבגדי אבל היה אסור. כשמוע אסתר על מעשי מרדכי התחלחלה מאוד ושלחה לו בגדים למען יוכל לבוא אליה ולבאר לה סיבת האבלות, אבל הוא לא קיבל. לכן שלחה אסתר את איש סודה לשאול את מרדכי על דבר הסיבה לאבל כבד זה.

מרדכי סיפר לו מה ''שקרהו'' (כי הוא שגרם את האסון המחריד), ומסר לו את הצו לאסתר, ללכת אל המלך ''להתחנן ולבקש מלפניו על עמה''. אסתר משיבה: ''כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים (ומרדכי לא ידע?) אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית (L) אשר לא יקרא אחת דתו (אחת דתו לשם הטעמה) להמית. לבד אשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה.

ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום''; ולכן נוכל לחכות שעוד מעט המלך יקרא לי, ולמה זה ללכת לקראת מוות בטוח, אחרי שהיום המיועד לפרעות יהיה רק בעוד אחד עשר חודש? יש הסוברים שאסתר חפצה לומר שאולי כבר אבד חינה בעיני המלך, אולם הסבר זה הוא בלתי הגיוני. ראשית, אי אפשר לייחס למלכה כאסתר דברים תפלים כאלה; שנית, שינוי עיקרי כזה לא היה נעלם מעיני מרדכי החדות; ושלישית, במקרה זה היו התוכחות החריפות של מרדכי משוללות כל הצדקה.

תיווכה של מלכה שריחה נבאש, ובפרט בצעד שעונשו היחידי היה מוות, היה הרבה יותר קרוב להפסד מאשר לשכר. אחרת הייתה גישתו של מרדכי: הוא רצה להעמיד את המלך בפני ברירה: להפר את עצת המן טרם יתארגנו שונאי היהודים - אפילו אם יסכן את אהבת העם אליו - או להפסיד את מלכתו האהובה.

בנוסף, הוא לא רצה שאסתר תחמיץ את השעה שנתנה לה היכולת לעשות למען עמה, כמו שנראה להלן. אל לנו להתעלם מן הקשיים שאסתר צריכה הייתה להתגבר עליהם, וכמה גדול היה הקורבן שאסתר נאלצה הייתה לבקש מאת המלך. הדבר עולה מן המסופר אחרי כן: אפילו אחרי שנתלה המן כבוגד במלכות ומרדכי ירש את מקומו, לא יכול המלך להשיב את הצו של המן, משום שצעד כזה היה נגד החוק.

הוא נתן רשות להשתמש באמצעי אחר, שהיה עלול פחות להשפיל את כבוד המלך, ושלא היה מנוגד לחוק. ובכל זאת, מהי התשובה ששלח מרדכי לאסתר? ההזכיר לה שעיני כל עמה לה תלויות וממנה מייחלות רוח ותשועה? לא, ככה מרדכי אינו חושב ואינו מדבר! תשובתו היא: ''אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת כזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדי ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות''. לאמור: מרדכי אינו מפקפק אף רגע קל שנצח ישראל לא ייטוש את עמו. הוא פוחד שאסתר עצמה תאבד.

תאמר אבדון גשמי? ומה פירוש ''ובית אביך'', והלא יתומה הייתה מאב ומאם? על כורחך אתה אומר אבדון מוסרי. הקלון שבו תכסה את עצמה ואת בית אביה, שממנו יצאה בת כזאת, גרוע ממוות. הוא מזכיר לה שההשגחה בוודאי העמידה אותה במקום זה למען תוכל לעמוד בפרץ בעת צרה.

אסתר משיבה: ''לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן''. בשעות ההתרכזות הפנימית הללו רוצה אסתר להרגיש את עצמה מאוחדת עם אחיה ואחיותיה, ולמען לא יופר הלך הנפש הזה יצומו גם נערותיה - ''ובכן אבוא אל המלך שלא כדת וכאשר אבדתי אבדתי''.

(כלומר: אם אמות אין בכך כלום, כי למען עמי אמות). ''ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר'' (ד' י''ג-י''ז). השפעתו העצומה של המן על המלך, גם להיטותו אחרי הפופולריות של המלך, גאוותו ושמרנותו לחוקים - כל זה היה ידוע היטב לאסתר ועוררו בה ברגע הראשון פחד.

אבל דברי מרדכי נפלו עליה כרעם, והיא מכירה שהיסוסה, ואם רק לרגע, הטיל עליה צל מחפיר. היא מכירה שהגיעה שעתה לפעול, אבל נחוצה לה תחושה שלמרות ניתוקה שנים מעמה היא חלק אינטגרלי ממנו.

נחוצה לה הוודאות שרגשותיה ומחשבותיה מזדהים עם מחשבותיהם ורגשותיהם של בני עמה, וידיעה זאת תיתן לה כוח לנצח, או לוותר על התפארת וההוד של מלכותה ולהביא את חייה הצעירים קרבן לעמה. כרגע התחלפו התפקידים: חלפה עברה אסתר הצנועה והחסודה השומעת בקול מרדכי ''כאשר היתה באמנה אתו'', ולפני מרדכי מלכה של ממלכה אדירה: היא מצווה והוא השומע והמציית.

אסתר באה לאחשוורוש 

ביום השלישי לצומה בחרה אסתר בזמן בבית המלכות (M) היה טכס חגיגי מאוד. כדי להראות את חשיבות הופעתה לבשה בגדי מלכות, למען לא יעצרו בה השומרים, שבוודאי לא ראוה מעולם. היא יצאה מארמונה והלכה דרך גינת הביתן (G) לחצר הפנימית (L), ועמדה בצניעות ובהכנעה מול פתח בית המלכות, אשר דרך הפתח הזה יכול היה היושב על כיסא המלכות לראותה.

המלך, ביודעו שלא על דבר פעוט סיכנה המלכה את חייה, שואל אותה למשאלתה. אבל, למרבה הפלא, היא רק מבקשת ממנו לבוא היום, יחד עם המן, למשתה אצלה. ברור למלך שלמלכה בקשה גדולה מאוד, ושהיא אינה מוצאת עוז להגידה. בזמן המשתה הוא שואל שוב למבוקשה, וכדי לאמץ את רוחה הוא אומר: ''עד חצי המלכות ותעש''. אסתר מתחילה להרצות את בקשתה בדברי פיוס ותחנונים: ''שאלתי ובקשתי: אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי''.

אבל, כנראה, פתאום נפל עליה פחד שמא לא הכינה הכול כראוי להצלחת הפעולה, והיא גומרת: ''יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך'' (ה' א'-ח'). יהירותו של המן עלתה לשיא.

היה זה הכבוד הגדול ביותר לראות את המלכה ולשבת אתה על שולחן אחד, והכבוד הזה נפל בחלקו שני ימים רצופים; והנה מרדכי - היהודי הזה, הבטוח באלוהי ישעו - יושב, לא קם ואפילו לא זע מפניו. המן נתמלא פתאום חימה. הוא מספר זאת לאשתו ולרעיו, והם מייעצים לו להאשים מחר בבוקר, בעת הראיון אצל המלך, את מרדכי במרידה במלכות, כי הוא מסור רק לשיפוטו של המלך.

בלילה ההוא 

המאורעות בין סעודת אסתר הראשונה והשנייה, כפי שהמגילה מתארת אותם, אינם יוצאים מסדרי הטבע, אולם אופן השתלשלותם מלא פלאים ומזכיר נסים דומים בכתבי הקודש, כמו למשל הצלת משה על ידי בת פרעה. התנהגותה המוזרה של המלכה גרמה מבוכה ותימהון רב בלב המלך: מה זה עבר על המלכה שלו? אסתר הצנועה, שמעולם לא היו לה דרישות ובקשות, מה הבקשה הגדולה והפתאומית שלמענה היא מסכנת את חייה, ולמרות כל העידוד אינה מוצאת די אומץ להגידה? ומה לה המן שהיא מזמינה אותו לסעוד שני ימים רצופים? במה זכה להצטיינות בלתי מצויה כזאת? האם נעלבה המלכה על שזה זמן רב לא התראה אתה והיא רוצה להגיד לו זאת? הלא יכלה למצוא לכך דרך בלתי מסוכנת.

ולמה נחוצה נוכחותו של המן? רעיונות אלה מטרידים את המלך ומדירים שינה מעיניו. כדי להשתחרר ממחשבות מענות אלה הוא מצווה להביא את ''ספר דברי הימים'' אשר ''לפני המלך'' (ב' כ''ג), כלומר את ספר הזיכרונות הסודי, בניגוד ל''ספר דברי הימים למלכי פרס ומדי'' (י' ב') הפומבי - על מנת ''שיהיו נקראים'' על הסדר לפניו.

אולי ימצא בו דבר הדורש התעניינות ותיקון, ובאופן זה יקל לרוחו הנפעמת. קרה המקרה שהקורא נתקל בעניין הקשר שגילה מרדכי לפני חמש שנים (ג' ז') ואסתר הודיעה על כך למלך. כיוון שכבר עבר זמן רב, וניתן להניח שלא תהיה סכנה למרדכי אם המלך יראה לו את גודל תודתו, ואסתר בוודאי תשמח מדבר זה, חפץ המלך להתייעץ באחד מאנשי סודו בדבר הפרס שיש לתת למרדכי.

דווקא ברגע זה מופיע המן, והמלך שואל בעצתו. המן מפריז ומגזים באותות הכבוד וההצטיינות שיש לתת לאיש שמצא חן בעיני המלך, עד כי המלך מבין שהמן חושב שהוא עצמו האיש שיש לחלוק לו את כל הכבוד הזה. אחרי כל ההצטיינות של הימים האחרונים גבה לבו עד שהוא דורש לעצמו כמעט כבוד מלכים.

המלך, נרגז מליל נדודים ומרעיונות מטרידים שעינו אותו כל הלילה, מחליט לרסן את יהירותו המופרזת של המן, מצווהו לעשות את כל הכבוד שהציע למרדכי, ומזהירו שלא יפיל דבר מכל אשר דבר (ו' י'). מרדכי, ביודעו שהחרב המונחת על צוואר עמו טרם הוסרה על-ידי הכבוד שקיבל, חזר נכה רוח לביתו. גם המן נדחף מלא בושה לשפוך שיחו לפני אשתו ואוהביו. המאורע דיכא אותו עד שלא היה בו עוד עוז ללכת לסעודת אסתר. עוד הוא משתמט, והנה באים עבדי המלך ומבהילים אותו ללכת שמה (ו' י''ב-י''ד).

הסעודה השנייה 

בזמן הסעודה הגידה אסתר, לדרישת המלך, את בקשתה, והמלך שואל בבהלה ובהשתומ- מות: ''מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן?'', וכאשר אסתר מראה על המן (ז' ג'-ו'), לא קם רוח במלך. לפניו נגלתה כל הרשעות של המן והמצב הנורא שבו הוא נמצא. המלך רוצה להרוג את הבוגד בלי דיחוי.

אולם כשומר חוק ומשפט אינו יכול לבצע את רצונו, כי לפי החוק עליו להעמיד את המן לפני בית המשפט. כדי להשיב את רוחו ולמנוע את עצמו ממעשה בלתי חוקי הוא יוצא אל גינת הביתן. המן נבעת. בראותו שמעשה התרמית נגלה ושהמלכה, האהובה על כולם, היא יהודייה, הכיר שאין איש יכול להצילו מלבד המלכה.

לכן, במבוכתו, הוא מתחנן ומתנפל לרגליה. ברגע זה שב המלך, והמן נתפס בקלקלתו בבית המלך, כי התחייב בראשו בגשתו אל המלכה, וזה פירוש ''הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'': לא די לך שהבאת בנכליך שואה כזו עלי ועל ממלכתי, אתה עוד זומם לכבוש את המלכה בביתי אני.

וכיוון שהמלים האלה יצאו מפי המלך, חפו פני המן כי ראה שהוא נתון לשיפוטו של המלך עצמו ואין לו תקווה להינצל. כדין פושע במלכות עוקל הונו וניתן לאסתר כשי על שגילתה את בגידתו של המן, ומרדכי בא לפני (לפני!) המלך ונתמנה למשנה למלך במקום המן.

להשיב את מחשבת המן 

יותר מחודשיים (מט''ז בניסן עד כ''ג בסיוון) עברו, טבעת המלך ביד מרדכי, ובכל זאת לא הרשו לעצמם מרדכי ואסתר לאחוז באמצעים כדי לסכל את מזימת המן, בלי ליטול רשות מאת המלך ויועציו, עד שעמדה אסתר בראיון חגיגי בנוכחות מועצת המלך ובראשה מרדכי (כפי שיוצא מן המתואר ב-ח' ג', ד').

היא נפלה לרגלי המלך, וביקשה בכל לשון של בקשה ותחנונים ''להשיב את הספרים (שהם לאמיתו של דבר רק) מחשבת המן... אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך'' (שם ה'), רעיון שמעולם לא עלה על דעת המלך, וכולו מעשה ערמה של המן שבגד במלך ובאמונו, ומעתה אין לראות בספרים האלה צו מאת המלך.

אבל כל זה ללא הועיל, כי חוקי הממלכה היו חשובים למלך עד כדי כך שהעדיף להביא למלחמת אזרחים ולסכן את אהבת עמו אליו מאשר לפגוע בחוק. הוא ענה: ''הנה בית המן נתתי לאסתר, ואותו תלו על העץ אשר שלח ידו ביהודים'' (ועל ידי זה נגלה לעיני כול שהמן פשע במלך ובמדינה), ''ואתם כתבו על היהודים (פקודות המקלות להם את ההתגוננות מפני התנפלויות), כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך (אבל להשיב את הספרים ששלח המן אי אפשר), כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב'' (שם ז' ח').

על סמך רשות זו הוציא מרדכי בשם המלך פקודה גלויה ''לכל העמים עם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם'', הכרת שווי זכויות אזרחיות של היהודים (שם י') - ''אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם (של המתנפלים) לבוז, ביום אחד (ובשאר הימים מובן מאליו שהמתנפל ייענש כרוצח וכשודד, כי פקודת המן הייתה רק ליום אחד זה) בכל מדינות המלך אחשוורוש בשלשה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר.

פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם (לגמול מידה כנגד מידה) מאויביהם'' (שם י''א-י''ג). למען לא יהיה לפלא בעינינו שקומץ יהודים, חרף גבורתם הרבה, יכול היה לעמוד נגד כוחות העולים עליהם לאין שיעור, פותרת לנו המגילה את החידה: ביד היהודים תמכו ''כל שרי המדינות, והאחשדרפנים, הפחות ועושי המלאכה, כי נפל פחד מרדכי עליהם'' (ט' ג'). כי כל אחד דאג למשרתו, וגם ''רבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם'' (ח' י''ז).

כלומר, מתחברים ומתייחסים עם היהודים ועוזרים על ידם, כדרכם של ההמונים העומדים תמיד בצד המנצח. מפרשים רבים מבארים ''מתייהדים'' - התגיירו, וזאת היא אחת השגיאות הנדושות. אסור לפי הדין לקבל גרים שבאו מתוך פחד. ועל הכול מעידה נגד הנחה זו הסיבה, וכי מפני מי יכלו עמי הארץ לפחד עד כדי המרת דתם? צורת ההתפעל מראה על התחברות למישהו, כמו שידידי היוונים נקראו ''מתייוונים''.

למרות כל מאמצי מרדכי למנוע התנגשויות בין עמי הארצות ובין היהודים, התנפלו על היהודים ביום ההכרעה ההמונים המוסתים שסמכו על פקודת המן המבטיחה להם חסינות מפני עונש. אבל היהודים התקהלו והנחילו לשודדים תבוסה גמורה. אחרי שעלה בידם להדוף את צריהם, יכלו כבר ממחרת לנוח מאויביהם ועשו להם יום שמחה ויום טוב. קשה היה המצב בעיר שושן (ט' א'-י''א).

בשושן הבירה היה מקום מושבם של בני המן ואוהביו המרובים, שהיו בעלי השפעה גדולה ושמפלתו של המן בוודאי קיפחה אותם ממשרות גבוהות. ברצותם להתנקם ביהודים עמדו בראש האספסוף הממלא כרגיל מטרופולין כשושן הבירה, והתנפלו על העיר שושן. היהודים לחמו בגבורה נפלאה.

הם הדפו את האויב מן העיר, ובקרב זה נפלו מאנשי שושן הבירה 500 איש וביניהם גם בני המן (ט' י''ג-ט''ו), שהיו בוודאי בראש המתנפלים. אולם היהודים ידעו מראש שההמונים שהתלהבו בקרב לא יאמרו נואש ויחזרו על מעשיהם גם למחרת, לכן נאלצה אסתר לבקש מאת המלך להרשות ליהודי שושן ''להקהל ולעמוד על נפשם'' גם ביום י''ד באדר. ואמנם כן היה.

הקרב נתחדש למחרת היום, אבל גם הפעם גברו היהודים והרגו בשונאיהם הרג רב. לכן לא יכלו יהודי שושן לנוח מאויביהם עד יום ט''ו באדר, שבו עשו להם יום שמחה (ט' י''ג-י''ח). כמה חללים נפלו מצד היהודים בקרבות האלה, אין המגילה מספרת לנו. דרך כל המנצחים לספר רק על אבדות האויב, וזה המנהג נוהג גם במקרא.

לדוגמה, גם כאשר אחרי המלחמה במדיינים נפקדו אנשי הצבא והנה לא חסר איש מישראל, זה נחשב לנס, והמפקדים ראו חובה לעצמם להביא קורבנות למשכן כדי לכפר על דם האויב שנשפך, מבלי שהייתה לו כפרה בדם חללי ישראל (במדבר ל''א מ''ט-נ'), ובוודאי שלא הזכירו את מספר חללי ישראל במגילה שנועדה להיקרא ביום שמחה.

פורים 

לפיכך, בבוא פורים נזכר היהודי בנסים שנעשו לנו בימים ההם בזמן הזה, ונשמתו הקטנה הספוגה בדאגות יום-יומיות נדחפת לפינה רחוקה ואת מקומה לוקחת נשמתו היתרה. הוא מתרומם מעל כל מצוקות ההווה, פניו מזהירים באור עליון, כי הוא חש שאינו עלה נידף אשר הרוח תישאנו לאשר תישאנו, אלא עומד הוא תחת השגחה והנהגה עליונה המלווה את כל צעדיו.

אפילו ההדיוט שבישראל, אשר עינו אינה מסוגלת לסקור את העניין בכל היקפו, האינסטינקט שלו חש את חשיבותו של היום, והוא מתערטל מכל העצבות האופפת אותו בימי המעשה ומתייחד עם נשמת האומה. ביתו פתוח לכל דכפין וכיסו לכל דצריך, ואהבה ורחמים קורנים ממנו על כל סביביו. אפילו ההתחפשויות ומעשי הילדות האחרים, הנוהגים ביום זה, הם ביטוי לרגש הילדות המשותף לכל איש מישראל ביום זה.

היהודי חש את עצמו כילדו של אביו שבשמים, ולבו בטוח בו שישמור את הבטחתו לעמו. ואולי זהו הרעיון של רבא, שאמר: ''חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן''.

כלומר, חייב אדם להגיע לדרגת שמחה בה', המנהג את עולמו בחסד, ששני אלה (מרדכי והמן) ייראו לו רק כמכשירים בידי ההשגחה לשם השגת מטרתה, ואם המן פשע פשע נורא, עונשו כיפר עליו - ובלי המן, שהוא מסיטרא אחרא הרוצה את הרע ויוצרת את הטוב, אין גם גדולת מרדכי.