סיפור קצר: לולי תורתך שעשועי

אחד ומיוחד בהם היה מתתיהו גלמאן הי''ד צעיר יהודי ממשפחה מתבוללת בוינא בן לתעשיין עשיר שתקרית אנטישמית בבית ספרו עת הטיח בו חבר את כינוי הגנאי ''יהודי מלוכלך'' הפך את כל עולמו, הוא שהשכיל יותר מכל חבריו לכתוב בגרמנית שירה וספרות חי כל ימיו כאינטלקטואל (צעיר) בחברה הוינאית מוצא עצמו לפתע יחד עם כל היהודים באותה ספינה באותו גורל! מתוך כך גמלה בליבו הכרה אם אני יהודי לפחות עלי לדעת מהי יהדות, ללא ידיעת הוריו הוא מצטרף לתנועת נוער חרדית בוינא ולאט לאט לומד להכיר תורה מהי, בשלב מאוחר הוא מבקש את רשות הוריו להצטרף אל תלמידי הישיבה המפורסמת ישיבת חכמי לובלין בפולין, הוריו מתנגדים בכל תוקף. והוא עוזב את הבית ללא ידיעתם ובורח לפולין. האב אינו מוותר ושולח אחריו את האינטרפול כדי להשיבו הביתה.

אך הנער הצעיר אינו נכנע ולאחר פגישה קשה עם האב וניסיון נוסף ליישב את ההדורים שלא עלה יפה הוא נמלט לאחד הכפרים ומודיע להוריו במכתב כי למרות כאבו וצערו עליו למלא את צו מצפונו ולא יוכל לשוב אליהם כל עוד אורח חייהם לא יאפשר לו לעסוק בתורה כרצונו. ומאלצים או לחיות בדרך שהוא אינו חפץ בה. באותה תקופה התקרב מאוד אל האדמו''ר מגו זצ''ל ותלמידיו. כישרונותיו והתמדתו ומידותיו הנעלות הכשירו אותו להיות דמות מופת כבר בגיל צעיר, והוא מושך אחריו צעירים ונערים לחבורות מיוחדות שנקראו על שמו ''מתיסוביצס'' כלומר אנשי מתתיהו.

חבורות אלו פעלו בגטאות פולין וליכדו קבוצות של פרחי חסידים בגילאים צעירים לחבורה שכל מטרתה הייתה תורה ויראת שמים בכל התנאים ובכל המצבים. יכולתם להמשיך בהתלהבות ובלהט התורני גם בחשכת הימים נסכו כוחות לא רק בהם עצמם אלא בכל אלו שידעו על כך. בכל בונקר או מקום מחבוא שבהם הסתתרו עסקו בתורה לאור נרות או עששיות ולא השגיחו כלל על הצווים של הגרמנים.

לא הורידו את זקנם דבר שהיה כרוך בגזר דין מות וודאי בכל פגישה אקראית עם חייל גרמני, לא נרשמו לעבודה, ולמרות העוצר יצאו לרחובות כאשר היה צורך בכך. שכנים וידידים סיפקו להם את מעט האוכל שהחיה אותם וכמובן בכל מקום העמידו אחראי שהיה להם למנהיג החבורה ודאג אף לכך. לפנינו מספר קטעים מתוך ספרו הנפלא של סופר השואה ר' משה פרגר ז''ל ''אלה שלא נכנעו'' המלמדים על הלך הרוח של אותם מורדים קדושים ושל החברה היהודית שהעריצה אותם ושאבה מהם חיזוק ועידוד רב.

אגדות פלאים התהלכו בגטאות,על אודות מתתיהו ועל אודות הניסים המתרחשים אתו- משלים ומציין אריה שחר מגבעתיים. גם אלינו, הוא אומר, לגטו דז'יאלושיץ הגיע כאורח פלאי, והביא איתו כמה בחורים משלו, כדי לייסד גם אצלנו סניף חשאי של ''מתי'סובציס''.

בכל הסביבה שלנו התקיימו קבוצות כאלו. גם במיכוב, גם בפינצ'ב. באזני שמעתי, איך חסידים ישישים סיפרו בשבחו של מתתיהו והפליגו בסיפורי אגדות ממש. בפעם הראשונה שמעתי את שמעו של מתתיהו מפיו של אברהם דיין, אברך מפאר חסידי גור, אשר בעיירתנו. הסיפור הזה הקסים ממש את כולנו בגטו: חבורה של מקדשי השם נערים בגיל שתים עשרה עוזבים את בתי הוריהם לשם קידוש השם הם מתחפרים במערות, בעליות גג, במרתפים, כדי לעסוק בתורה עד כלות הנפש. זכורני, כי מתחילה עוררה התנועה של ה''מתי'סובציס'' התנגדות מסוימת הן אצל בעלי הבתים שבעיירה והן אצל נכבדי החסידים שבמקום.

כל העניין הזה נראה להם מוזר ומשונה. הייתכן, כי בחורים צעירים ילכו בדרך משלהם? הייתכן, כי נערים ופרחי חסידים יחליטו על מסירות נפש כזו על דעת עצמם? אך לאחר זמן הכירו כולם בצדקת דרכם. גם יוסף פרידנזון, עורך הבטאון החרדי ''דאס אידישע ווארט'' באמריקה, אשר הכיר אישית את מתתיהו מימי שהותו בגטו שידלובצה, מספר בתור עד ראיה: דמותו של מתתיהו עומדת חיה לנגד עיני.

הרבה עבר עלי בשנות השכול והאבדון, אולם גם זכיתי לראות גילויים רבים של התעלות רוחנית בתוך גיא הצלמוות עצמו. ואלו הופעתו של מתתיהו הייתה יחידה במינה ממש. כאשר התבוננתי בו נוכחתי בעליל, כי הוא פשוט היה לבוש באיזה מין שריון של אמונה ודביקות.

התגוררתי בגטו שידלובצה למעלה מחצי שנה, מחנוכה שנת תש''ב ועד חיסול הגטו הזה בחודשי הקיץ. חותני היה תושב המקום והוא השיג עבורי רישיון העברה מגטו ווארשה לשידלובצה. עם בואי למקום התרשמתי עמוקות מאותה מידה של הערצה ויראת הכבוד, אשר כל תושבי הגטו בלי יוצא מהכלל גילו כלפי מתתיהו. עוד בתקופה הראשונה של הכיבוש הנאצי נערכה חתונתו של מתתיהו בדישלובצה, והוא עבר לגור שמה.

אבל למרות שדירתו הקבועה הייתה בו במקום, הצלחתי רק פעמיים לראותו בגטו זה, מכיוון שרוב זמנו הוא היה בנדודים. אנשי המקום כבר פסקו מלהשתומם על כך, איך זה מתתיהו מתחמק תמיד מכל המשמרות המזוינים האורבים בדרכים? הם בפשטות התייחסו אליו כאיש פלאים. בכל זאת, מכיוון שאני נוכחתי עד כמה מסוכנת הייתה עבורי הנסיעה מווארשה לשידלובצה, למרות הרישיון הנאצי הרשמי שהיה בידי גדלה עוד יותר השתוממתי על מידת העזתו של מתתיהו.

אש קודש זו, אשר הנוער החסידי הצית והלהיב אותה בתוך חשכת האימים והאבדון- כלום נוער זה בלבד הוא שהתחמם לאורה? מסתבר, כי מאור רוחני עילאי זה, שהדלק בחשאי במסתרי הגטאות, במרתפים אפלים ובמחבואים שונים ומשונים, הקרין מזוהרו המופלא והשפיע על הסביבה כולה.

על אף תנאי הקונספיראציה, אשר בהם פעלה תנועת המרי החסידית, הרי בשורת קיומה נישאה על כנפי רוח ואגדת גבורתה היוותה אחיזת נוחם לכל הנרדפים והנדכאים. ''בלהט דתי מיוחד הצטיין בגטו הנוער החרדי, שהתרכז בקבוצת ''חסידי גור''. במרתפים, על פני עליות גג, במחבואי הבתים הצפופים למדי, התמסרו צעירים אלה ללימוד התורה מתוך ביטול מוחלט של המציאות הטראגית.

עם התעסקותם באמיתות האלוקות, מבלי להתחשב בנגישות ובסכנות המוות, הם הציגו את אמונתם הלוהטת אל מול חיית הטרף הנאצית שהקיפה אותם. הם חיו חיי קיבוץ, תוך עזרה הדדית, וכן נחלצו לעזור לאחרים, כשהם מסוגלים לכל קורבן. מתוך הכרתם העמוקה שקורבנות הדמים שלהם אינם לשווא, הם התייצבו בעוז לנוכח המוות... הם לא החליפו את הלבוש החסידי שלהם- ובלתי פשרניים היו בשמירת התורה והמצוות, עד לקוצו של יוד... בכיסופיהם לאלוקים- הרפו בכל רגע את נפשם למוות, כי ראו בזה מעשה של קידוש השם''.

מרדכי שקלארצ'יק, מהנדס, שהסתתר על סמך ניירות מזויפות בתור פלוני ארי והשתתף גם בתנועת הפארטיזאנים הפולניים, מתאר כיצד הוא בא בעקבותיהם של החסידים המתמרדים בגטו קרקא: מישהו בגטו גילה לי את הסוד, שבחורי גור, אשר כמה מהם הכרתי אישית בסלומניק, מתגוררים במרתף של בית עזוב בקצה הגטו. הכניסה אל המרתף הוסוותה כהוגן. מצאתי אותם, כשהם מצטופפים במרתף הטחוב והצר ועוסקים בתורה לאורם של נרות.

מראה פניהם הוכיח, כי הם רעבים ללחם. כמה חביות ריקות היו במרתף, הם שמו קרש על שתי חביות והתעמקו בשיעור בגמרא. אמרתי להם, שאני הסתדרתי ב''צד הארי'' ואוכל לקחת אתי אחדים מהם, כדי להצילם. ''לא נוכל לחיות בין גויים! איך נתפלל שם ונלמד תורה? ובלא זה, איך אפשר לחיות? ואיזה ערך יש לחיים שכאלה?''- כה השיבו לי.

הם לא התאמצו להשפיע עלי, שאשנה את דרכי. רק דבר אחד ביקשו ממני. אם יפגוש בי גרמני מזוין ברחוב ויתחיל לחקור אותי, כמנהגם: ''יודא?'' (יהודי?)- אשר מוטב שאשיב לו בלשון הגרמנית: ''קיין!'', מכיוון שבגרמנית זה נשמע: ''לא'', ואילו בלשון הקודש זה מצלצל להיפך: ''כן!'' וכך הם ניסו לשכנע אותי, שזה לא יפה ליהודי להתכחש ליהדותו בשום תנאי ובשום אופן... מה יש להוסיף ולהגיד עליהם?- שואל המספר ומשיב הוא עצמו- נדמה לי, שאי אפשר כלל לתאר אמונה עזה כשלהם.

על אף כל תהפוכות חיי, מאז ועד היום הזה, במחתרת הפולנית הלוחמת, בתור ''אנוס'' שחי שנים כגוי, כקצין בשירותי הביטחון הפולניים בתקופה שלאחרי השחרור, אשר בכל הגלגולים שלי נתקלתי לא במעט לוחמים עזי נפש הבזים למוות- אני מעריך את הבחורים החסידיים הללו בתור גיבורים אמיתיים! משה גולדשטיין תושה הפרבר הקרקאי פודגוזש, שהיגר לאמריקה וגר במאנהטן, ניו יורק, נפגש גם הוא בהיותו בגטו קראקא עם קבוצת המחתרת החסידית, והוא מעיד ומספר עליהם: היה זה בחג הסוכות שנת תש''ג (אוקטובר 1942). שרידי הגטו נתפסו להלך רוח של יאוש מוחלט.

אני גרתי אז בחדר ברחוב נאדווישלאנסקה, מול בית המטבחיים העירוני. באמצע הלילה נתעוררתי בגלל רעש שנשמע בחצר שלנו. מורעבים היו, צנומים ותשושים. ריחמתי עליהם והוצאתי עבורם אל הסוכה כל דבר אוכל שהיה ברשותי. הם היו כמניין בחורים. אחד אני זוכר היה שמעלקי. עוד בחור היה בשם נח צינץ. גם גיסו של קופל לייבוביץ' היה שם, אשר את שמו איני זוכר. גם בנו של ר' שבתי רפופורט, מו''ץ בקראקא.

לשמחתם לא היה גבול. הם בירכו ברכת ''ליישב בסוכה'' והשמיעו ''שהחיינו'' בכוונה עצומה. ותיכף יצאו בריקוד נלהב. שעה ארוכה הם רקדו, ללא כל מורא ופחד. הבטתי במעגל הרוקדים והשתוממתי לאין שיעור. הרי בגטו רקד המוות. כל מי שנשאר עוד חי בגטו, היה אבר נכרת ומדולדל. בלי הורים, בלי משפחה. ידענו, כי רק ארכה כלשהי ניתנה לנו לפני החיסול הסופי של שארית הגטו.

כל אחד טרח ויגע להבטיח את עצמו בפני המשלוח להשמדה, על ידי רכישת ''כרטיסי עבודה'' מיוחדים מטעם אנשי הס''ס. כל מי שהשיג חותמת אדומה של ה''גיסטאפו'' על תעודת העבודה שלו, נאחז בזאת כבקרש הצלה אחרון. אולם אלה הצעירים הרוקדים, מה להם ולמשטר המרצחים? מה להם ולמתנת חיים מטעם המרצחים? מה להם ולמציאות הנוראה כולה? שמעלקי היה מן היחידים שבכל מחנה אשר התהלך רעב ותשוש כח ולא רצה בשום פנים ואופן לטעום מן דוד הטריפות של המחנה.

נדמה לי, כי מחוץ לשמעלקי רק הרב משידלובצה, אחיו של הרב מראדומסק, שהיה צדיק תמים, עמד אצלו בניסיון הזה. אומנם גם אנחנו- מציין המספר- אנשי חברת המברשתנים, חרדנו לשמירת שבת קודש לקיום כל מצוות התורה, בתנאים שלא יתאורו כלל וכלל.

הגרמנים קבעו עברונו מכסה של תוצרת לשבוע, ואנו הזדרזנו להשלים את המכסה בששת ימי המעשה, כדי שבשבת נוכל להעמיד פנים כאילו אנו ''עובדים במלוא המרץ'' ולמעשה לא עשינו כלום. רק במקרה של ביקורת פתאומית, כאשר מנהל המחנה הגרמני הופיע אצלנו, הפעלנו את המכונות בגלל פיקוח נפש. בסדנא שלנו אף סידרנו שיעור בציבור של ''הדף היומי''.

זה נעשה כך: בתיבה לאריזת המברשות הסתרנו גמרא'לי קטנה, מדפוס ''חורב''. ליד שולחן ארוך, אשר לידנו תפרנו את המברשות, ישב בראש ''המגיד שיעור'' והקריא את דף הגמרא באוזני כולם. גם הוא החזיק בידו מן המוכן מברשת חצי גמורה, משל שהוא עומד עתה בעצם העבודה וכך למדנו יום יום. כמובן, שלא יכולנו לדקדק בשמירה על הלוח של ''הדף היומי''. כי למדנו על פי הגמרא שנזדמנה לידינו והשיעור נמשך כמידת האפשר. כן, אבל שמעלקי לא הסתפק בכל זה. הוא נשאר ב''צריף'' כל היום ועסק בתורה ובחסידות בכל עת מצוא...