דב פנדה: כל מה שרציתם לדעת

בסין, שהיא מהארצות הגדולות בעולם, ישנו אקלים הנשלט על ידי רוחות מונסון לחות בקיץ ועל ידי רוחות קרות מאוד, הנושבות מהאזור הארקטי, בחורף. שני שלישים משטחה של סין מכוסים הרים ומדבריות, ואלו מהווים בתי גידול ומשכן לכמה בעלי חיים נדירים ביותר. אחד מהם הוא הפנדה, בעל החיים שהצליח לשמור על חייו בטבע, בסתר, הרחק מבני אנוש.

בשנת תרכ"ט (1869) דיווח תייר צרפתי על תגלית מרשימה שגילה בהרי המו-פינג שבסין. ומבלי להרבות בדיבורים עבר למעשה: הוא שכר ציידים אשר צדו למענו שתי נקבות של חיה יפהפיה הדומה לדב שחור-לבן. אחיו של האיש, שהיה זואולוג, כתב כתבה מקיפה ובה תאר את החיה המדהימה, לה העניק את השם "פנדה". הוא שייך את הפנדה, הדומה לדב, למשפחת הדוביים! הסינים, הגאים מאוד בבעל חי יפה זה, החי בארצם בלבד, לקחוהו כסמלם הלאומי, כשם שהאמריקנים, למשל לקחו את הנשר הקרח כסמלם. לפגישה הראשונה של אנשי המערב עם הפנדה אחראי נשיא ארצות הברית דאז – טיאודור רוזולט, שהיה חובב טבע וצייד. רוזוולט צד את הפנדה הראשונה שהובאה למערב. הפנדה הזאת ועורה של פנדה נוספת, שרכש הנשיא במסעו בסין, הוצגו במוזיאון הטבע של שיקגו, ואפשרו לחובבי טבע ולסקרנים לראות את הפנדה כפי שהיא חיה בטבע ולהתפעל מן החיה היפה והנדירה.

הפנדה שוכנת ביערות במבוק עבותים, במרומי ההרים. היערות הללו כל כך סבוכים וצפופים, שאנשים כמעט ואינם יכולים לעבור שם. לכן הידע על אורחות חייה של הפנדה הוא מועט. את רוב זמנים מבלים בעלי חיים אלו במעבה היער, הרחק מהשאון הסואן ומהמצלמות הסקרניות. ובמידה רבה זוהי עדיין חיה מסתורית.

הפנדה ניזונה בעיקר מעלים ומנצרים של צמחי חזרן (במבוק) שגובהם מגיע עד חמישה מטרים. ראשית, מקלפת היא את הקנה מקליפתו הקשה ואז היא אוכלת לתאבון את החלק הפנימי הרך. זו הסיבה שאת מרבית חייה היא תבלה ביערות הבמבוק. בפנדות הענקיות מסוגלות להתקיים ביערות החזרן בזכות מגוון המינים הצומחים בהם. כאשר נובלים צמחים ממין אחד, הן ניזונות מצמחי המינים האחרים, וחוזר חלילה. הן אוכלות בממוצע כ- 14 ק"ג במבוק ליום, שתכולתו כ- 90% מים, כך שהן זקוקות לכל גרם מהחלק המוצק של הצמח. על אף שמזונה העיקרי הנו הבמבוק, לעיתים תאכל הפנדה גם בשר. לא אחת ניתן לצפות כיצד מלקטת הפנדה עשבים, צמחים מטפסים ושרשים, ובאביב היא נהנית גם ממנת פרחים מבושמת.

לפנדות מערכת עיכול של טורף, שאינה מותאמת לעיכול צמחים: מעיה קצרים, ולא ארוכים ורחבים כמו מעי הסוסים, המשמשים להתססת הצמחים, ויש לה קיבה אחת בלבד, ולא קיבות אחדות כמו למעלי הגרה. בעוד הפרה מנצלת 80% ממזונה, הפנדות הענקיות מנצלות בקושי 17% ממזונן. צורת העיכול הבלתי יעילה לצמחים מחייבת את הפנדות לבלות כ- 10 מתוך 14 שעות פעילותן בחיפוש אחר מזון. הן גם פעילות פרקי זמן קצרים במשך הלילה, כדי להבטיח שמערכת העיכול תהייה מלאה כל שעות היממה. רצף הפעילות שלהן מקיף 24 שעות, כשבמהלכן הפנדות אוכלות וישנות לסרוגין, עם שיאי פעילות בבוקר ואחר הצהרים. מכיוון שמזונה צמחי וקשה, יצר הבורא לפנדה שיניים רחבות וגדולות. בעזרת שיניה אלו היא מפצחת את מזונה. שיני הפנדה הענקיות האחוריות גדולות משיני האדם פי שבעה בערך. ואת שיניה היא מחליפה בהתבגרות בדומה לאדם. יש לה סדרת "שיני חלב" ולאחר מכן צומחות לה שיניים קבועות. ובעצם, כל ראשה של הפנדה הוא מעין מכונה ענקית לטחינת במבוק. הלסת בנויה מעצם עבה וחזקה, ועצמות הלחיים הענקיות טוחנות את הבמבוק הקשה עד דק, כמעט ללא מאמץ. ושלא כמו שאר הדובים – הפנדה אינה ישנה שנת חורף במאורה, אלא ממשיכה בצעידתה ברחבי היער המושלג, ותוך כדי חיפוש אחר מזון ואכילה בלתי פוסקים.

הפנדות יכולות להגיע לממדים גדולים מאוד. פנדה בוגרת יכולה להגיע לאורך של כמטר וחצי, ומשקלה הוא כ- 90 ק"ג. הגדולה ביותר שנשקלה אי פעם שקלה כמעט 180 ק"ג. פרוות הפנדה נראית רכה, אך זהו מראה מטעה – הפרווה בעצם קשה ומתקשה יותר ויותר עם הגיל. אורכה מגיע לכ- 5 ס"מ. את הפרווה מנקות הפנדות על ידי גלגול באדמה היבשה.

כמו בעלי חיים אחרים האוהבים את הקור, כך גם הפנדה נהנית כשבגני חיות מחלקות לה גושי קרח בימים חמים, בשמחה תשכב על גוש כזה ותירדם בהנאה. ובעת שיורד שלג, ניתן לראות כיצד הן משתובבות כמו ילדים קטנים. פעם נצפה על ידי מדען מקום בו התגלש דב פנדה במורד גבעה, טיפס בחזרה, ועשה זאת שוב....

אמא-פנדה הנה אם מסורה ביותר. בחודש הראשון לחיי הגור נשארת אתו האם במאורה, ואינה יוצאת אפילו כדי להשיג לעצמה מזון. היא מחזיקה אותו בשתי ידיה, בדומה לאם אנושית, ומיניקה אותו כשהוא רעב. לרגע לא תסיר מבטה השגחתה ממנו.

גורי הפנדה הינם חסרי ישע לחלוטין, ולכן זקוקים הם לשמירה מסורה כל כך. אלמלא שמירה קפדנית זו, הם עלולים ליפול טרף בפי בעלי חיים כמו נמרים וכלבי בר. רוב גורי הפנדה נולדים במאורות ובחללי עצים גדולים. שם האם ובנה מוגנים אף מפני הרוחות העזות ביותר.

דב הפנדה בהיוולדו שוקל כ- 100 גרם, לעומת אמו ששוקלת פי 900 ממנו. הוא גדל אמנם בקצב מהיר, אך הוא חסר אונים לאורך תקופה ארוכה למדי. למשל, עיניו נפתחות רק אחרי כ- 40 יום מאז הלידה, והוא אינו מסוגל לזחול עד שהוא נעשה בן 3 או 4 שבועות.

בגיל 7 חודשים מכפיל גור הפנדה את משקלו פי 100 מיום היוולדו (הוא שוקל אז 10 ק"ג), והוא מסוגל כבר לרוץ, לטפס ולהתחיל לאכול במבוק. 11 חודש לאחר מכן (דהיינו, בגיל שנה וחצי) הוא כבר שוקל כ- 55 ק"ג.

למרות לסתותיה העוצמתיות, המפצחות את הגבעולים הקשים ביותר – הפנדה-האם יכולה להיות גם מאוד עדינה בזמן שהיא צריכה לשאת את הגור שלה. היא אוחזת בצווארו בזהירות יתרה, כמו חתלתולה, ומעבירה אותו למקום שתחפוץ.

דובי הפנדה מטפסים על עצים כדי למצוא מקום מחסה בשעת סכנה וכן למטרת מנוחה. בעיקר הצעירים מטפסים על העצים, וכשמשקל גופם עולה עם הגיל – דבר זה נעשה קשה יותר, אך גם פנדה בוגרת לא תהסס רבות לפני שתטפס אל ענף הערסל אשר בעץ, לשעת מנוחה.

עתיד הפנדה אינו ברור. בעל חיים זה נמנה (יחד עם עוד בעלי חיים) על בעלי החיים הנמצאים בסכנת הכחדה. מעריכים שאוכלוסיית הפנדות הענקיות החיות בטבע, מונה כיום כ- 1000 פריטים. הללו חיים במערב סיצון, במזרח סינקינג וברמה הטיבטית. הם חיים ביערות החזרן המצויים ברום של 2500-4000 מטרים. שלטונות סין, המעוניינים להגן על הפנדות, הקצו להן תריסר שטחים שונים, שהוגדרו כשמורות טבע, שבהן אסור לצוד פנדות או לפגוע בהן בדרך כלשהי. כך חיות היום הפנדות הענקיות במעין איים של אוכלוסיות קטנות, המונות עד 200 פריטים, החיים בשטח מוגבל. השטח הכולל למחיה, שנותר לפנדה הענקית בסין, מערך בכ- 10,000 קמ,ר. מקומות החיות של הפנדות, ובעיקר יערות הבמבוק, הוכרזו כאזורים מוגנים, וענשי מאסר כבדים צפויים לציידים.

מבין כל הסכנות שמנינו, הגדולה מכולן היא דווקא מצד אחר – מצד צמחי הבמבוק – מזונן הכמעט יחיד של הפנדות.

צמחים אלו גדלים במאות זנים, כאשר בכל פעם בוחרות הפנדות בארבעה או חמישה מתוך עשרים סוגים הנאכלים על ידן, ואז אותם הן יאכלו, ובאחרים הם לא יגעו.

לצמחים אלו תכונה מעניינת, היכולה לסכן אוכלוסיה שלמה של פנדות: כל זן של במבוק מתקיים זמן מוגדר, בין 40 ל- 80 שנה. בסוף התקופה המסוימת, הבמבוק פורח ואז – נובל. כל אותו הזן נובל בבת אחת. וכאשר אוכלוסיה שלמה של פנדות מסתמכת בעיקר על אותו הזן שנבל, הן עלולות למות ברעב!! דבר זה אכן ארע בשנת תשל" ברעב.

בשנת תשמ"ג (1983) כל "במבוק החץ" נבל, ושוב הייתה סכנה למאות פנדות, אך אז כבר הייתה התארגנות מצד ממשלת סין ומצד "אגוד חיי הבר העולמי", שהצילו את המצב.