מקווה טהרה: כמו לידה מחדש

מה. מקווה בלשון חכמים הוא כל מקום שהמים נאספו אליו, כמו שכתוב בבריאת העולם: "ולמקווה המים קרא ימים". מקובל כיום לכנות בשם מקווה את מאגר המים שבו אפשר להיטהר מטומאות שונות.

בימים בהם נהגו הלכות טומאה וטהרה היה המקווה מצוי כמעט בכל בית בישראל. ברוב המקרים, כלי או אדם שנטמאו – היו נטבלים במקווה כדי להיטהר מטומאתן. כיום החיוב היחיד מן הדין לטבילה במקווה היא בטהרת אישה נשואה מטומאתה. גברים נוהגים לטבול במקווה טהרה קודם תפילת שחרית, ובערבי שבתות וימים טובים, אולם טבילה זו הינה רק ממידת חסידות, ואינה מעיקר הדין. כמו כן, גוי המבקש להתגייר – חייב לטבול במקווה טהרה, בנוסף לקבלת עול המצוות ולביצוע ברית מילה.

למה. המקור העיקרי לטבילה במקווה נלמד מהפסוק: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא י"א ל"ו), חז"ל דורשים את הפסוק, שכמו שמעיין נעשה בידי שמים ללא מגע יד אדם, אף מקווה צריך להיקוות מאליו ולא להישאב. המסכת בש"ס, המסכמת את הלכות המקווה, היא מסכת מקוואות. כמות המים במקווה היא ארבעים סאה, שהם על פי השיטות השונות בין 332-573 ליטר מים שלא נשאבו, אלא הגיעו למקווה ללא הגבהתם. לאחר שקיימת כמות כזו של מי גשמים, ניתן להוסיף עוד מים, ללא הגבלה. כך ניתן להחליף את המים לעתים קרובות ולשמור על היגיינת הטובלים. את הטבילה יש לבצע ללא חציצות, כלומר דברים החוצצים בין הגוף ובין מי המקווה.

הרובד הפנימי הטמון בטבילה במקווה הוא הדמיון ללידה. כמו שתינוק קודם הלידה מוקף במים, כך הטובל – מקיף את עצמו במים ראשוניים, ויציאתו מהמקווה דומה ללידתו מחדש, בלי שום טומאה.

משהו מעניין לסיום. מקורם של המים ברוב מקוואות הטהרה כיום הוא מי-גשמים. קורה ובשנות בצורת ובסוף הקיץ מקוואות נסגרים בשל העדר מי-גשמים. יש לכך פתרונות, למשל, יש הסבורים כי שלג המובא מהר החרמון והפשרתו במאגר המים יכול להיות פתרון לבעיה, שכן לפני שהוא מופשר הוא עדיין לא מוגדר כמים שאובים, אך יש המחמירים שלא להשתמש בפתרון זה.

בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו עשרות מקוואות טהרה ברחבי ארץ ישראל. רוב המקוואות העתיקים נמצאו בתוך הערים העתיקות, אך יש גם מקוואות המצויים ברשות הרבים, ובמיוחד יש לציין מספר רב של מקוואות המצויים למרגלות הר הבית, בגן הארכאולוגי בירושלים. הסיבה לכך היא, שבבית המקדש הקפידו באופן מיוחד על הטהרה, ולכן כל יהודי שהיה נכנס לבית המקדש היה חייב לטבול, אפילו אם היה בטוח שלא נטמא.