על כנפי נשרים

הנשר הוא מהגדולים והמרשימים שבעופות הדורסים. עצמתו וגדלו של הנשר מרשימים את עיני כל רואיו. אורך גופו כ- 1.10 מטרים ורוחב כנפיו מגיע ל- 2.70 מטרים. הנשר הוא העוף הדורס המוזכר הכי הרבה פעמים במקרא. הוא מופיע בראש רשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, 13; דברים יד, 12) ומסמל כוח, מהירות וקלוּת.

בגלל היותו ניזון מפגרים בלבד, משמש הנשר כ"תברואן" של הטבע, המנקה את השטח משרידי בעלי חיים מתים, ובכך מונע התפשטות של מחלות ומגפות. מבחינה זו יש לנוכחותו במערכת האקולוגית חשיבות רבה עד מאד.

הנשר זקוק לאקלים חם יחסית, על כן הוא חי באזורים בעלי אקלים ים תיכוני, ערבתי ומדברי. מקום מחייתו הוא בנופים הרריים עם מצוקים נישאים.

בהיות הנשר ניזון מפגרים, ברא לו הבורא גוף המותאם לכך היטב: מקורו גדול, חזק וחד, המסוגל לבתק את עור הפגר ולקרוע ממנו נתחי בשר, וצווארו ארוך ומאפשר לו לחדור לקרבי הפגר דרך הפתחים הצרים שנפערו במעטה העור. בזכות העובדה שראשו וצווארו כמעט קירחים, אין חשש שדם ושאריות בשר ידבקו אליהם.

הנשר הוא הראשון בשרשרת הניזונים מהפגרים, ורק לאחר שסיים את סעודתו, יכולים דורסים קטנים וחלשים ממנו להנות מבשר הנבלה.

חוש ראייתו של הנשר מפותח מאד והוא עשוי לזהות פגר ממרחק של 7 ק"מ! לפיכך, כאשר הוא מצוי בגובה קילומטר מהקרקע, הוא מצליח לסרוק את השטח בקלות. הנשר דואה במהירות 60 קמ"ש ללא ניע כנף, וכשהוא רואה פגר, הוא מסוגל לצלול במהירות 140 קמ"ש!. נשרים אחרים המבחינים בשינוי במהירותו של נשר שמצא פגר, דואים אחריו במהירות רבה.

לעומת חוש הראייה המפותח, חוש הריח של הנשר אינו מפותח כלל והוא נעזר בבעלי חיים אחרים לשם איתור הפגרים.        

הזפק (התרחבות של הושט) הגדול מאפשר לו לאכול מזון רב ולהתקיים עליו משך ימים ארוכים. נשר שלא אכל שבוע, מסוגל לאכול יותר מק"ג מזון בבת אחת. לאחר אכילה רבה קשה לנשר לנסוק, והוא עשוי להישאר יום או יותר ליד שרידי הפגר.

זוג יונים

לאחר שמוצא לו הנשר בת זוג, הם נשארים נאמנים זה לזו לאורך כל ימי חייהם. את קינם הם בונים בצוותא מענפים, אותם הם מקצצים במקור, ומרפדים אותו בעשבים. הנקבה מטילה ביצה אחת בלבד, כאשר בדגירה משתתפים שני בני הזוג במידה שווה.

הגוזל בוקע פקוח עיניים ועוטה פלומה לבנה. שני ההורים מאכילים אותו ממקורם במזון שעוכל למחצה בקיבתם. בהגיעו לגיל חודש נועץ הגוזל את מקורו ללוע ההורה ואוכל. בגיל מבוגר יותר מקיאים ההורים את המזון בקן והגוזל אוכל בעצמו.

מדהים שבזמן האכלת הגוזל, מרבים ההורים לפצח עצמות, על מנת לספק לו סידן לבניית השלד! (מי גילה להם שבעצמות יש סידן?). כל תקופת גידולו מרבה הגוזל לצרוח ולתבוע מזון. הוריו ממשיכים לחממו עד גיל חודש וחצי, ואינם עוזבים אותו לבדו בקן עד הגיעו לגיל של 70 יום. בגיל 80-90 יום מסוגל כבר הגוזל לעוף למרחק קצר מהקן, אולם פריחתו הסופית מהקן ויציאתו לעצמאות חלה כשהוא בן 100-125 יום.

הנשרים בישראל

בעבר היה הנשר עוף נפוץ ביותר באזורנו, ועד לפני מאה שנה היו ברחבי הארץ אלפי נשרים. הכנסת נשק חם בצורה אינטנסיבית לארץ, גרמה לצייד פרוע של עופות דורסים ולפגיעה גם בנשרים. אולם, הגורם המשמעותי ביותר שהביא לפגיעה אנושה באוכלוסיית הנשרים ומרבית העופות הדורסים האחרים בישראל, היו הרעלות שהתרחשו לפני כ- 55 שנה. הן נגרמו עקב שימוש בחומרי הדברה בחקלאות. הרעלת הנשרים נגרמה בעקבות אכילת פגרים של בעלי חיים מורעלים. לא פלא שנשר שניזון מפגר מורעל, מת תוך זמן קצר. בנוסף להרעלות, נפגעו הנשרים בארץ ממחסור במזון, בעיקר בנגב ובמדבר יהודה, בעקבות הוצאת עדרי הבדויים ממרבית השטח. כן, בשל פיתוח סביבתי של אזורים, הפרעות נקודתיות של מטיילים וגולשים והפרעות של מטוסי חיל האוויר, מטוסים אזרחיים, וגלשנים בסמוך לאתרי הקינון והאכילה של הנשרים. מכלול הסיבות האלה גרם להשמדתם הכמעט מוחלטת של הנשרים בישראל.

נתוני סקרים, שנערכו במשותף על ידי רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע, מראים כי בשני העשורים האחרונים לא עלה מספר זוגות הנשרים הדוגרים בישראל על 130. בשנים האחרונות אותרו בארץ בסך הכל כ- 60(!) זוגות דוגרים של נשרים. הירידה במספר הזוגות הדוגרים היא סימן מדאיג ביותר למצב העגום של אוכלוסיית הנשרים, ומצביעה על כך, שאם לא ינקטו פעולות להבטחת הישרדותם, יכחדו הנשרים בישראל לחלוטין.

על כנפי נשרים

ב"שירת האזינו" מבטיח לנו הקדוש ברוך הוא, שאם נקיים מצוותיו, הוא ישמור עלינו כנשר – "כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף" (דברים ל"ב, י"א). מדוע דווקא על כנפי נשרים? משום שיש תכונה אופיינית הקיימת רק אצל הנשר: בעוד ששאר העופות אוחזים את גוזליהם בציפורניהם, משום שמתייראים שיפגע בהם עוף אחר הפורח על גביהם, הנשר אינו מתיירא משום בעל כנף אחר. היות ואין עוף אחר פורח על גבו, מניח הנשר את גוזליו על כנפיו. הוא אינו מתיירא אלא מן האדם שמא יירה בו חץ, ואומר: "מוטב יכנס החץ בי ולא בבני". אף השם יתברך עשה כן, שנאמר: "ויסע מלאך האלוקים... ויבוא בין מחנה מצרים..." שהיו המצרים זורקים עלינו חצים ואבני בליסטראות, והענן ההולך לפניהם במדבר, מקבלם. עד היום אנו רואים כי חסדי השם לא תמו, וברחמיו הרבים הוא מגן עלינו הגנה על גבי הגנה מפני אויבינו הקמים עלינו לרעה, "כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל".