הדברים שלא ידעתם על חודש אב

בתורה הוא נקרא החודש החמישי, כי הוא חמישי למניין החודשים שאנו מונים מניסן. חודש אב נקרא ''מנחם אב'', שכן בחודש זה אנו מקווים לנחמה, לאחר כל הקורות את עם ישראל בחודש זה. ויש אומרים שיש בו רמז מנחם א''ב, שהם ראשי התיבות שמגילת איכה כתובה בהן, והרי המגילה כתובה לפי סדר הא''ב, ועתיד הקב''ה לנחם אותיות הא''ב על פיהן כתובה מגילת איכה. ויש דורשין נוטריקון א''ב אדום ובבל- שתי הממלכות שהחריבו את בית המקדש הראשון והשני כפי שנאמר ב''על נהרות בבל'': ''בת בבל השדודה'' ו- ''זכור ה' לבני אדם את יום ירושלים''.

מזלו של החודש אריה. ראש חודש אב הוא יום אחד, אך חודש אב עצמו הוא מלא- 30 יום. כיוון שחל בו תשעה באב שנקרא מועד, כפי שנאמר במגילת איכה: ''קרא עלי מועד'', ועתיד הקב''ה להפוך אותו לששון ושמחה''. ראש חודש אב הוא תענית צדיקים, כיוון שהוא יום פטירתו של אהרון הכהן, שנאמר: ''ויעל אהרן הכהן אל ההר על פי ה'...בחודש החמישי באחד לחודש'' (במדבר ל''ג ל''ח). ואפילו הוא ראש חודש יש המתענים בו, ואם אין מתענים בו, נוהגים בו קצת אבלות, אע''פ שהוא ראש חודש, זאת מפני אבלו של אהרן.

חמישה דברים אירעו בחודש אב:

• נגזר על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ

• נחרב הבית הראשון

• נחרב הבית השני

• נלכדה העיר הגדולה ''ביתר''

• טורנסרופוס הרשע חרש את ההיכל, ונחרשה ירושלים, ככתוב: ''ציון שדה תחרש''. אמרו חכמים על מה חרבה הארץ?- מקדש ראשון חרב מפני שלושה חטאים שישראל חטאו באותו הדור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודה זרה. לא חרבה הארץ עד שעברו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה, חיללו את השבת, ביטלו תינוקות של בית רבן מן התורה וביטלו קריאת שמעשחרית וערבית, ולא הייתה להם בושת פנים זה מזה. מקדש שני חרב בעוון שנאת חינם, שלא הוכיחו זה את זה, ביזו תלמידי חכמים, השוו קטן וגדול, פסקו מהם אנשי אמונה והעמידו דיניהם על דין תורה, ולא ויתרו זה לזה. חורבן בית המקדש הראשון בימי צדקיהו המלך היה בשנת ג' אלפים של''ח, וחורבן בית שני בימי ר' יוחנן בן זכאי בשנת שלושת אלפים תתכ''ח, ושניהם בתשעה באב.

נאמר בירמיהו נ''ב: ''ובחודש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדראצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים, וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש ואת כל חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים אשר את רב הטבחים וגו'''. משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ''ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות אלו מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקבלתם מהם, והם קפצו ונפלו וכו'''. (תענית כ''ט). ארבע מאות ותשעים שנה לאחר החורבן של בית המקדש הראשון, חרב בית המקדש השני, אף הוא, כאמור, בתשעה באב. אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: ''אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה'' (משלי כ''ח)- על (בגלל) קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר.

במגילת איכה הנביא ירמיה מקונן: ''בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחייה''- שתי בכיות על שתי חורבנות. בלילה שהמקדש נשרף וגו'. ראוי לכל ירא ה' להיות מיצר ודואג על חורבן ירושלים. כך היא ההלכה, ובמיוחד בימי בין המצרים, בהם כל רודפיה השיגוה, נהגו ישראל קדושים להוסיף גדרים שונים, שבהם מודגש האבל הכבד על כי ניטלה העטרה, על הפאר שחולל, על ההוד שהתנפץ ועל אובדן שריד מקדשנו. על כל אלה עם ישראל אבל, אך יחד עם זאת הוא מצפה ומקווה שבמהרה יבוא היום ובית המקדש יתנוסס לתפארת ירושלים עיר הקודש. במגילת איכה נאמר: ''תם עוונך בת ציון, לא יוסיף עוד להגלותך''. על כך אומר רש''י: ''לקית על כל חטאותיך, לא יוסיף להגלותך מגלות אדום וגו''', וכפי שמסיימת מגילת איכה, הנקראת בתשעה באב: ''השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם'', ויקויים בנו במהרה בימינו אמן. בפיוטי ההגדה מזכירים: ''בנב ביתך במהרה בימינו בקרוב''. הסביר רבי נפתלי מרופשיץ שאנו מבקשים שיבנה בית המקדש לפי ערך של מהרה של ימינו, אך לא לפי ערך במהרה של הקב''ה, כפי שמבואר בגמרא שהוא אלף שנה: ''כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול''.

השבת שלאחר תשעה באב היא כידוע שבת נחמו, והיא קרויה על שם ההפטרה שקוראים בשבת זו: ''נחמו נחמו עמי''. הפטרה זו היא ראשונה משבע ההפטרות שנחמה מופיעה בהן ושקוראים בהן בשבעת השבועות לאחר תשעה באב. שבע ההפטרות מכילות מאה וארבעים פסוקי נחמה שהם כנגד מאה ארבעים וארבעה פסוקים של התוכחה הכתובים בתורה. חמשה עשר באב- יום בו נוהגים מקצת יום טוב, אין אומרים תחנון וגם לא במנחה שלפניו. החתן ביום חופתו אינו מתענה. ביום זה התרחשו מספר ואירועים משמחים: יום שפסקו מתי מדבר, כפי שנאמר במדרש איכה ששישים ריבוא מישראל שעליהם נגזרה הגזירה: ''במדבר הזה יתמו''! מתו מהם חמשה עשר אלף בכל תשעה באב. 600.000 = 40 ' 15.000. ט''ו אלף האחרונים אף הם חפרו קבריהם ונכנסו בהם בליל תשעה באב, הופתעו מביטול הגזרה, ונותרו בחיים, ועשו את חמשה עשר באב יום טוב. הותרו השבטים והותר שבט בנימין, זאת לאחר שהיו שני איסורים: אחד שמימי משה רבינו בת יורשת נחלה לא יכלה להינשא אלא לבן שבטה בלבד, ואיסור שני היה בימי פילגש בגבעה, נשבע ישראל במצפה לאמור: ''איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה''.

שני האיסורים השפיעו קשה על ישראל, ובמיוחד פגע הדבר בבנות ישראל, לכן הייתה שמחה גדולה ביום שהותרו להינשא זה בזה. יום שביטל הושע בן אלה פרדיסאות. כשקרע ירחבעם בן נבט מלכות ישראל מירושלים, העמיד שני עגלים, אחד בדן ואחד בבאר שבע, והיה מביא לשם את ישראל שיעבדו עבודה זרה. ומנע מרבים בישראל להגיע לירושלים ולבית המקדש על ידי הצבת מחסומים ושומרים בכל הדרכים המובילות ירושלימה, כדי שלא יעלו ויעבדו שם לאלוקים, וישתחוו למלך יהודה אשר בירושלים. המחסומים היו קיימים עד סוף ימיה של מלכות ישראל עד שהמלך הושע בן אלה שמלך ביטל אותם הפרדיסאות, ואפשר לכל החפץ לעלות ירושלים למלא את רצונו. ואותו יום , יום חמישה עשר באב היה, והשמחה הייתה גדולה. יום שפסקו בו לכרות עצים למערכה- זה קרה בזמן שעזרא ונחמיה עלו מבבל ובנו את הבית השני ואת המזבח וערכו מערכותיו, ומצאו את הארץ שממה, כל עציה נעקרו על ידי האויבים.

מכיוון שהבאת עצים למערכה נחשבה לנדבה חשובה וגדולה להביאה לבית ה' והמתנדבים קרבן עצים חרפו נפשם לכל סכנה, והביאו קורבנם ממרחקים בעיתים מזומנות ונושאים אותם בשירה ובשמחה, והיום האחרון לכריתת העצים למערכה יום חמישה עשר באב היה בכל שנה. עד אז העצים היו יבשים ולא מתולעים. יום בו הובאו הרוגי ביתר לקבר ישראל. לאחר שאדריאנוס החריב את ביתר, הרג רבים והתעלל בהם באכזריות, ולא איפשר לקבור אותם, והניחם פשוטי ידיים ורגלים בכרם שהיה לו, וגדר את הכרם מכל צדדיו, זאת כדי שיוכל להנות ממעשה ידיו, דהיינו להתענג תמיד למראה ההרוגים הגיבורים. בסופו של דבר קם מלך חדש, שהתיר להביא את ההרוגים לקבורה, ואכן נאספו כל ישראל, טיפלו במתים והביאום לקבורה, ואותו יום חמישה עשר באב היה. על חמישה באב נאמר בגמרא (תענית ל''א): אמר רבן שמעון בן גמליאל: ''לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וביום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים, ומה היו אומרות: ''בחור שא עיניך, וראה מה אתה בורר לך? אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. ''שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל'', ואין שמחה כשמחת הנישואין והקמת בתים בישראל. חודש טוב ומבורך!