סיפור קצר: עורו האנוסים

כשהרב אלישע סאלאס מסתובב ברחובות פורטוגל, הוא משתדל להבליט את הלבוש היהודי שלו, אותו ניסתה האינקוויזיציה לבער באכזריות. מידי פעם מגיעים לבקר אותו הילדים שלו מישראל, וגם הם הולכים בראש מורכן מעט, כדי שאיש בסביבה לא יפספס את הכיפות שלהם. בפורטוגל, בה מחקו את היהודים בשיטתיות שהייתה מאז ומעולם מושא קנאה של אנטישמים, וללא ספק מקור להשראה בשבילם, מהווה הרב סאלאס הגדרה מחדש למושג התרסה.

 בטלית קטן שהוא לובש בהבלטה על בגדיו, בציציותיו המתנפנפות, בזקנו העבות ובכיפה הענקית שלו הוא ההוכחה האולטימטיבית לכישלון הקולוסאלי של ניסיון הפתרון הסופי שהגו הפורטוגלים. הוא היהודי הכי יהודי שתקוע מול עיניה של הכנסייה הקתולית בימים אלו, ומצליח לעורר בה תחושת אי נוחות, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את עובדת היותו במקור מטיף אוונגליסטי. את העבודה שלו עם האנוסים בפורטוגל הוא עושה מתוך תחושה עמוקה של שליחות: ''אני מבין אותם, אני יודע מה זה שהנשמה שלך כלואה'', הוא אמר.

מיגל שהפך לרב אלישע

הרב אלישע סאלאס נולד כמיגל סאלאס, בן למשפחה נוצרית בעיירה קטנה ליד סנטיאגו צ'ילה. בגיל חמש התחיל ללכת בעקביות לכנסייה. ''הכנסייה של אבא שלי הייתה מקום מאוד משעמם. היו שם רק זקנים שמלמלו בשקט ולמרות זאת הלכתי בקביעות עם אבא שלי. לקחתי את הדת באופן מאוד רציני. תמיד. כילד לא היו לי חברים, הייתי עסוק בהתעמקות בדת. גדלתי להיות מטיף אוונגליסטי וקראתי הרבה את התנ''ך, ואז התחילו אצלי השאלות.

שאלתי את הכמרים שהיו מעלי ''איך זה יתכן שאנחנו, הנוצרים, אומרים על עצמנו שאנחנו העם הנבחר ואנחנו לא שומרים שבת, הרי כתוב בפירוש בתורה שצריך לשמור שבת?!'' הרגשתי משיכה עזה בלתי מוסברת לסיפור של העם היהודי כפי שהוא מופיע בתנ''ך, יהודים לא הכרתי, אבל לאט לאט התחלתי להתרחק מהכנסייה ולחפש דרך להתקרב ליהדות''.

בגיל 33 ביקר לראשונה יחד עם חבר בבית הכנסת היהודי בעיר הולדתו. הציץ ונפגע. ''לקח אותי חבר שלא היה יהודי. הוא ראה שאני מאוד מתעניין והחליט להראות לי איפה היהודים מתפללים. נכנסתי לבית הכנסת, ולמרות שלא הבנתי מילה הרגשתי כל כך הרבה שמחה בלב, שלא יכולתי לזוז משם. הרגשתי שהלב שלי מתמלא באור, ושום דבר, לא הפנים החמוצות שעשו לי המתפללים ולא ההערות המעליבות שספגתי, לא יכל להזיז אותי משם.

שנתיים המשכתי להגיע לבית הכנסת בלי להבין מילה, כשכל מה שקיבלתי היו מבטים של חשדנות במקרה הטוב והרבה פעמים גם עוינות. אבל לא נשברתי. הרגשתי שזה המקום שלי. שכאן, סוף סוף הנשמה שלי מרגישה רגועה, נינוחה ושלווה.

קשה לבן אדם שנולד יהודי, ובטח יהודי שומר תורה ומצוות, להבין איזה סבל זה לנשמה כשהיא לא מקבלת את מה שהיא צריכה. ואיזו הרגשה טובה זורמת לכל הגוף כשהנשמה נרגעת''. בדרך לשלווה המתבקשת, הייתה הנשמה שלו צריכה לעבור עוד מסלול חתחתים כשגויר בצ'ילה גיור קונסרבטיבי. ''הרגשתי שזה עדיין לא זה, גיור קונסרבטיבי היא שיטה עם מחלות רוחניות, הבנתי את זה מיד, ועליתי לארץ על מנת להתגייר לפי ההלכה.

 רציתי לקבל את כל ההלכה, את כל המצוות, וללמוד את כל התורה. הדרך הקונסרבטיבית נראתה לי כאילו יודעים שזה לא מושלם, ובכל אופן מחפשים הנחות. אני חיפשתי שלמות, ולכן עליתי ארצה על מנת להתגייר גיור אורתודוקסי''. לאחר הגיור הפך מיגל סאלאס לאלישע סאלאס, שהפך לאחר שנות לימוד מאומצות לרב אלישע.

הרב של האנוסים ''אחרי הגיור רציתי ללמוד תורה'', הוא נזכר כשדמעות בעיניו, ''רציתי לשבת וללמוד תורה אבל זה קשה, כי לא ידעתי מילה בעברית. התחלתי ללכת לאולפן, מאחר שהייתי רואה חשבון בצ'ילה, שלחו אותי למסלול של ייעוץ מס. הגעתי לכל השיעורים למרות שזה לא עניין אותי בכלל, כי זו הייתה הדרך שלי ללמוד עברית. אחר כך שלחו אותנו לקיבוץ הדתי ''מגדל עוז'', גם לשם הסכמתי ללכת רק בשביל לתחזק את השפה, על מנת שאוכל ללכת לישיבה וללמוד תורה''.

אבל החודשים נקפו ונשמתו של סאלאס שוב נכלאה, הפעם בלול. ''עבדתי בלול עם העופות והאפרוחים. בינתיים התחילה האינתיפאדה ולימדו אותנו לירות בנשק ולעשות שמירות. הימים, השבועות, החודשים עברו, וראיתי פתאום שחלפו שנתיים ולא התקדמתי בכלום במטרה שלי- אני לא לומד תורה.

בוקר אחד הייתי לבד בלול, בין ההמולה של האפרוחים והתרנגולים, הנוצות שהתעופפו לכל עבר, הקש והגבבא, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. דיברתי עם ה' ואמרתי לו, הקדוש ברוך הוא, אני עזבתי את צ'ילה, עזבתי את החיים שלי, את המשפחה, את החברים כי רציתי ללמוד תורה, לא עשיתי את כל זה בשביל לעבוד בלולים ולעשות שמירות. הייתה לי עבודה מצוינת ועזבתי אותה כי אני חיפשתי רוחניות ומה קיבלתי במקום? אפרוחים''.

סאלאס קם והחליט שם בלול, שהוא חוזר לצ'ילה. כאילו כדי לחזק את הדברים קיבל טלפון כמה שעות יותר מחבר בצ'ילה ששמע על האינתיפאדה והפציר בו לחזור. ''מה אתה עושה שם?'', שאל, ''יש שם מלחמה'', ואני סגרתי את הטלפון וכבר רציתי להודיע לאשתי שעוזבים. אבל אז שוב צעקה הנשמה, והחלטתי לתת עוד צ'אנס אחרון לכך שאמצא מקום שילמד אותי תורה. מהקיבוץ שלחו אותי למכון מאיר בירושלים, יומיים בשבוע לימודים חינם.

זה היה יפה מאוד, אבל זה היה שוב בעברית, ושוב לא הבנתי כלום. הסתובבתי בירושלים וחיפשתי מקום ללמוד ואז גיליתי מקום שנקרא ''בית מדרש ספרדי'' ושמחתי מאוד. חשבתי שזה בית מדרש שלומדים שם בספרדית. לא לקח לי הרבה זמן לגלות ששוב טעיתי''. אבל דווקא בבית המדרש הספרדי מצא סאלאס את המנוחה ואת הנחלה, ''פגשתי שם רב, הרב קצין, שאמר לי: נכון מלמדים כאן בעברית אבל יש לך אותי. אני מדבר ספרדית ואני אעזור לך.

אני יכול לכל הפחות ללמוד איתך כמה שעות ביום ולהזמין אותך אלי. ''כך הכרתי את הרב שלמה קצין שהפך להיות הרב שלי. סוף סוף הרגיש סאלאס שליבו מתמלא שמחה. ''הרגשתי עוד פעם את ההרגשה הנעימה הזו שהרגשתי כשהייתי בבית הכנסת בפעם הראשונה. התחלתי ללמוד בנובמבר 2000. התכנון המקורי היה לחזור לצ'ילה בפברואר אבל החודשים עברו ולמדתי כל כך הרבה שכשהגיע פברואר היה ברור שאני נשאר.

בישיבה צירפו אותי לתוכנית שנתנה לי מלגה, ויכולתי ללמוד בלי לדאוג לפרנסה. חמש שנים הייתי בישיבה. הרב שלמה קצין הוא כמו אבא שלי. כל פעם שהייתי צריך משהו הוא עזר לי. הייתי צריך לעשות לבן שלי בר מצווה ולא היה לי כסף, והנה בישיבה עשו לו את הבר מצווה בצורה מכובדת וכל כך יפה. התרגשתי כל כך כשהבן שלי עלה לתורה בכותל''. משק כנפי פרפר בצידו האחד של העולם גורם לסופה בצידו השני, והרב סאלאס הרגיש זאת על בשרו. הבורסה נפלה בניו יורק, ופתאום מקומו בישיבה בישראל לא היה מובטח. ''הפנו אותי בגלל השפה לארגן ''שבי ישראל'', ודרכם הגעתי להיות רב של בני האנוסים בפורטוגל''.

אבסורד מימי איזבלה ב- 1492 העמידו פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד בפני היהודים ברירה אכזרית, להתנצר או לעזוב את ספרד. רוב היהודים ברחו מזרחה להולנד, איטליה והאימפריה העותמנית. כמאה אלף מיהודי ספרד מצאו מקלט בפורטוגל השכנה. לא לקח זמן עד שהתברר להם שהייתה זו הדרך הקצרה והארוכה, ופורטוגל תהפוך לגיא שמד רוחני. כבר ב- 1493 הורה מלך פורטוגל לחטוף את ילדי היהודים. כאלף ילדים נשלחו לאיים שורצי חיות טרף שם נעזבו לנפשם.

שנה מאוחר יותר התיישב על כס השלטון מנואל הראשון. היהודים שנשמו לרווחה כשהמלך האכזרי הוחלף, חזרו מהר מאוד להתגעגע אליו. ב- 1496 התחתן המלך מנולו עם ביתם של מלכי ספרד. הנדוניה שהביאה איתה הנסיכה הספרדייה הייתה הדרישה לגרש את היהודים.

כדי לרצות את חמיו וחמותו פירסם מנולו מנשר הדורש מהיהודים לצאת מגבולות פורטוגל בתוך עשרה חודשים, אבל אז מישהו לחש לו, שיחד עם היהודים השנואים יעזבו את פורטוגל גם הכסף והזהב שלהם. בערב פסח 1497 פורסם צו המורה לכל היהודים להביא את ילדיהם מגיל 4-14 לכיכר המרכזית של ליסבון. היהודים שלא דמיינו את גודל אכזריותו של השליט הגיעו לכיכר וגילו לחרדתם שהילדים נתלשים מידיהם ונשלחים למשפחות קתוליות.

באותו יום שחור המיתו הורים את ילדיהם, מי בחרב, מי באש, מי בטביעה, מי בזריקה מחלון גבוה, ובלבד שלא ימסרו לשמד. שליחי האינקוויזיציה גררו יהודים בידיים, ברגלים ובשערות הראש, לאגני טבילה ענקיים שם עמדו כמרים נכונים להשלים את מלאכת המרת הדת. עוד כמה ימים כאלה של עבודה מאומצת, ומנואל ואיזבל חשבו שהצליחו לנקות את פורטוגל מכל יהודיה.

החל מ- 1496 ובמשך 258 שנים פעלה בפורטוגל האינקוויזיציה, שעל סמך הלשנות לכדה את ''הנוצרים החדשים'' שהיו חשודים בשמירת מצוות הדת המקורית שלהם. לאחר עינויים והודאה באשמה היו מועלים על המוקד. הפחד מחשיפת זהותם היהודית כבר מוטבע אצל צאצאי האנוסים בדי. אן. איי, ולמרות זאת המשיכו להעביר מדור לדור את המנהגים הבסיסיים אותם המשיכו לשמור בסתר. ''בבלמונטה למשל'', מספר הרב סאלאס, ''היו עושים פעם בשנה יום כיפור ופעם בשנה פסח.

הזקן של הכפר היה מחליט מתי שהוא, בסוף הקיץ- תחילת הסתיו שהיום יום כיפור, והיום צמים. מתי שהוא בפרוס האביב היו מנקים את הבית ואוכלים מצות ומרור. כשמישהו מת הוא דאג לטהרה של הגופה. כבר לפני 15 שנה הם חזרו ליהדות, ואנשים בני 80 עשו ברית מילה''. אם למישהו יש ספק ביהדותם הוא צריך רק להסתכל על ''מלחמות היהודים'' שיש ביניהם (קהילה של 150 איש מפוצלת לארבע), כדי לחשוב מחדש. הרב סאלאס הצליח איכשהו לאחד אותם וליצור רק 2 קהילות במקום, ואז הרגיש שמיצה ועבר לפורטו: ''שם יש לי יותר אפשרות לעבוד עם אנוסים''.

כומר ממשפחה יהודית 

המרחק בין בלמונטה לפורטו הוא 400 קילומטר. עוד כשהיה רב של בלמונטה, היה הרב סאלאס גומא את המרחק הזה פעם פעמיים בשבוע כדי להעביר שיעורים, בפרשת השבוע למשל. עכשיו הוא מרכז סביבו קהילה של 50 בני אנוסים. יש לו קהילה אבל אין מניין. יש לו בית כנסת אבל עד לפני חצי שנה לא היה לו ספר תורה.

עכשיו יש לו ספר תורה, אבל אין לו יהודים שיכולים לעלות לתורה. ובכלל הוא נמצא לבד, בלי המשפחה שלו שנשארה בארץ (כי אין כאן בית ספר וישיבה), רחוק מהרוחניות שחיפש בישראל, ולמרות זאת הוא מאושר. ''אני מבין אותם, אני יודע מה זה להיות אנוס, מה זה לגדול בין גויים כשיש לך לב של יהודי'', הוא אומר, ומשתדל לעזור כמיטב יכולתו. הדרך שלו לזהות אנוסים- פשוטה. ''מי שמגיע לבית כנסת אני מקבל אותו במאור פנים.

מגיע בן אדם, שומע שפה זרה – עברית. אם הוא רוצה לחזור, וחוזר עוד פעם ועוד פעם למרות שהוא לא מבין כלום, אז יש כאן משהו. אחרת, האדם לא נשאר, הוא עוזב. כמו שאני עזבתי את הכנסייה כשהרגשתי שזה לא המקום שלי. כמה מכות רוחניות האנוסים ספגו. הנוצרים נידו אותם, היהודים נעלו בפניהם את הדלתות, הם נשארו באמצע תקועים. אם למרות שסוגרים בפניהם דלת הם ממשיכים לבוא סימן שהנשמה שלהם באמת זקוקה לזה.

מגיעים לקבוצה שלי רופאים ומהנדסים ופרופסורים, לא חסר להם כלום ובכל זאת הם באים לעשות איתי שבת כל הלילה בבית כנסת, לאכול איתי, לשיר איתי ותמיד במוצאי שבת הם בוכים שנגמר. אני אומר להם מה אתם צריכים את זה, תלכו, והם אומרים, לאן נלך.

זה המקום שלנו''. העבודה עם האנוסים מפגישה אותו עם סיפורים מבית היוצר של מנואלו ואיזבל. ''לפני חודשיים פנה אלי כומר בן 70. שמו אינסיו מרקש. הוא אמר לי אני כומר, אבל אני יודע שאני ממשפחה יהודית. עכשיו אני מבין למה הבית של סבא שלי היה בנוי בצורה כזו שהייתה דלת אחת מקדימה ודלת מאחור, שיהיה אפשר לברוח. עכשיו אני מבין מה זה הכוך שהיה לנו שהיה מוגן בדלת שמידי פעם היה מציץ ממנה אור.

במשפחה שלי יש 9 בנים ובת, וההורים שלי חשבו שהדרך הכי טובה לטהר את המשפחה תהיה על ידי זה שמישהו יהיה כומר. אני נבחרתי אבל אני בטוח שאני יהודי. ''או בחורה שהגיעה מצרפת לחפש אצלנו שורשים יהודיים. היא רוצה להתחתן שם עם יהודי כדת משה וישראל, ושלחו אותה לסבתא שלה בפורטוגל להביא הוכחות שהיא יהודייה. היא מספרת לי שהסבתא שלה קיבלה אותה מאוד יפה עד לרגע שבו שאלה אותה: ''תגידי סבתא אנחנו יהודים?!'' מאותו רגע, היא מספרת, הסבתא כמעט השתגעה. היא אמרה לי שאסור לשאול דבר כזה ושאני אשכח מהר את השאלה.

ראיתי את הפחד בעיניים, פחד שעבר בתורשה בדם. לא משנה שאין יותר אינקוויזיציה ואין יותר דיקטטורה. 30 שנות דמוקרטיה לא הספיקו לשחרר אותם מהפחד האיום הזה איתו הם חיים''. לגייר אותם הרב סאלאס לא יכול כמובן, ולמרות זאת הוא נשאר. ''מה אני יכול לעשות בארץ?! עם המבטא שלי אני לא יכול להיות חזן, ואני לא יכול ללמד אף אחד כלום. כאן אני עוזר הרבה. אני יכול ללמד מה שלמדתי, ובעיקר אני יכול להבין מה מרגישה הנשמה שלהם''.

אתה חושב שאולי גם לך יש שורשים של אנוסים? '

'אני אף פעם לא חשבתי כך, עד שהגעתי לכאן. אבל עכשיו כשאני רואה איך הזקנים בכפרים מתנהגים אני מתחיל להבין סיפור שאמא שלי סיפרה על האימא של הסבתא שלה. אמא של סבתא של אמא שלי חיה בכפר קטן לבד עם בעלה ועם הבת שלהם. יום אחד הבת הביאה הביתה חתן. האימא מאותו רגע נידתה את הבת שלה. היא עשתה הכל כדי להבריח את החתן, ומשלא הצליחה זרקה את הבת שלה מהבית.

הבת בכל אופן חזרה לבקר מידי פעם, והאימא הייתה מכינה לה מזרון של קש ליד הדלת שתבין שהיא לא רצויה. ''היום אני חושב שהיא ידעה שהם יהודים, והבחור לא היה יהודי אבל היא פחדה להגיד את האמת לבת שלה. אם הסיפור וההרגשה שלי נכונים אז אני צאצא של אנוסים, מה שיכול להסביר את הכמיהה העזה שחשתי תמיד לדת היהודית ולתורה. שנתיים הלכתי לבית כנסת וטרקו לי את הדלת.

ישבתי שנתיים בלי להבין מילה ובלי שאף אחד אמר לי מילה, בלי חיוך, ולמרות זאת המשכתי ללכת לבית הכנסת. הנשמה שלי צעקה, ואני מודה לקב''ה ששמע את הצעקה ועזר לי להגיע ליהדות וללמוד תורה''.