הכעס מתעורר - הסתכלות נכונה, וזה עובר!

''אבל אשמים, אנחנו..''- הפסיכולוגיה של הכעס עובדת פחות או יותר בצורה כזו: מישהו (ולפעמים גם משהו) עשה דבר שלא תואם את הציפיות והרצונות שלנו, ואז היצר הרע בשיתוף כוח הדמיון שלנו נכנסים לפעולה ומשדרים למחשבה שלנו, שאילו אותו מישהו היה מתנהג אחרת, אזי הכול היה נראה שונה, ולכן אותו אחד ''שזייף'' בהתנהגות שלו, הוא זה שאשם בכל מה שקרה, ולפיכך אנחנו כועסים עליו.

מכאן ''מובן'' מדוע הילד ששבר את הכוס, ''הוא אשם'' בזה שחסרה לנו כוס, ו''הוא אשם'' בזה שאנחנו צריכים לאסוף את כל השברים, ו''כמובן'' שאם זו לא הפעם הראשונה שהוא שובר כוס, אז הוא עוד יותר אשם ולכן הכעס שלנו עליו מתגבר, ובפרט אם הזהרנו אותו כבר מקודם שלא לגעת בכוס, וקל וחומר אם הכוס הכילה תערובת של ביצים עם דבש להכנת עוגה.

ואם נשאל את עצמנו, מה הקשר בין הפעולה שהילד עשה, לנתון- שהכוס הייתה ריקה, או שהיא הכילה את התערובת הנ''ל? התשובה היא שבאמת אין קשר, אלא שעצם המחשבה על הטרחה המרובה שנוספה לנו עכשיו, היא זאת שמגבירה בנו את הכעס, וזאת בצירוף המחשבה המוטעית שאילו הילד לא היה שובר את הכוס, אז ''זה לא היה קורה'', כי ''כמובן'' דבר כזה לא מגיע לנו! ומכיוון שכל מה שקרה, קרה רק בגלל הילד, זה מה שמגביר לנו את הכעס כלפיו.

ואנו ''לא מסתפקים'' בזה, אלא, אנחנו ממשיכים לפתח לעצמנו את ההרגשה, עד כמה שאנו צודקים בכעס שלנו כלפיו, שהרי הזהרנו אותו שלא לשחק בכוס, ובכלל כבר ניקינו את הבית, ולמי יש את הכוח ואת הזמן לאסוף את השברים, ולנקות את כל ''הדביקיות'' הזאת של הביצים והדבש.. אז מה הפלא שאנחנו כועסים עליו.

ואם ''במקרה'' איזה רכב מאחור פגע ברכב שלנו, כאן ודאי שנכעס ונתרגז ''כי זה שמאחור תמיד אשם'', וגם אם הוא מביע חרטה, ומקבל עליו לשלם את כל הנזק, הוא עדיין אדם מעצבן, כי ''בגללו'' איחרנו עכשיו לעבודה, ו''בגללו'' צריך להכניס את הרכב למוסך, ו''בגללו'' צריך להזמין את שמאי הרכב ואת הסוכן הביטוח, ולהיות כמה ימים ללא רכב, וכל זה דווקא עכשיו כשאנו זקוקים לרכב יותר מתמיד, איזה עצבים איתו! מה הוא לא יכול להסתכל לאן שהוא נוסע? מה, בגלל שהוא בנאדם כזה צף, אני צריך לסבול? ובכלל אני לא מבין, מי זה שנתן ליצור הזה רישיון...

בנקודה זו הבה נעצור לרגע, ונעשה לעצמנו ''מבחן קטן באמונה'' ונשאל, האם הקב''ה קשור ''בדרך כל שהיא'' למה שקרה? האם מציאות זו שהכוס נשברה, זה באמת לא מגיע לנו? האם ''הטרחה הנוספת והמיותרת'' של ניקוי השברים והמרצפות, אינה מגיעה לנו לפי חשבון מדוקדק? האם זה שהרכב יהיה במוסך למשך כמה ימים, ואנו נצטרך להיזכר ''בחוויה'' של המתנה לאוטובוס, ושלא נדבר על עצם הנסיעה בו, זה לא מגיע לנו? והתשובה היא, שזה מגיע לנו ועוד איך! שהרי אילו לא חטאנו, לא היינו מקבלים את העונש הזה! כי לא הילד או הנהג הפוגע, הם אלו שיקבעו את מה שיקרה לנו.

למרות שמבחינת הבחירה החופשית שלהם, הם יכולים לנסות ולפגוע בנו...אבל אם הם בכלל יצליחו בפעולתם, ואם כן, אז באיזו עוצמה המעשה שלהם יפגע בנו, זה כבר קשור לזכויות ולחובות שלנו ולשאר ''חשבונות שמים''.

לכן אנו צריכים להבין, שאת כל המהלך המורכב הזה של מספר הרסיסים שנשברו מהכוס, ולאן יגיע כל רסיס ורסיס, ולהיכן במדויק תגיע כל טיפה וטיפה מעיסת הביצים והדבש וכו', וכמו כן, באיזו עוצמה תהיה הפגיעה ברכב שלנו, והאם נוכל להסיע את הרכב למוסך, או שנצטרך לחכות לגרר, והאם לנהג הפוגע יש בכלל ביטוח מקיף או לא, וכו' וכו', כל הפרטים האלו ועוד אלפי פרטים ופרטי פרטים הכלולים במקרים אלו, על כולם שולט ומפקח בורא עולם. לכן, זה לא הילד ששבר את הכוס, וזה לא הנהג שפגע ברכב, אלא הקב''ה ''בכבודו ובעצמו'' הוא זה שהגיע אלינו, פעם זה דרך הילד והכוס השבורה, ופעם זה דרך הנהג הפוגע!!!

האמת היא שכשאני מתבונן בדברים שוב ושוב, הדברים נראים לי ממש נכונים. אלא שלפי הבנה זו שרק עכשיו גילתי אותה, אני כבר מתלבט האם בכלל מותר לי להגיב כשפוגעים בי, שהרי פגיעה זו מגיעה לי! ועוד, שבדוגמאות שנתת לא מדובר שהילד או הנהג רצו לפגוע בי, ואז כפי שהסברת לעיל הקב''ה דן האם זה מגיע לי או לא, ושבזה תלויה הצלחתם.

אלא שכאן מסתבר לומר שהם לא רצו לפגוע בי, ובכל אופן הקב''ה הוא זה שתמרן אותם לפגוע בי, אז להיכן נעלמה הבחירה החופשית שלהם? ובכן, השאלה אינה אם להגיב או לא, אלא איך להגיב, ואת זה שאסור להגיב בכעס, כבר אמרנו ועוד נאמר בהמשך. אלא שלאחר שקיבלנו את עונשנו, אנחנו כן צריכים להגיב, ולמעשה הקב''ה מצפה מאיתנו שלפחות עכשיו אחרי שכבר קיבלנו את העונש נגיב, אבל שנגיב נכון!

לכן גם במקרה של שבירת הכוס, הקב''ה מצפה לראות איך נגיב, האם נצעק על הילד כדי לפרוק את התסכול שלנו, או שננצל את מה שכבר קרה כדי להעביר לו מסר חינוכי נכון? וכן, האם ''נתנפל'' על הנהג הפוגע בחרפות וגידופים ''כדי להירגע'', או שבמקרה של סירוב לשלם את הנזק שהוא גרם ניתבע אותו לדין תורה? נסכם ונאמר: להגיב ודאי שיש צורך, השאלה היא איך, האם להאשים את הזולת בעונש שקיבלנו (על מעשינו הרעים), או שלפחות כעת נתפוס את עצמנו בידיים ונבחן מה נכון לעשות עכשיו. בקשר לחלק השני של שאלתך, שלכאורה אין לפוגע בחירה חופשית.

ובכן, עצם העובדה שהרכב שלנו היה צריך להיפגע, זה פשוט. וזה שאם הנהג הזה לא היה פוגע בנו, אזי היינו מחליקים ומקבלים בדיוק את אותו שווי של נזק...ממעקה הביטחון, גם זה פשוט. אלא שכאן, הקב''ה זימן לידי הנהג הפוגע את הבחירה, האם לנסוע בזהירות ובתשומת לב מרבית, תוך השתדלות שלא לפגוע בגופו ובממונו של הזולת, ואז הוא לא יפגע בנו (והרכב שלנו יפגע ממעקה הביטחון), או לנסוע ''איך שבא לו'', מתוך תחושת שחצנות של ''יהיה בסדר...'' ואז, הוא זה שיפגע ברכב.

והדברים ''מושגחים'' עד כדי כך, שעצם העובדה שהקב''ה זימן דווקא לידי נהג זה את המקרה הנ''ל, גם זה לפי חשבון, והפעם של ''מגלגלים זכות ע''י זכאי וחובה ע''י חייב''. כך שאילו הייתה לו זכות, לא היו מזמנים לידיו מציאות כזו, שחוסר זהירות שכזה יוביל לנזק הזה! כמו כן ישנם מקרים שבהם גם לנהג הפוגע מגיע עונש על חטאיו הוא, ואז גם אם הוא ינהג בשיא הזהירות, הקב''ה יגלגל את מהלך הדברים כך שהרכב שלו יפגע ברכב שלנו, וכך הקב''ה ניפרע משנינו בעת ובעונה אחת!

לכן אם קורה לנו מקרה כזה או דומה לו (ואין כמעט יום שאין לנו כמה ''מקרים'' מהסוג הזה), אזי המהלך הראשון שעלינו לעשות הוא לעצור לרגע ולשאול את עצמנו (וכמובן, עוד לפני שמגיבים), מי זימן לי את המקרה הזה ומי גילגל כך את המציאות הזו, הרי הקב''ה הוא שאיפשר לדבר זה להתרחש, ולמה? כי זה מגיע לנו!!! כי אילו לא הייתה בנו אשמה, לא היו מצליחים לפגוע בנו לרעה, אז על מה יש לנו להתלונן? ו

זה כאמור בין אם הפוגע התכוון לפגוע בנו, ובין אם מבחינתו זה היה בשוגג. מתוך כך גם נבין שזה שפגע בנו, יותר מאשר יש לו בעיה איתנו, יש לו בעיה עם הקב''ה! (למרות האמור לעיל צריך לדעת, כי במקרים מסוימים ''שבירת הכוס'' או ''פגיעת הנהג'' יבואו לאדם לאו דווקא כעונש, אלא אך ורק כניסיון!).

הביזיון- ''סופר פוליש עדין'' למירוק עוונות!

לאחר שזכינו להבין כי מה שמכעיסים ומבזים אותנו, הכול לפי ''החשבון'' המגיע לנו, ולפיכך אין על מה לכעוס ואין על מה להתעצבן, הנה כשנתעמק בדבר קצת יותר, נשכיל להבין שע''י ביזיונות אלו נמחלים לנו עוונותינו. לכן לא רק שאין כל סיבה לכעוס, אלא אדרבא, אנחנו צריכים אף לשמוח ולהודות לבורא יתברך, שחס עלינו והחליט למחוק את עוונותינו בצורה כזו.

שהרי עדיף לקבל את העונש המגיע לנו ע''י ביזיונות, מאשר לקבל אותו בצורת נזק גופני כמו שבירת יד או רגל. העניין קצת לא ברור לי תוהה השואל, מה העדיפות לקבל את העונש במישור הנפשי, מאשר לקבל אותו במישור הפיזי? הרי שכשם שנשארות צלקות בגוף, כך נשארות צלקות בנפש, ובפרט שלצלקות בנפש, יש לפעמים את הנטייה להתארך... ובכן, זה נכון שבעונש נפשי של ביזיון ישנה אפשרות שצלקת ממנה תישאר גם לזמן ארוך.

אלא, שלעומת המישור הגשמי שבו גם אחרי קבלת המכה נשאר עוד תהליך די ארוך של ריפוי המלווה בדרך כלל בכאבים לא קלים, ושכאן אין כמעט באפשרותנו לשנות את אורך זמן הריפוי גם אם נלך לטובי הרופאים והמומחים, הרי במישור הנפשי יש בידנו לקבוע אם תהיה בכלל פגיעה, או אם תישאר צלקת, ואם כן, אז נוכל לפחות לקבוע את עוצמת הפגיעה שנפגע, ולכמה זמן זה ימשך! נמצא, שמה ''שעדיף'' להיפגע, זה במישור הנפשי, והסיבה היא כי לפחות במישור הזה, יש לנו (במישור העקרוני) את היכולת לקבוע לכמה זמן נפגע, ואם בכלל נפגע.

רגע, ואם ביזו אותי, והתגברתי, ובכלל לא נפגעתי מהעניין, אז יוצא שהפסדתי את מירוק העוונות?! לא, חס וחלילה! עצם העובדה ''ששפכו עליך'' את הביזיון, זה לכשעצמו כבר מירוק עוונות! כי בעצם ''שפיכת הביזיון'' עליך, כבר קיבלת את כל העונש שהיית אמור לקבל עכשיו.

ולכן, מה שיקרה מעתה והלאה זה כבר סיפור אחר שאתה תהיה ''יוצרו''! לפיכך אם עכשיו לאחר הביזיון תתחיל לכעוס ''ולקטר'', הרי שבכך אתה גורם במו ידך, לפתיחה של חשבון חדש... דברים אלו, הם למעשה סיכום מדברי הגמרא: ''הנעלבין ואינם עולבין שומעים חרפתן ואינם משיבים עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' (גיטין לו:).

כלומר, יש בדברים אלו כמה מעלות. האחת, הנעלבים ואינם עולבים (מעליבים). פירוש הדבר, שהם אומנם עונים תשובה לזה שפגע בהם, אך הם אינם עושים זאת, בדרך של להעליב ולפגוע בו חזרה. מעלה גדולה מזו, היא של השומעים חרפתם ואינם משיבים כלל, כלומר, הם אינם עונים לו, אפילו בדברים שאינם מעליבים. כי השתיקה היא עוד יסוד נפלא בהתגברות על הכעס והעצבים, שהרי כדי לריב צריך שניים.

ולכן, גם אם צועקים עלינו ומעליבים אותנו ובכל זאת אנו שותקים, הרי שלאחר כמה דקות זה יפסק, כי פשוט מאוד ''יגמרו לו הצעקות'', כי כמה כבר אפשר לצעוק ''על הקיר''? והמעלה הגדולה ביותר היא, של אלו ''העושים מאהבה ושמחין ביסורין''.

כלומר זה שהם אינם משיבים, זה לא מפני שאין להם מה להשיב או שהם חוששים מלהשיב, כי בפועל יש להם מה להשיב ועוד איך. אלא ששתיקתם נובעת מתוך אהבת ה', מתוך כך שהם מקבלים את הייסורים בשמחה, כי הם מבינים שהצעקות והביזיונות שהם מקבלים זה אך ורק לטובתם, שהרי בכך נמחלים להם עוונותיהם, אז למה להפסיד את ההזדמנות הנפלאה שה' זימן לנו? (ועיין עוד בספרו של החפץ חיים זצ''ל ''שמירת הלשון'' שער התבונה פרק ח' המדבר שם בעניין זה). ומדוע נקשר עניין זה לשמש?

אלא, שבתחילת הבריאה, כשה' ברא את השמש והירח, הם נבראו באותו גודל, ואז באה הלבנה אל הקב''ה ואמרה: ''אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד''?! (חולין ס:). כלומר, זה לא יתכן ששנינו נהיה באותו גודל, לכן צריך להקטין פה מישהו. ובפשטות כוונתה הייתה שימעטו את השמש, והשמש שמעה אך לא ענתה.

(למרות שהייתה יכולה לומר: ''מה את מתערבת, הרי אם הקב''ה ברא אותנו כך, זה מה שצריך להיות, ואם את כל כך מתעקשת, אז לכי את, ומעטי את עצמך'') ולפי שהשמש שתקה, היא זכתה שהקב''ה נלחם את מלחמתה, וציוה על הלבנה למעט את עצמה. לפיכך כל השומע חרפתו ואינו משיב הרי הוא גיבור כמו גבורת השמש.

דוגמא נוספת של שליטה עצמית למרות שהתנאים היו בלתי אפשריים אנו מוצאים אצל דוד המלך ע''ה, בבורחו מפני אבשלום בנו וכפי שנאמר: ''ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימנו ומשמאלו, וכה אמר שמעי בקללו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל, השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו ויתן ה' את המלוכה ביד אבשלום בנך והנך ברעתך כי איש דמים אתה, ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו, ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כי יקלל וכי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן, ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו ה', אולי יראה ה' בעוני והשיב ה' לי טובה תחת טובה תחת קללתי היום הזה'' (שמואל ב- טז, ה- יב).

דוד המלך הנמצא במצב של בריחה מפני בנו המבקש להדיחו מהמלוכה, ''זוכה'' לביקורו של שמעי בן גרא היוצא לקראתו בחרפות וגידופים ואומר: ''רוצח...'' כל מה שקורה לך מגיע לך, כמו שנישלת את שאול מהמלוכה, כך בנך מנשל אותך...והוא אינו מסתפק בזה וממשיך להחציף ולהכעיס בהתנהגותו, ולמרות שהוא לבד, הוא זורק אבנים לעבר דוד המלך ועבדיו, ששכול העם והגיבורים מימנו ומשמאלו, תוך הפגנת זלזול שהוא אינו מפחד מהם.

דוד המלך שצרות רבות סבבוהו במשך ימי חייו, וביניהן: רדיפת שאול אחריו כדי להורגו, מותו של הבן הבכור שנולד לו מבת שבע, מעשה אמנון ותמר, נקמת אבשלום אחיה ע''י הריגת אמנון, ולבסוף דוד מוחל לאבשלום ומוכן לקבל אותו, אלא שאח''כ אבשלום הולך וגונב את לב ישראל מעל דוד אביו, ובכך הוא מתחיל את ניסיונו להדיח את אביו.

ועם כל המטען הכבד הזה שכבר רובץ על דוד המלך (ומה שמנינו זה רק חלק ממה שעבר עליו), מתרגש עליו הסיפור הזה עם שמעי בן גרא, ואז גם בא אליו אבישי בן צרויה ומבקש את רשותו להיפרע מאותו עז פנים המקלל את המלך, ולמרות כל זאת דוד המלך מצליח להתמודד גם עם יצרו שלו, וגם עם יצרו של אבישי בן צרויה, והוא ''מרגיע'' אותו!

ואז מתוך גדלות נפש עילאית, דוד המלך מנצל את מה שכבר קרה כדי לרומם גם את שאר הם אשר איתו, ותוך כדי נתינת דוגמא אישית, הוא פונה לכל עבדיו ואומר להם: ''הרי כל זה מה' יתברך, אז על מה יש להתלונן, הרי כאן התגובה הטובה ביותר היא לשתוק ולהצדיק עלינו את הדין, ואז אולי נזכה שה' יראה בצרותינו ויושיענו''.

ואותו שמעי ממשיך ומקלל, שנאמר: ''וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר'' (שם, שם יג), עם כל זאת, דוד ואנשיו ממשיכים שלא להגיב. ובזכות מעשה זה של דוד המלך, הוא זכה שמאותו רגע יחשיבו אותו בשמים כרגל הרביעית ''במרכבה'', ובכך הוא הצטרף לאברהם, יצחק ויעקב!