מיקום המח, בצמרת הגוף!

חכמי הקבלה מציינים שלא לחינם הולך האדם זקוף על רגליו בעוד בעלי החיים כפופים וראשיהם בדרך כלל כלפי מטה. לבעלי החיים אין מחשבה הפועלת באמצעות כח בחירה. בעולם הדבורים לא יתכן שיתאספו כל הדבורים ויאמרו נמאס לבנות את אותה כוורת כבר אלפי שנים.

הרי כולם מתפעלים מהכוורת איזו חוכמה בבניית המשושה ושאר פרטים. כשאנו מתפעלים מהכוורת, אנו מתפעלים בעצם מאינסטינקטים מוטבעים. אין כאן יצירה שבה חשבו על ניצול המקום והחליטו לבנות את הכוורת משושים משושים, אלא כך עשויים הדבורים מטבע יצירתם ולמעשה, כך בנוי כל עולם הטבע - מאינסטינקטים מוטבעים.

האדם מובדל מכל היצורים בבריאה מכך שיש לו נשמה. יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. הנפש היא נפש בהמית הנמצאת אצל כולם. אם נעמיק לחשוב מיהו בעצם האדם שמרגיש צורך לאכול? איזה חלק באדם מרגיש את תאוות האכילה? הרי הנשמה היא רוחנית. ומה לה ולמזון גשמי? אם נאמר שהגוף הרי הוא גשמי לחלוטין, הוא כמו אבן, כמו שולחן, ואיך הוא מרגיש שהוא זקוק למזון? מסביר האר''י הקדוש – שהנפש היא החלק הרדוד ביותר בגוף האדם (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. בסדר עולה) יש אותה גם לבעלי החיים, ולכן האדם דומה לבעלי החיים בתאוות וברצונות שלו מכיוון שהנפש היא המחברת בין הגוף לבין הנשמה היא הרוחניות העכורה ביותר בגוף האדם, ואז היא מרגישה את הצורך באכילה ושתייה.

מקום משכנה בכבד. לעומת זאת הרוח שוכנת בלב, היא מופקדת על הרגשות. לכן כשאדם שמח הוא מרגיש שליבו מתרחב, אדם עצוב מרגיש שליבו מתכווץ, מתגאה, מרגיש שליבו מתרומם, כועס, מרגיש שליבו רותח. הרגשות – בלב, כי הרוח נמצאת שם. הנשמה – שוכנת במוח והיא החלק השלישי הגבוה יותר.

לכן אותו 'ג'ל בשרני' הנקרא מח מסוגל לחשוב מחשבות, לתכנן תוכניות, וזו הסיבה אומרים חכמי הקבלה, האדם הולך זקוף ולא כפוף, מכיוון שנשמת האדם – אותה אין לבעלי חיים - נמצאת בראשו ומוחו, ומטבע הדברים היא מרימה את כל הגוף כלפי מעלה. בכל מציאות השואפת על פי הטבע אל מקורה. ננסה להעמיד מת, הוא לא יעמוד. הבהמה, גם היא עומדת, אבל תמיד כפופה, בהתאם לרמתה הרוחנית. אגב, בעל החיים הדומה מאוד לאדם, הוא הקוף. 

(אומנם לא כולם, ישנם קופים שהולכים על ארבע) אלו הם קופי-האדם. חכמי התלמוד אומרים שקופים אלו נוצרו מהאדם. השורש שלהם הוא האדם. חז''ל אומרים שבתקופת דור הפלגה, אותו דור שבנה את מגדל בבל המפורסם, היו אנשים שביקשו למרוד בא-לוקים, ואמרו נבנה מגדל שראשו בשמיים, נלך ונילחם בא-לוקים.

בתרגום יונתן בן-עוזיאל מבואר שהם לא היו כה חסרי דעת שסברו להיכנס למגדל ולהילחם בא-לוקים פיסית, הם התכוונו לבנות מגדל שייצג ויסמל את מלחמת האדם בא-לוקים, שיהיה גבוה ועצום מימדים, עד כמה שיכלו במושגים שלהם לבנות, (ואומנם יכלו להגיע למימדים גבוהים, רואים עד היום את המקומות הגבוהים שניבנו בעולם העתיק), בראשו נציב פסל עם חרב מונפת כלפי מעלה, וזה יסמל את מלחמת האדם בא-לוקים. לא רוצים שא-לוקים יתערב בטבע.

הקב''ה אומר למלאכים – 'הבה נרדה ונבלה שם שפתם'- עד אז כולם דיברו באותה שפה – 'ותהי הארץ שפה אחת ודברים אחדים' – דיברו בלשון הקודש שבה ניברא העולם. 'נבלה', כותב הרש''ר הירש לשון נבילה, כמו פרח נבול. כך ניתן לראות את השורש העברי של מילים בשפות שונות, לא כמו שמקובל עדיין בעולם המדע לחלק את השפות למשפחות מסוימות. עפ''י היהדות השורש של כל המשפחות בעברית הן של לשון הקודש, שאר השפות הן 'נבילה' של לשון הקודש.

כמה דוגמאות לכך הן: האוויר, שהפך להיות 'אייר', שש ושבע באנגלית וכו' שבהם ניתן להרגיש את ההקשר. אבל את המנהיגים שבהם, מספר התלמוד, הפך הקב''ה לקופים. לכן יש אמת בדבריו של דרווין שיש דמיון בין הקוף לאדם, אך לא כפי שהוא סבור מתוך דמיונו, שאם הקוף והאדם דומים – אזי הקוף הוא הקדום מבין שניהם והאדם התפתח ממנו.

היו גם קופים בזמן הבריאה, אולם קופי-אדם, שורשם באותם בני-אדם שהפכו להיות קופים, דבר שהתרחש לפני כ- 4000 שנה, כך מספרים חז''ל במסכת סנהדרין. לעומת זאת, האדם, נזר הבריאה, הולך ברגליו כדי שהמוח יעמוד בראש. אם האדם היה כפוף, המוח והגב היו באותו גובה כמו בעלי החיים, ולא ראוי שיהא כך.