אין לי כסף!

מחסור בכסף הוא מצוקה המלווה כמעט כל משפחה. מצוקה זו עשויה להביא לקושי מהותי במערכת היחסים בין בני הזוג, הן מצד העובדה שלא קל לשני אנשים להתנהל עם חשבון בנק אחד, והן מצד ההבדלים בגישה לנושא הכספי בין הגבר והאשה.  

לצד תלונות הגברים (שפורטו בגליון הקודם), אנו שומעים לעיתים תלונות של נשים, על שהן נזקקות להתחנן בפני בעליהן כדי לקבל מהם כסף לצרכים היום-יומיים. כמו כן, נשמעות תלונות על שאין להן זכות חתימה בחשבון הבנק, והן אף אינן יודעות מה היא בדיוק הכנסתו הכספית של הבעל. אי-הסדרת המערכת הכספית יוצרת ניכור בשותפות, כאשר במשך הזמן מפתח הבעל בלא-משים זהירות מפני סחיטה כספית. לעומתו, מפתחת האשה תחבולות שונות על מנת להשיג ממנו כסף. ראוי לדעת שלעיתים התנגדותה של אשה לעמדות הכספיות של הבעל, ונטייתה לנהל עמו ויכוחים ארוכים בנושא, אינן נובעות רק מהבעיה הכספית בלבד, אלא מושפעות מיחסי בני-הזוג בנושאים אחרים. לדוגמא, בעל שיש לו דעות מוצקות בכל דבר, ולדעת אשתו קשה לו להתפשר, יתן לרעייתו תחושה כי הוא ניחן באישיות כפייתית ולא-פתוחה. מתוך כך, גם בויכוחים הכספיים תראה הרעיה את עמדתו כתואמת את אישיותו הלא-מבינה את צרכיה. זאת למרות שבנושא הכספי הוא יכול להוכיח שחור על גבי לבן את אמיתות טענותיו, וכי המשפחה באמת אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולהוציא כספים בכמות שאשתו דורשת.

לעיתים, פקיעת סבלנותה של אשה בנושא הכספי נוצרת דווקא בשל חסרים קטנים. לא פעם אפשר לשמוע מנשים, שאין להן גישה קלה וזמינה למשיכת כסף מהבנק, טוענות: "נזקקתי למספר פרוטות, כדי לקנות מוצר מסויים שתכננתי להשתמש בו דווקא היום, והתברר שבעלי השאיר אותי בבית ללא פרוטה", או "הייתי חייבת לגשת עם ילדי לרופא, ולא היו לי מספר שקלים לנסיעות ודמי ביקור במרפאה". אין ספק שבתנאי לחץ, אפילו דברים פעוטים החסרים בבית מציבים את הבעל בעמדה שלילית. לכן, כדאי מאוד שטרם צאתו מהבית, יבחן עם רעייתו אם יש בידה די כסף לצרכיה הפעוטים, גם אם ביכולתה למשוך כסף מן הבנק.

בנוסף, כדאי מאוד שהרעיה תהיה מודעת לצרכיה מבעוד מועד, תודיע לבעלה יום קודם על הצורך שלה בכסף, ולא תשאיר זאת לרגע האחרון בזמן יציאתו מהבית, אז מתברר שגם בכיסו אין פרוטה. הדבר עלול להביא לויכוח בעקבות לחץ הזמן בו הבעל נתון, וכתוצאה מכך הוא יוצא מהבית בתחושה שלילית ומהרהר לעצמו: "אשתי דואגת שבכל פעם שאצא לעבודה, תלווה אותי הרגשה רעה". לעומתו, הרעיה מצויה בתחושה שבעלה אינו מבין את מצבה ואינו רגיש למצוקתה.

על התהליך שהתחולל אצל דוד ושרה, ניתן לקרוא בסיפור הבא: דוד התלונן שרעייתו וילדיו הבוגרים לוחצים עליו להוציא הוצאות כספיות, שאינו יכול למצוא להן כיסוי, בעיקר בתקופה שמצבו הכספי קשה. כשבחנתי את מערכת היחסים הכספית ביניהם, התברר שאמנם דוד הזרים כסף רב להוצאות המשפחה במשך שנות הנישואין, אך תמיד מתוך צרות עין, בליווי הערות כגון: "אתם בזבזנים", "האם אי אפשר לוותר על הקניה?!" וכו. ליווי צורמני זה לנתינת הכסף, נעשה גם בתקופה שהפרוטה היתה מצויה בכיסו. הוא מעולם לא הציע ולא יזם לקנות דבר מה לבני-המשפחה. כתוצאה ממערכת יחסים זו, התרגלו הילדים שעם אבא בכל הנוגע לקניות ורכישות, יש להתנהג בצורה מלחיצה ומתוכננת כדי שיתן כסף. גם כשהמצב הכלכלי החמיר, ודוד אף הפך לבעל חוב, לא פסקו בני המשפחה לנהל עמו מערכת יחסים מלחיצה, מאחר והורגלו להתנהגות זו בעת שהפרוטה היתה מצויה.

עד השלב בו בני-הזוג פנו לטיפול במערכת הזוגית שלהם, היתה גם שרה רעייתו שותפה להלחצת דוד, כיון שתמיד היה לה קשה להשיג ממנו כסף ללא שימוש בשיטות מתוחכמות, אולם, תוך כדי הטיפול הזוגי, השכילה שרה לשנות כיוון ולנסות להגן על בעלה מפני הילדים. יחד עם זאת, בלא-משים, גם בשלב זה עשתה טעות קטנה: כשהילדים ניסו לגייס אותה לעזור להם להשיג כסף מאביהם, היא השיבה: "צריך להבין את אבא, כרגע קשה לו מאוד והוא חב חובות רבים". על כך השיבו הילדים: "האם כשהיה לו כסף, כן קיבלנו?". כששוחחנו על כך, הודתה שרה שגישתה בהגנתה על דוד היתה מוטעית כאשר אמרה "לאבא קשה". במקום זאת היה עדיף אילו שילבה את עצמה כשותפה לקשיים, והיתה אומרת "כרגע קשה לנו". כלומר, הטוב ביותר היה לשתף את עצמה עם בעלה מול הילדים.

המצב האידיאלי בניהול המערכת הכספית הוא כאשר היא פתוחה בפני שני בני-הזוג, וכל אחד מהם פועל אך ורק במסגרת אותה ההכנסה מאפשרת. אם מתגלה שהחובות גדלים, או-אז יש לערוך תקציב משפחתי מחודש, ולסכם את המסגרת הכספית בין שני בני-הזוג. ראוי שהחלוקה הכספית תחולק לפי שבוע או מחצית החודש, כאשר אחת לשלושה חודשים מוקצב סכום נוסף להוצאות מיוחדות.

מהכסף שלי

יש שהרעיה עושה טעות כאשר היא מגיבה כלפי טענותיו של בעלה "את המוצר הזה אני רוכשת בכסף שאני הרווחתי". ביטוי זה הוא תמיד שלילי, גם כאשר אין למשפחה קשיים כספיים. ביטויים מעין אלה הורסים כל חלקה טובה של שותפות, בעיקר משום שהם נאמרים תוך כדי ויכוח ובניגון רווי מתח. אף על פי כן, על הבעל המתמודד עם קשיים כספיים להיות מודע לכך שחלק מהתמריץ של אשה לצאת לעבוד, נובע מהצורך לא לחוש כבילות כספית, ומהאפשרות הניתנת בידה להוצאות על דברים הנראים בעיניה חשובים, ומקלים עליה את עבודתה. לכן, במקרה שבני-זוג נתקלים בקושי בנושא הוצאותיה של הרעיה, כדאי להסכים מראש ואף להציע קביעת סכום מסויים שהרעיה תשתמש בו כרצונה לצרכים אישיים הנראים בעיניה חשובים.

אזהרה זו, שלא לומר "כסף זה הוא שלי", מכוונת גם לגברים העשויים לומר כן בשעת ריב. הבעל עשוי להסתייע במקורות הלכתיים כדי להוכיח את צדקת דבריו אודות בעלותו על הכסף, על מנת להשיג את כניעתה של רעייתו ואת קבלת המשמעת המוחלטת לרצונו. כמובן שעמדה כזו תצית אש רחבת ממדים, ותגרום לאשה לתחושת התנתקות מבעלה. יתר על כן, התבטאות כזו מגלה חוסר תבונה מצידו, שהרי ברור שהסתמכותו במקרה זה על המקורות אינה נובעת מרצונו להשתית את חיי המשפחה על אדני התורה. בעל שיראת שמים אופפת את אישיותו, אינו זקוק לציטוט מן המקורות על מנת לצבור כוח ולקבוע עמדה בבית. ברור שציטוטי הבעל נובעים מתפיסה אישית או מנטלית, שהיה נוקט בה גם מבלי אותם מקורות הלכתיים שהיו תומכים בדעתו. על סמך נסיון ניתן לקבוע שעמדה המתבססת על חוק והלכה תועיל אולי לטווח הקצר, ובעיקר כדי לסתום פיות, אך לטווח ארוך היא תביא, על פי רוב, להתקוממות וליצירת תחרות בין הבעל לאשה בקביעת חובותיו של כל אחד מהם. עם זאת, תהיה זו טעות מצד הרעיה שלא להתייחס להיבט המנטלי של בעלה, שקשה לו מאוד להשתחרר ממנו בעיקר בשעת ריב.

מתנות לשכנים

בין הדברים היוצרים סדקים בשותפות המשפחתית, מצויה הענקת מתנה של אחד מבני-הזוג לקרובים, ידידים, שכנים, רופא המשפחה או המורה של אחד הילדים. זאת, משום שלעיתים קיימים חילוקי דעות אם בכלל יש צורך להעניק מתנה לאותו אדם, ובמקרה שקיימת הסכמה עקרונית לכך, מה גודל הסכום שיש להוציא לרכישתה. ההתלבטות אינה כספית בלבד. נקודת המוצא היא שאדם מעדיף להשאיר את כספו בכיסו שלו, ואם בכל זאת הוא רוצה להעניק מתנה, הרי הדבר מוכיח שהענקה זו מסבה לו תחושה נוחה ונעימה. עוצמת ההרגשה הנעימה תתקבל רק כאשר המתנה תהיה בסדר גודל התואם את הצורך שלו לתת. בן-הזוג, שאינו זקוק לאותה הרגשה, סבור שכדי להעניק למקבל את רחשי הלב אשר רוחשים לו, די בהוצאה כספית קטנה יותר. יתכן שעמדתו נובעת מהיותו אדם חסכן, ויתכן מאי-הרגשת קשר למקבל המתנה מסיבות שונות, כגון שאינו נפגש בו, ולכן הסימפטיה שתיווצר אצל המקבל כלפיו פחות חשובה לו. עמדות מנוגדות אלו, המשפיעות על הרגשות, גורמות לתחושה של ניכור השותפות בין בני-הזוג. המבקש לתת חש שאין רגישים במידה מספקת לדעותיו ולרצונותיו, שמביכים אותו מול מקבל המתנה ומגבילים אותו. המתנגד סבור שאין מתחשבים די בדעתו, ובעיקר בצורכי המשפחה. הוא אף עשוי להוכיח את צדקתו על ידי ציון פריטים מסויימים שהיה מעוניין מאוד ברכישתם, ובכל זאת הוא נמנע מכך, עקב רצונו לשמור על איזון כספי של תקציב המשפחה. לכן, מכאיב לו שלמבקש להעניק את המתנה חשובים יותר רצונותיו הקטנים, מאשר הראיה הכוללת של צורכי המשפחה.

במצב ניגודים זה ברור שעל כל אחד מהם מוטלת החובה לנסות ולהבין את עמדת בן-הזוג. אם אכן מצבה הכלכלי של המשפחה אינו משופר דיו, עדיף לוותר על התחושה הנעימה הנוצרת מהענקת המתנה, כדי שלא לדחוק את תחושת השותפות מלבו של בן-הזוג. יחד עם זאת, יש להתפשר ולהסכים על הוצאה מינימאלית למתנה, כדי שלא ליצור אצל המבקש להעניק תחושה של אובדן דעה וחוסר עמדה במשפחה.

מתנות בין בני הזוג

במסגרת המשפחה תופסת המתנה מקום רב יותר מאשר בכל מערכת אחרת, כיוון שהרגישות והציפיה גדולות ועמוקות יותר. לכן, בן-זוג שציפה לקבל מתנה ולא קיבל, עלול להיעלב מאוד ולהגיע למסקנות קשות על חוסר הקשר עם בן-זוגו, בעיקר אם המתנה לא ניתנה בימים ובהזדמנויות שמקובל בהם להעניק מתנות.

משפחות רבות נתקלות בקשיים בנושא הענקת מתנות. זאת, משום שההנחה היא שנתינת המתנה צריכה להיות ספונטאנית ומפתיעה, ולכן בן-הזוג קונה מתנה בלי להתייעץ עם בן-זוגו ובלי לדעת את צפיותיו באותו רגע. כאשר הוא מעניק אותה, להפתעתו, מקבל המתנה מגיב באיפוק או אפילו בזלזול, זאת אף אם עלותה הכספית היתה גבוהה מאוד. מעניק המתנה נפגע מאד, והוא מחליט שבעתיד לא יקנה לבן-זוגו מתנות. האדם שזלזל במתנה אינו מודע לרגשותיו של בן-זוגו, והוא מתלונן על כך שבן-זוגו אינו מעניק לו מתנות, אף על פי שהוא זה שגרם לכך. במקרה כזה מוצע לוותר על גורם ההפתעה, ולצאת עם בן-הזוג לקניית המתנה, כדי שירכוש אותה לפי טעמו. מן הנכון שמקבל המתנה ישבח ויודה מאוד על המתנה שניתנה לו.

בנושא המתנות, ובכלל בנתינה ההדדית, ישנו הבדל בין גברים לנשים. גבר סבור שאם קנה לרעייתו מתנה השווה כסף רב, או אם התאמץ מאוד כדי להשיג עבורה מאכל שהיא אוהבת, או חפץ שנפשה משתוקקת אליו, הרי הוא פעל הרבה למענה. אף בעיניה, כבעיניו, נחשבת המתנה הגדולה ככמה וכמה מתנות קטנות שהיא נותנת לו. אולם, האמת אינה כן. לרוב, השפעת המתנה על רגשותיה של הרעיה היא בעצם הענקתה, וסדר הגודל שלה הוא דבר משני ופחות חשוב. לגביה קובע יותר מספר הפעמים שהוא מעניק, גם אם כל אחת היא נתינה פעוטה. אפשר לתת לרעיה פרח והיא תתרגש מאוד, משום שהיא מתייחסת להענקת הפרח כהוכחה על הנכונות לתת לה ולעשות עבורה דברים שימצאו חן בעיניה, וכראיה לכך שהיא מצויה במחשבתו. לכן, מן הראוי שבעל לא יסבור שהוא יוצא ידי חובתו בקנותו לרעייתו מתנה גדולה אחת לכמה שנים, אלא ינהג להעניק מתנות קטנות ותכופות.

כיוון שיש לגבר ולאשה מבטים שונים בנושא הענקת המתנות, גם על הרעיה להבין את נקודת המוצא של בעלה, כאשר נדמה לה שכמעט אינו מעניק לה כלום. מזווית הראיה שלו נראה לו שהוא העניק לה הרבה מכיוון שהוציא הוצאה כספית גדולה עבורה או אפילו עבור הבית, ואם עשה כן בגלל שהיא ביקשה, הוא עשוי לזכור זאת לאורך זמן. אם רצונה לקבל מתנות לעיתים קרובות יותר, עליה לומר לו זאת, וכאשר היא מקבלת את המתנה תנהג בחכמה אם תשבח אותה מאד, ותודה לו מכל הלב, אף אם המתנה אינה נחוצה לה במיוחד, או אינה לטעמה. אין ספק שהדבר יעודד אותו להביא לה מתנות נוספות לעיתים תכופות יותר.

יש הנהנים כאשר בן-זוגם מביא הביתה מפעם לפעם דברים פעוטים כעוגה או מיני מתיקה, ואכן כדאי לנהוג כן מפעם לפעם. אולם, מן הראוי שבן-הזוג המקבל את המתנות הקטנות לא יעיר עליהן הערות שליליות; למשל: "דבר זה אינו טרי", "טעמו תפל", "הפעם דווקא לא מתחשק לי לאכול עוגה". זאת במקרים בהם אין ההערה מופנית לבן-הזוג המביא את דברי המתיקה, מכיוון שהוא מצפה לתגובה שתבטא את מעשהו הנהדר, ודברים אלו עשויים להתפרש במידה מסויימת כהערה המכוונת נגדו.

לעיתים נוצרות רגישויות בגלל ההענקות שבקרב המשפחה. קורה שגבר קונה מתנה לאמו ושוכח לקנות מתנה לרעייתו. אין זה מורה בהכרח שהוא אוהב את אמו יותר מאשר את רעייתו, אלא שמשותפתו לחיים הוא מצפה להבנה שלאמו אין הוא קונה מאהבה, אלא מחוסר ברירה, כדי למנוע אי-נעימות. במקרה כזה, אם אחד מבני-הזוג סבור שעליו לקנות מתנה להוריו, הרי זמן רב קודם לכן הוא צריך להציע קניית מתנה לבן-זוגו. ההצעה לקנות מתנה להורים, שתבוא לאחר שהוכח בפועל שהוא מעוניין לקנות לבן-זוגו יותר מאשר להוריו, תתקבל ביתר הבנה, ואולי אף בשמחה. דבר דומה יכול להתבטא גם בהתנהגות הרעיה, כאשר היא נותנת דברי מתיקה לילדים, ולבעלה אינה מציעה כלל, מתוך הנחה שהוא גדול ואינו צריך להם. אין לשכוח כי יתכן שגם הוא מחבב את הממתקים שילדיו מקבלים, ושהצעתה מהווה עבורו מבחן לעוצמת הקשר אליו.

נתינת מתנות לרגל יום הנישואין או יום ההולדת, הוא דבר מקובל, אך בכל קבוצה חברתית יש ערך שונה לחשיבות המתנה בימים אלה. לכן, על כל אדם להיות ער למקובל בקבוצה שממנה בא בן-זוגו, ולהשתדל להעניק לו בהתאם לכך. יש לזכור שלעיתים, כאשר אין מעניקים מתנה, נוצרת תחושה ברגשותיו של מי שציפה לה, והוא חושב לעצמו: בן-זוגי אינו כה שמח על שנישאנו, שהרי צריך להזכיר לו מתי יום הנישואין. כדאי שהמתנה תוגש בצורה נאה, ואף בליווי מכתב קצר. לעיתים המכתב וצורת ההגשה יוצרים קשר ואהבה פי כמה מאשר התשורה עצמה. ביטוי לחשיבות זו אנו רואים בדברי הגמרא (יבמות סג) המתארים את צורת הגשת המתנות שהיה נוהג בה רבי חייא כלפי רעייתו: "רבי חייא כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה". כלומר, הוא היה מסיר את סודרו מעליו, מניח את המתנה בתוכו, וכך היה מגיש לה אותו בצורה נאה ומכובדת.

אין ספק ששימת לב לדברים אלו תוסיף ותרבה אהבה, אחווה, שלום ורעות בין בני-הזוג, ותשפר את יחסיהם אף בתחומים אחרים המצויים בין כותלי הבית.