שנאת העמים לישראל - למה?

ימיה של שנאת ישראל, כימי היותנו לעם, ומאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה, עד כי אין עם ואין דור הנקי ממנה. שנאה זו היא עקרונית ובלתי מותנית, ומשום כך אינה תלויה בדבר, לא בתכונות אישיות ולא באופי לאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בצורת המשטר ולא בהתייחסות אליו, לא בהצלחה ולא בכישלון, לא ביופי ולא בכיעור, לא בנחשלות ולא בקידמה, כי בכל אלו התנסינו, והשנאה בעינה עומדת. שונאים אותנו בתואנת היותנו טובים מדי, ומאידך על היותנו מוצצי דם, על שאנו בדלנים וגם על שאנו מתערבים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות של שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. מואסים בנו במשטר מלוכני, גם במשטר דיקטטורי או דמוקרטי, ואילו באנרכיה אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז.

רואים בנו אחראים לכל כשלון ומיותרים בכל הצלחה. מכים את המתבולל. כל שעה וכל מצב יש בהם עילה לשנאת ישראל. מבט לאחור, דרך כל הגלויות עד לימי האבות, יוכיח לנו ברורות כי לא ניתן לתלות את האנטישמיות בשום מצב נתון, מאחר שאנו מוצאים אותה בתנאים שונים ואף סותרים זה לזה, ובמצבים שהם קוטביים אחד למשנהו. עובדת יסוד זו למדונו חזל- אמר רבי שמעון בר יוחאי: הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב (מובא ברשי, בראשית לג, ד'). הדבר כלל אינו טעון הוכחה- בידוע. אין הוא גם תלוי במאומה- עשו שונא ליעקב. השנאה אינה זקוקה לסיבה, היא ניזונית מתוך עצמה, פורצת מכוחה שלה, וגואה אל מעבר לגדותיה ממוקד המצוי בקרבה ולא מחוצה לה. שנאתו של עשו מוטבעת בו עוד מהיותו ברחם אימו: - ויתרוצצו הבנים בקרבה, רבי יוחנן אומר: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה (מדרש רבה, בראשית סג ו').

אכן מכאן איני למד עדיין מי הוא הרץ להרוג מתוך שנאה, ומי הרץ להרוג מתוך התגוננות, אולם מיד משלימים חזל: אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי: שלא תאמר משיצא ממעי אימו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה (אגרופו של עשו מופנה כנגדו), הדא הוא דכתיב (כפי שנכתב) (תהלים נח): זורו רשעים מרחם (מדר שם). עשו שלא יכול לו ליעקב בחייו, לא נטל עימו את שנאתו אלי קבר, אלא הורישה לצאצאיו בצוואת דמים: אמר עשו לעמלק: כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי. אמר לו: האיך אני יכול להזדווג לו? אמר לו: המסורת הזה יהיה בידך, כשתראה שנתקלו בדבר הווי קופץ עליהם. לפיכך אתה מוצא אותו בא על ישראל (ילקוט שמעוני, במדבר כא). מורשת שטנים זו המציבה כל נצר לבית עשו במארב עקבי ותמידי נגד בני ישראל, לפגוע בהם ולהשמידם בעת מצוא, לא נעלמה מאבינו יקב, והריהו שוטח תפילה לפני אדון כל: הצילני נא מיד אחי מיד עשו, הצל את בני לעתיד לבוא מיד בניו שבאו עליהם מכוחו של עשו (מדרש רבה, בראשית, עו, ה').

השורש של שנאת עשו ליעקב אינו באיבה אנושית גרידא, אלא בעימות שבין הטוב והרע בעולם הנצח, בשאיפת השטן לעקור את התורה הקדושה. וכך הוכיחו עצמם כבר במלחמתם עם ישראל ברפידים סמוך לקבלת התורה: אר חמא בר שקלא ור' יהושע בן לוי ור' יוחנן: מה היו בית עמלק עושים, היו מחתכים מילותיהם של ישראל וזורקים כלפי מעלה ואומרים, בזה בחרת, טול לך מה שבחרת, זהו מה שכתוב (תהילים עט) חרפתך אשר חרפוך ה' (תנחומא, סוף כי תצא). אותה מגמה בולטת גם בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בעת חורבן בית המקדש, כפי שחזל מתארים זאת: אמר ר' שמעון בר יוחאי: בשעה שנכנס אנדריאנוס לבית קדשי הקודשים היה מתגאה שם ומחרף אלוקים. אר חייא בר אבא: אמר דוד, ריבון העולם כך תעלה לפניך, שאילו היו יכולים לקצוץ ארזים לעשות סולמות, עולים היו למעלה, מניין? כמו שכתוב (תהילים עד): יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות, אלא שאינן יכולים ומניחים אותם ובאים עלינו (מדרש רבה, שמות נא, ה'). משום כך מלחמת עמלק אינה רק של ישראל אלא מלחמת השם: רבי לוי בשם ר' אחא בר חיננא אומר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם. אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם, מה טעם? האויב תמו חרבות לנצח (תהילים ט'), מה כתיב לאחריו: וה' לעולם ישב, כונן למשפט כסאו, הרי השם שלם והכסא שלם, אמן וכן יהי רצון (תנחומא שם) מלחמת הטוב והרע היא מערכה בלתי פוסקת שאין בה פשרות ואין בה הפוגה, אלא או זכייה או הפסד, ניצחון או כשלון, כמו שאנו לומדים בגמרא (מגילה ו', א'): קיסרי וירושלים- אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן.

חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי, תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב'): אמלאה החרבה- אם מלאה זו, חרבה זו, אם מלאה זו, חרבה זו. עקרון זה מסביר לנו מדוע אין רגיעה בשנאתו של עשו ליעקב, ולמה אין לחפש פתרונות לכך בצורות ההתנהגות שלנו או בתנאים חברתיים אלו או אחרים, כי הטוב והרע אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כוחות השטן אינם משלימים עם קיומו של עם ישראל, עם מקבלי התורה ושומרי מצוותיה. אכן, מבחינה זו עדיף שנהיה מנותקים מאומות העולם, כמו שהכיר בלעם הרשע: הן עם לבדד ישכון (במדבר כג, ט'). אולם תנאי הכרחי לזה הוא האמור בחלקו השני של הכתוב: ובגויים לא יתחשב. הנהייה אחר קרבת העמים, הרצון להיות לעם ככל הגויים, הם לנו לרועץ, ועל זאת באה התראתו החריפה של דוד המלך: ביזר עמים קרבות יחפצו (תהלים סח, לא), מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם, קריבות שהיו חפצים בהם (פסחים קיח, ב'). הפיזור לבין אומות העולם, מלבד היותו עונש חמור של גלות, אף אינו מעניק את אותה הקירבה שרצינו בה ואשר בעטייה גלינו מארצנו, כי הגויים מצידם אינם רוצים בזה.

בולט הדבר בעת צרה: בשעת צרתם של ישראל, אומות העולם מנכרים אותם, ועושים אותם כאילו אין מכירים אותם (ספרי, דברים שיח). יתר על כן, הם סולדים מעמנו: מעשה בשתי נשים זונות באשקלון שהיו מריבות זו עם זו. בשעת מריבה אמרה אחת לחברתה: אין את מסתלקת מכאן, הרי נראים פניך כפני יהודיה! לאחר ימים השלימו ביניהן. אמרה לה: על הכל מחול לך, אלא על מה שאמרת: נראים פניך כפני יהודיה- לא מחול לך. זהו שהנביא מקונן ואומר (איכה א', יא): ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה מזולזלת וזולה יותר מן הכל (מדרש רבה, איכה א'). שנאת האומות לישראל אינה פוחתת עם הדורות, אלא אדרבה, היא גואה והולכת, וכמו שאמרו חזל: ויהי בימי אחשורוש, ר' תנחומא בשם ר' חייא, ר' ברכיה בשם ר' אליעזר: מדרש זה עלה בידינו מן הגולה, כל מקום שנאמר ויהי- בימי צרה. מה צרה הייתה שם? להשמיד להרוג ולאבד. משל למלך שהיה לו כרם, ונזדווגו לו שלושה שונאים, הראשון התחיל מקטף בעוללות, והשני מזנב באשכולות, והשלישי מעקר בגפנים, כך, פרעה הרשע מקטף בעוללות- כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. נבוכדנצר הרשע התחיל מזנב באשכולות אחרי צאת יכניה והחרש והמסגר מירושלים. המן הרשע ביקש לשרש את הגפנים להשמיד להרוג ולאבד (ילקוט שמעוני, אסתר א'). סיסמא מטרה זו מנחה את אויבי ישראל בכל דור, מאז המן הפרסי ועד הפרוסי בן דורנו. בעינינו ראינו את שנאת עשו ליעקב בשואת אירופה כאשר היא הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותו.

מיליוני אחינו קדושי עליון, ובהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בעלומיהם, הובלו כולם אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ חיים. איש לא נוקה מידיהם הטמאות, לא היהודי השלם ואף לא דור שלישי למתבוללים, לא בן הכפר הנחשל ולא בן הכרך הנאור, לא חסר ההשכלה ולא בחיר המדע, כולם יחדיו היו לטבח. כל זה על ידי עם שהיה סמל התרבות, עם שאנו השכמנו לפתחו מכל עבר ליהנות מאור חכמתו, להידמות לו, להתחבר עימו. היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו, היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם פתרון לבעיית האנטישמיות?! נשאלת עתה השאלה, אם אין אנו יכולים לעקור את שנאת העמים כלפינו, במה נוכל לבלום אותם ולמונעם מלבצע את שרוחשת עלינו שנאתם? הרי אף אל מול מדינת ישראל ניצבים עמי ערב ולצידם רבים מגויי הארצות אשר חורשים לעומתנו מזימות השמד חלילה באותו נוסח המני של להשמיד להרוג ולאבד, במה נצא כנגדם? משיבים לנו חזל בנועם דברם: אר אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי.

נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו. אמר: לכו וחזרו על בתי כנסת ובתי מדרש שלהם, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: הקול קול יעקב והידיים ידי עשו, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסת, אין הידיים ידי עשו, ואם לאו, הידיים ידי עשו- אתם יכולים להם (מדרש רבה, בראשית סה, טז). האמצעי מול שנאת עשו, הוא קול יעקב- לימוד התורה! ציפייתנו היא להתגשמות חזון הנביא מלאכי (פרק ג' יב): ואשרו אתכם כל הגויים עתידים ישראל להתקלס מן האומות, אר שמעון בן חלפתא: כשהמטרונא מתקלסת מאוהביה ומשכנותיה אין לה כבוד, אלא כשמתקלסת מצרותיה, זו היא כבודה, (ילקוט שמעוני, מלאכי תקצ). בבוא הגאולה השלמה, גאולת העולם וגאולת הרוח, לא עוד תהיה שנאה לישראל, לא עוד מלחמה ומדון, אלא הכרה בטוב וכניעת הרע לאור התורה- ישראל מתקלסים מן האומות.