באמת קשה להיות יהודי?

ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם(ויקרא יח, ה). מי מאיתנו לא שמע עדיין את האימרה הקובעת כי קשה להיות יהודי? כמעט שאין עוררין על כך שכביכול קשה לו לאדם להסתדר עם מכלול כה רחב של מצוות: עשה ולא תעשה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, משפטים וחוקים, מצוות מן התורה ומצוות מדברי סופרים וכו' וכו'. לא אחת נתקלים אנו באדם שמגיע מתוך כך לידי מסקנה שקיום מושלם של תורה ומצוות הוא משימה בלתי אפשרית לאדם באשר הוא אדם. ומסקנה נוספת: ...לו היו הרבנים וחכמי ישראל מקילים בפרטים מסוימים של מצוות התורה, הייתה שמירת התורה מתפשטת בחוגים רחבים הרבה יותר ועל ידי כך היינו יוצאים נשכרים.

השמירה הקפדנית על כל סעיף בשולחן ערוך, שאינו יכול להתבצע עי רבים, גורמת לכך שהם נרתעים מקיום מצוות מכל וכל. כאשר מטיחים טענות מעין אלו בפני צעירים דתיים, מוצאים אנו חלק גדול מהם על פי רוב בעמדת התגוננות. בשפה רבה יפטירו אין זה נורא כל כך...או: לא נורא, אפשר לסבול. כמובן, שכל תשובה מעין זו תיראה חיוורת ובלתי משכנעת. תפקידנו כנוער דתי לשאת בגאון את מורשת היהדות, ולא נוכל למלא תפקיד זה כראוי, אם לא נחזור ונשנן לעצמנו את ההשקפה הדתית המקורית הגורסת כי חרף כל הקשיים ודווקא בשל ריבוי המצוות, מאושרים וגאים אנו ביהדותנו. האדם שומר התורה והמצוות איננו מסכן, אין כל צורך לרחם עליו, הוא מתהלך מאושר עלי אדמות, ומן הראוי שחייו מלאי התוכן ישמשו נושא לקנאת אחרים. גאווה דתית ואושר בקיום המצוות על שום מה? על שום שתורתנו- תורת חיים היא.

 טענות עתיקות יומין מן הראוי שנסקור תחילה, באיזו תקופה נוצר הקושי שבשמירת תריג המצוות. מקובל לחשוב שזו תופעה של העת החדשה. ההנחה הרווחת בציבור הרחב היא שאומנם בדורות קדומים אפשר היה להסתדר עם דיני התורה באיזו צורה שהיא, אז התאימו הדברים עם המציאות. עם סדרי החברה וכו', אבל כיום השתנו פני הדברים. לפי דעה זו רק בימינו צץ הקושי להשלים למעשה עם כל אותו עומס של תורה ומצוות. האומנם כך הוא? עיון קל ילמדנו שהנחה זו מחוסרת כל בסיס. די אם נזכור שכבר בהגדה של פסח מופיע הבן הרשע כשבפיו השאלה: מה העבודה הזאת לכם?! כלומר, מתריע הוא על כל אותו עול שבקיום המצוות. כלום אין זה מזכיר אותן הטענות הנשמעות בדורנו? יתר על כן, לעומת הטענה שמצוות מסוימות שהיו מתאימות משכבר הימים אינן מתאימות לדורנו, נוכל להצביע על העובדה שרבות מן המצוות, דווקא לפנים היו נראות כבלתי מתאימות ובלתי הגיוניות, ואילו כיום כבר מקובלות הן על הכל. ומכאן, שהטענה שעם התקדמות הדורות מתרבות המצוות שאינן מתאימות כביכול, טענה זו אינה נכונה.

 דוגמא אופיינית לכך היא מצות שבת. אין ספק שבתקופת מתן תורה, הייתה מצווה זו מובנת הרבה פחות מאשר היום. אז בוודאי התפלאו רבים על אותה אומה משונה המוציאה לריק משאבים פרטיים ולאומיים עד כדי 15% מהם. אז, לבטח, הייתה זו תופעה יוצאת דופן לגמרי. כיום, העיקרון של יום מנוחה שבועי מקובל בכל העולם התרבותי. יום זה חייב להיות קיים, ולו רק לשם העלאת הפריון, ומה עוד שהוא מביא לרגיעה נפשית והתעלות רוחנית. ודוגמא אחרת, מצות מילה. עוד בדור שלפנינו היה מי שטען כי איוולת היא לפצוע אדם בריא ולהופכו לבעל מום, ומה עוד בגיל כה רך של שמונה ימים. כמובן, שעם ישראל מחזיק מעודו במצות המילה לפי שכך הוא מצווה ועומד, ובשל המשמעות העמוקה שיש במצווה זו- המשך כריתת הברית בין הקב"ה לעם ישראל. אך כיום כבר הוכחה בכל העולם גם התועלת הבריאותית המתלווית לכריתת העורלה. מתוך כך, גם לאדם שלא נתחנך על ברכי האמונה, יקל להבין מצווה זו בדורנו, יותר מבדורות קדומים. ובכלל, האמונה הגדולה באלוקים בורא שמיים וארץ, הן הייתה בזמנו של אברהם אבינו רעיון מהפכני בהחלט, ולגמרי לא מתאים לאותו עידן.

כך אמרו חזל: למה נקרא שמו אברהם העברי? על שם שכל העולם כולו עמד מעבר מזה, והוא יחיד באמונתו מעבר מזה. הייתה זו התנגשות בין כוחות מאוד לא שקולים, בין האומות המאמינות באלהי עץ ואבן מרובים, לבין אדם יחיד המאמין בא-ל יחיד, בלתי נראה ובלתי ניתן להגשמה. כיום, כבר ניתן לסכם, שכוחה של אמונת האמת עמה להצליח לחדור מבעד לכל הזרמים, ולהשתרש בכלל העולם התרבותי בין ימינו. מהתורה עצמה מתבארת העובדה ההיסטורית, שגם בימים ההם הייתה דרך היהדות שונה מהליכות עמי הסביבה. היא מתריעה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו (ויקרא יח, ג). דברי הנביאים גם הם מלאים אזהרות לישראל לבל ילכו שולל אחר רוחות הזמן של אותם ימים. מכאן, שאין כל חידוש בטיעונים אודות אי ההתאמה הקיימת כביכול בין דברי התורה ובין תנאי החיים המתקדמים. ליצנות מתוך מניעים פסולים הבה נעיין בקטע מן המדרש המתאר בפרוטרוט אחד הנאומים של קורח- אב טיפוס של החולקים על משה רבינו ותורתו- ממנו נלמד שדברים הנשמעים כיום, כבר היו לעולמים. כך אמרו חזל: ובמושב לצים לא ישב- זה קורח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה כינס עליהם כל הקהל...התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן: אלמה אחת הייתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש- אמר לה משה: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. באת לזרוע- אמר לה: שדך לא תזרע כלאים. באת לקצור ולעשות ערימה- אמר: הניחו לקט שכחה ופאה. באת לעשות גורן- אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני.

הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן ולהנות מפירותיהן. כיוון שילדו, בא אהרון ואמר לה: תני לי את הבכורות...הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז. אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיוון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחד ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו? ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי, שכך אמר הקב"ה: כל חרם בישראל לך יהיה. נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה (=כל אותם הדברים עשו לאותה עלובה, ותולים הדברים בהקב"ה). (ילקוט שמועני, פרשת קורח) דברים אלו מדברים בעד עצמם. דומה, שאלמלא ידענו את מקורם, יכולנו להחליט בוודאות כי הם לקוחים מתוך העיתונות בימינו.

אנחנו היינו קוראים לאותו מעשה באלמנה- טרגדיה. החושף עובדה זו לעיני הציבור היה נחשב כיום ללוחם למען הצדק, המוסר, וזכויות האזרח. יחסם של חכמינו זל לדברים שונה לחלוטין משלנו. הם בגישתם הבריאה, מגדירים את הדברים כדברי ליצנות. ליצנות משמעותה ראיית דברים ישרים בראי עקום, כלומר: תפיסת נקודה מסוימת, הוצאתה ממכלול העניין בו היא נמצאת, והצגתה בצורה מעוותת ומגמתית. בצורת הגשה שכזו, מי שאינו בקי היטב במהות העניין, חושב שהצגה סטירית זו של הדברים היא כל תוכנם. קורח בדבריו דלעיל לקח עניינים רציניים העומדים ברום עולם היהדות, והציגם בצורה שטחית ומסולפת.

 בסיפורו התמים הוא הדגיש חצאי אמיתות, וצורת סיפור שכזו בדרך כלל גרועה היא משקר פשוט וגס. נשים לב לכך שהקוטב שעליו בעיקר נסבו דבריו היו מצוות מתנות עניים ומתנות כהונה. והרי כל עניינן של מצוות מתנות עניים הוא הרחקת האדם מנטיות של אנוכיות, כל מטרתן טיפוח רגשות של אהבה ורחמים לזולת.

אך בעיניו של קורח אין אלו אלא אמצעי לחץ מצד השלטונות (קרי: משה ואהרן) המכוונים לעשוק שכבות נחלשות באומה. גם מצוות מתנות כהונה שהוזכרו בדברי קורח, באו כדי לקרב את האדם לבוראו עי הפרשת חלק מכל דבר לשמו של הקב"ה, ונתינתו לשבט הכוהנים משרתי ה'. אך פרט עקרוני זה כאילו לא נודע לקורח. גם טעמה של מצות החרם הקובעת שהדבר שנקרא עליו שם חרם כולו קודש ויוצא מרשות האדם, נתבאר במפרשים, שהוא כדי להרחיק את האדם ממידת הכעס וקוצר הרוח ולמונעו מהוצאת לשון קללה וחרם מפיו.

קורח מתעלם מכל זאת, והוא מוצא במצוות אלו רק פתח להתנכלות חסרת רגש באלמנה מסכנה. אכן, לזה לץ ייקרא, על שום דבריו. מאחר שנוכחנו לדעת שהטענות בדבר הקושי שבחיי תורה ומצוות היו ידועות גם לחכמינו זל בשעתם, מן הראוי לצאת בעקבותיהם, ולבחון במקורות את גישתם לבעיה זו. העיון בדברי חזל ובדברי גדולי ישראל מכל הדורות, יש בכוחו להעניק מימד חדש לכל מערכת יחסינו לתורה ולמצוותיה.

המושג תורת חיים ומשמעותו קיים ביהדות מושג רב תוכן המגדיר את תורתנו כתורת חיים. יש להצטער על כך, שכמו מושגים רבים אחרים, גם המושג תורת חיים סולף ונטשטש בפי ידענים שונים, עד לבלי היכר. צא ולמד, מה משמעות המושג תורת חיים אצל מי שאינו אמון על ברכי התורה. לדעתו, תורת ישראל לעולם אינה חפצה להתנגש עם החיים. וכל אימת שקיימת סכנת התנגשות. נכנעת התורה בפני החיים. משל למה הדבר דומה. לשתי מכוניות הנוסעות בדרך צרה זו לקראת זו, מכונית אחת נושאת את השם: תורה, והשנייה חיים. כאשר תיראה אי שם באופק סכנה של התנגשות בין השתיים, תסטה מכונית תורה מן הדרך, תרד לשולי הכביש, ומתוך יראת הכבוד תפנה את הדרך למכונית חיים, שלה זכות הקדימה. באופן כזה תמשיך מכונית החיים לדהור הלאה בדרכה, כאשר הכל יכירו בעליונותה. (מתוך גישה זו נובעת הדרישה לתיקונים בדת, לפי רוח הזמן והמציאות). לאמיתו של דבר, אין לך סילוף גס מזה. פנים מספר למושג תורת חיים על אחדים מהם נתעכב להלן, ומהם תורכב לעינינו תמונה שונה בתכלית. משמעותו הראשונית של המושג תורת חיים היא שתורתנו הנה תורה המקיפה את כל החיים.

 אין זו דת של בית כנסת או בית המקדש בלבד, אלא היא ניתנה גם לביתו הפרטי של כל אדם. אין היא תורה של מנזרים כמקובל בדתות אחרות, שיחידים מתנזרים מן החיים ומקדישים את עצמם ללימודי דת, אלא זו תורה של כל האנשים החיים בעולם הזה, ובו הם מקיימים אותה. החיים והתורה אינם שני מושגים זרים זה לזה, לאמור: חיי חולין ולצידם תורה. השקפת התורה גורסת: חיי תורה, כלומר, זהות מלאה בין החיים והתורה. מתוך כך בא כל אותו ריבוי של מצוות. ללא הגבלה של זמן ומקום. בדרך זו מדריכה התורה את העם כולו ללא יוצא מן הכלל: כוהנים, לויים וישראלים, איש ואישה, זקנים וגם נערים, מלך ושרים וגם חוטבי עצים ושואבי מים. נשים לב לשוני המהותי שבין דת ותורה. במקורות מעטים ביותר נוכל למצוא ביחס לתורת ישראל את הכינוי דת. באחד מהם נאמר בתנך על עם ישראל: ודתיהם שונות מכל עם (אסתר ג, ח), וגם שם בא זה רק להדגיש את השוני בהשוואה לחוקי עמים אחרים.

 דת משמעותה המקובלת היא: פולחן. תורה משמעותה: הוראה. תורת חיים- הוראה והנחיה כיצד לחיות. לפיכך מרובות הן ההוראות, כי מטרתן להפוך כל פינה מפינות חיינו לנדבך נוסף של בניין חיים מתוקנים. לפיכך יש בה בתורה הנחיות לאורח חיים, הכולל לא רק מצוות שבין אדם למקום אלא גם מצוות שבין אדם לחברו, מצוות שבהשקפה ואמונה- חובות הלבבות, ומצוות מעשיות- חובות האברים. הלכות והליכות עולם, כל אלו כלולים בשלמות הנפלאה הקרויה יהדות.

הנחיות לשימוש נכון בחיים יתירה מזו, הבה נעיין בדוגמא ממציאות חיינו וממנה נפיק לקח גם לעניינים שברוח. הכל יודעים כי לכל כלי, לכל מכשיר דרושות הוראות שימוש, שעל ידן אפשר יהיה להפיק ממנו את מלוא התועלת. בהיעדר הוראות כגון אלו, יקשה להשתמש במכשיר, ופעמים שהשימוש בו בצורה בלתי נכונה יגרום לקלקול המכשיר ואף יסכן את המשתמשים בו. זאת ועוד, שורת ההיגיון קובעת שככל שהמכשיר יותר מסובך הוא יצריך הוראות יותר מפורטות, כי בעוד שלמכשיר פשוט יחסית יספיקו הוראות כלליות, מכשיר שהוא מורכב ידרוש פירוט יתר של אופן השימוש בו. חיי אדם, הינם כלי נהדר ורב תועלת שקיבלנוהו במתנה מאת החותך חיים לכל חי. תועלת עצומה אפשר להפיק משימוש יעיל בחיים. אך בד בבד עם זאת, רב הסיכון שבניצול החיים שלא לפי הוראות היצרן שלהם. צעד קל שלא כשורה. יכול לגרום להפסד לא יתואר, וזאת דווקא בגלל השכלול והמורכבות שבעניין הקרוי חיים, ומה אומלל האדם המבזבז חייו לריק או הנכשל בהם.

למרבה הצער והכלימה יכולה המציאות שסביבנו לשמש דוגמה חיה עד היכן יכולים אנשים להתדרדר מבחינה דתית ומוסרית כאשר חיים הם ללא הדרכה מתמדת. צאו לרוחבה של עיר ותווכחו לדעת איך אנשים שהיו יכולים וצריכים להיות רחמנים וגומלי חסדים הפכו, ללא קושי מיוחד, יצורים אנוכיים לגמרי, החיים כל ימיהם בתחושה של אני ואפסי עוד. ודוגמא נוספת, השימוש ביצר האכילה. הכל מודים שהוא דבר טבעי והכרחי לקיום תקין של הגוף, גם שמענו אודות אישים שעידנו את אכילתם והפכוה למעשה רוחני. אך מאידך גיסא, יכול אותו יצר עצמו להיות לרועץ, באשר על ידו יכול אדם להשתעבד כליל לתאוות האכילה, ולאבד עי כך אחת התכוננות המאפיינות את מותר האדם מן הבהמה. על כן באו המצוות להנחותו בדרכי החיים. הן הנה התדריך המפורט לשימוש נבון בחיים שכל המקפיד לנהוג לפיו נמצא נשכר. הכרה עקרונית זו שמצוות התורה הינן הוראות חיים, מפיגה כליל כל הרגשת כובד בקיומן, באשר הוראות ככל שהינן מפורטות יותר, הן מועילות יותר. גישה מתאימה למצוות הופכת אותן לקלות נדלג לרגע על פני מרחקים של זמן ומקום, ונמצא עצמנו עומדים בפתח בית המדרש הגדול באחת מערי ליטא. בית המדרש מלא מפה לפה. מכל קצווי העיר נתקבצו ובאו אנשים לשמוע את דרשתו של העומד על הבימה הוא המגיד מדובנא. נצטופף גם אנו בין הבאים, ונשמע את דבריו: הנביא ישעיהו (פרק מג) אומר: ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, ולכאורה תמוה הקשר שבין שני חלקי הפסוק, אך הדברים יובנו עי משל. משל לסוחר באבני חן שהיה רגיל להזדמן לכרך מדי פעם לרגלי מסחרו, משכבר הימים היה מתאכסן במלון מסוים באותו מקום, וכמנהג העשירים היה עולה בגפו לחדרו שבמלון, כשאחד מנרי המלון מביא אחריו לחדרו את מזוודתו המכילה את סחורתו.

 ומנהג קבוע היה לו להעניק מדי פעם מטבע לאותו נער נושא המזוודה עבור טרחתו. ויהי היום ואותו סוחר הגיע כדרכו למלון, כדרכו עלה לחדר המיועד לו, והמתין לנער נושא החבילה. הנער אומנם הגיע, אך שלא כבשאר הימים דרש תשלום כפול ומכופל על טרחתו, בהסבירו שהפעם נשתנתה מלאכתו מכל שאר הפעמים. כי בעוד שמימים ימימה המזוודה קלה הייתה, הפעם הייתה כבדה מנשוא. כשמוע הסוחר דברים אלו החווירו פניו וכמעט שנתעלף. משהתאושש גער בנער: אבוי לך נער שוטה את כל הוני הורדת לטמיון. החלפת את חבילתי המלאה יהלומים ואבני חן, באחרת המלאה חפצים של מה בכך. וזה לך האות שהרי מזוודה המלאה על גדותיה ביהלומים אינה כבדה כלל ועיקר. המזוודה הכבדה לא שלי היא. הוא אשר אמר הנביא מסיים המגיד מדובנא את דרשתו- ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. אם יגע הינך בעבודת הבורא, לא אותי קראת. לו בשם ה' היית קורא, וגישתך לתורה ולמצוות הייתה כפי שמחויב בה בן ישראל, לא היית מתייגע. דבריו אלו של המגיד מדובנא אינם מליצות נאות בלבד, נוכל להיווכח באמיתותם בחיי יום יום.

הרגשה של כובד או של קלות הנה סובייקטיבית לגמרי, ותלויה ביחסו של הנושא למשא. אדם הכפוי לשאת משאות, כל חבילה, כבידה היא עבורו. לעומתו נער בר מצווה צנום, הנושא את חבילות המתנות שקיבל לחגיגת הבר מצווה, אינו חש כלל בקושי. למרות שיחסית למשקל גופו, החבילות כבדות הינן, הן אינן מכבידות עליו והוא מאושר בהחלט. שאלו את פיו ויאמר לכם שאילו היו לו עוד מספר חבילות לנשיאה בדרך זו, היה מאושר עוד יותר. זהו ההבדל הפעוט שבין נשיאת משאות של הזולת, לבין נשיאת דבר שיש לנושאו קשר נפשי מסוים אליו, באשר הוא ניתן לו במתנה. מתוך תחושה שכזו, קובע התנא ר' חנניה בן עקשיא (משנה סוף מס' מכות): רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להן תורה ומצוות. הוא, התנא, חש בכנות את האושר הרב הבא בעקבות קיום המצוות. כובד, עומס יתר? מאן דכר שמיה. בניסוח שונה אך מתוך אותה תחושה קובע המדרש: זה שאמר הכתוב: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה- זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצוות לישראל ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצווה לישראל. כי כאשר יוצאים מנקודת השקפה שכל מצווה ומצווה קרן אור היא לאדם, ברור שככל שיתרבה האור, תרבה השמחה לישרי הלב.